הרב שלמה אבינר
א. חזרת הש"ץ היא מצוה גדולה מאוד, שפועלת יותר גבוה מאשר התפילה בלחש, ושתיהן הן חובה. היא גם מאפשרת לומר קדושה ולקיים מצות "ונקדשתי בתוך
בני ישראל", וכן לקיים את המצוה לומר מודים, וכן כדי שהכהנים ישאו כפיהם,
וכן מצוי שאדם התפלל בלחש ללא כוונה ויוכל לתקן זאת על ידי שיקשיב לחזרת
הש"ץ בכוונה. ולכן יש לבחור ש"ץ ירא שמים המכוון בתפילתו (פסקי תשובות
קכד א ושם יש פירוט כל המקורות).
ב. כותב השולחן ערוך: "כשש"ץ חוזר התפלה יש לשתוק ולכוין הברכות ולענות
אמן... ולא ישיח שיחת חולין, ואם שח, הוא חוטא, וגדול עוונו מנשא וגוערים
בו" (שו"ע או"ח שם ד - ז). זו הפעם היחידה בשולחן ערוך שמופיע אותו ביטוי
חמור "גדול עוונו מנשא" ,שנאמר לגבי קין שרצח את אחיו! וגם גורם לאחרים
שלא תתקבל תפילתם. לכן מי שיודע שלא יתאפק מלדבר בעת התפילה, טוב לו שלא
יבוא לבית - הכנסת כל עיקר, כי הוא חוטא ומחטיא וגורם לשכינה שתסתלק
מישראל, וכמה בתי כנסיות נחרבו עקב עוון זה, וקל וחומר אם אלה דברי לשון
הרע וליצנות (פסקי תשובות שם ז).
ג. כתוב בשולחן ערוך "וגוערין בו". כלומר אם זה אדם שמדבר מתוך קלות ראש
וחוסר שימת לב, אבל לא בשאט נפש, ואם יגערו בו בעדינות דרך כבוד, אז תיכף
ישתוק, אז יש לנהוג כן. אבל אם הוא לא מקבל תוכחה וממשיך לדבר, אז
בהתחלה יש להוכיחו בינו לבין עצמו בנחת ובלשון רכה, וכן פעם שניה ושלישית, אבל אם אינו מפסיק ממנהגו הרע, אז יש לנהוג כמבואר ברמב"ם: "מכלימים
אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין אותו ומקללים אותו
עד שיחזור למוטב" (הלכות דעות ו ז). ואם גם אז אינו חוזר בו יש לאסור
עליו את הכניסה לבית - הכנסת להתפלל, ויש למנות איש חזק וירא שמים שיתנו לו
סמכות לגעור ולסלק, וכל האנשים יראי השמים שבבית - הכנסת יסייעו בידו (פסקי
תשובות שם ז).
ד. בשולחן ערוך: "יש לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן" (שם ד).
ובמשנה ברורה: "על כן יש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ"
(ס"ק יז). ואין לקדוש ברוך הוא נחת רוח מתפילות אלה ומלימוד זה. "אשרי
מי שעמלו בתורה ועושה נחת ליוצרו" (ברכות יז א), וזה אינו עושה נחת רוח.
וכן אין לעסוק בדברים אחרים, כמו לחלוץ תפילין, אלא יש להקשיב מילה
במילה. וזה נכון אם יש מלבדו תשעה אנשים שמקשיבים, כי זו חובת ציבור
המוטלת על כל אחד ואחד (פסקי תשובות שם ח). וקל וחומר, שאין לשוחח יחד
בדברי תורה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. וכן אין לעיין בעלוני
בתי - כנסת, שבאמת ברובם אינם עלוני בית - כנסת אלא עלוני חול ופרסומת. אך
גם בדברי תורה אין לעיין, אלא אחרי התפילה או לפני התפילה.
ה. יש שנהגו לעמוד ויש שנהגו לשבת (פסקי תשובות שם י).
ו. יש שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" ויש שנהגו לא לומר (שם יא). אך לכל
הדעות יש לש"צ לחכות שתכלה אמירתו מפי הקהל כדי להמשיך בברכה, שאם לא כן,
אין הציבור שומע אותו. ומסיבה זו אין לציבור להאריך יתר על המידה באמירת
ברוך הוא וברוך שמו. וכן אין לאומרו בקולי קולות, ולא להגביה קולו יותר
מן הש"ץ כמו שאמרו לגבי אמן (עיין להלן).
ז. יש לענות אמן אחרי כל ברכה וברכה, כולל המחזיר שכינתו לציון ופורס
סוכת שלום... ועל ירושלים, וזה עוון חמור לא לענות (שם יב).
ח. "וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק
לעולם הבא" (שו"ע שם ו הגה), אפילו טרם הגיע לגיל חינוך (פסקי תשובות שם יג).
ט. בשולחן ערוך: "אם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו
לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן"
(שם ד). ואם אין ששה מכוונים, ברכותיו לבטלה ממש (פסקי תשובות שם ט).
י. "ולא יענה אמן חטופה" (שו"ע שם ח), כגון עונה אמן לפני סוף הברכה,
"ואמן קטופה" (שם), כגון שאינו מבטא נכון את המילה אמן, אלא בולע אותיות
(פסקי תשובות שם יד). ועל הש"ץ לחכות שיכלה אמן מפי הציבור ולא יתחיל
מהר את הברכה הבאה כי אז לא ישמעו (שו"ע שם ט. פסקי תשובות שם טו).
והעונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך (שו"ע שם יב).
*. זאת ועוד, אין לטייל בבית - הכנסת בזמן חזרת הש"ץ, אין להסתובב אחורה
כדי להביט על הציבור, אין להעיר הערות לשליח ציבור, כגון: יותר מהר, יותר
לאט. אין לצעוק לעברו :יישר כח! אלא לעמוד שם באימה וביראה וברתת
ובזיע. והכי חמור הוא לדבר "שכל המשיח בבית - הכנסת בשעה שהציבור עסוקין
בשבחו של מקום, מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל" (שו"ע הגר"ז שם י
בשם זוהר תרומה קלא ב). ואשרי המקשיב ומכוון ועונה אמן.
================================
|
