אין בכיכר הזו מקומות ישיבה ואין בה צל או מחסה מגשם, ולכן קשה "להשתמש בה".
ההצעה היא לעשות שימוש במרחב הציבורי לטובת הציבור – על ידי שמשיה-מטריה. הזמניות (נושא הביאנלה) מתבטאת בשימוש הכפול של המונומט : שמשיה בקיץ, מטריה בחורף.
בנוסף – יש לשמשייה 2 תרומות נוספות : 1. לעיצוב העירוני, שכן היה תהיה מונומנט אומנותי גדול ובולט. 2. לשימוש התושבים – כי מתחת לשמשייה יוצבו ספסלים לנוחיות המשתמשים.
התמונה היא להמחשה (נכה) בלבד, וכמובן לא תיראה כך, אלא תשלב אלמנטים אומנותיים חזותיים יפים ומזמנים...
כמובן גם שאפשר ליישם את הפרויקט במקום אחר, כמו למשל בטיילת, בגבול עם יפו (רצ"ב גם תמונה של המקום המוזנח).
ראו גם מצגת מצורפת.
מידת השייכות שלנו לעיר משתנה מחלק אחד לאחר, כאשר המידה הגבוהה ביותר מזוהה, לרוב, עם המרחב הביתי עצמו, כלומר הבית המפריד בין המרחב הפרטי לציבורי.
המרחב הציבורי, אם כן, הופך לרוב למרחב הזמני, בו האדם חולף בדרך להגיע למרחב הקבוע והמוכר יותר. התחושה בין הזמני לקבוע ובין המרחבים השונים יכולה להתאים לנושא של הבינאלה הבא.
הפרויקט: הצבת קיר בטון במרחב ציבורי בעיר, עליו יוכלו להשאיר תושבי העיר חותם באמצעות ציורי קיר.
הקונספט: במרחב הציבורי האדם הוא ארעי, זמני, עובר אורח. קיר הבטון מהווה את האלמנט הקבוע, עליו התושב יוכל להשאיר את חותמו האישי, שיישאר שם גם לאחר שהתושב עזב את המקום. בכך, למעשה, מנכיח האדם את נוכחותו במרחב מסוים, גם כאשר אינו נמצא בו פיזית.
מטרה: על ידי השארת חותם אישי מרגיש האדם מחובר יותר לאזור ובכך גם לעיר כולה. הפרויקט למעשה גורם לתחושת חיבור בין האדם למרחב ומחזק את החיבור של האדם לא רק לאזור ביתי מצומצם, אלא לאזורים שונים ונוספים בעיר.
הקיר יכול להוות מקום לגיטימי לציורי קיר, שלעיתים נתפסים כמעשה שהוא על גבול שבירת הכללים והנורמות. נתינת הזדמנות לצייר בצורה כזו יכולה למנוע ציור קיר באזורים אחרים "לא מורשים" בעיר.