חורבת שמע ועין זבד | יום שישי 19.12

[Zvi Noy]

חורבת שמע ועין זבד | יום שישי 19.12
בהדרכת ד״ר אחיה כהן־תבור
סדרת עמיתים לטיולים – חוזרים לטייל בגליל העליון

הסיור בחורבת שמע ובסביבתה התקיים כחלק מהחזרה המודעת והערכית לטיולים בגליל העליון, אזור שנפגע קשות במלחמה, ומתוך רצון לחזק את הקשר לארץ, להיסטוריה ולנוף. הסיור שילב הליכה קלה, תצפיות רחבות, ודיון עמוק בארכיאולוגיה, מסורת, תרבות וזיכרון.

פתיחה ותצפית

את הסיור פתחנו בתצפית לכיוון הר מירון, הגבוה בהרי הגליל, תוך אזכור הסיפור הידוע על גובהו (1,208 מ׳ לעומת 1,204 מ׳ לאחר הנמכה לצורכי מכ״מים). כבר כאן הודגש שהסיור אינו “כיבוש פסגות”, אלא התבוננות חצי־גובהית – פיזית ומחשבתית – בנוף ובאתרים.

קבורה, מעמד ותרבות

עם ההגעה לשולי חורבת שמע, עבר אחיה להסבר רחב על מנהגי קבורה בתרבויות שונות:

• קבורה באדמה לעומת קבורה על־קרקעית

• דוגמאות מתרבויות אחרות (זורוסטרים, מונגוליה, דולמנים בגולן)

• בתקופה הרומית: קבורה הופכת גם לביטוי של מעמד חברתי – סרקופגים גלויים, ובהמשך מבני קבורה מפוארים (מוזוליאונים)

בהקשר זה הוצג מבנה קבורה על־קרקעי סמוך לחורבה, ונידונה השאלה האם ייתכן שמדובר במבנה יהודי. בניגוד לדעה מוקדמת של חלק מהחוקרים ששללו אפשרות זו, הודגש שאין סיבה עקרונית שיהודים לא יקברו גם בצורה מפוארת, במיוחד כאשר כל ההקשר היישובי הוא יהודי.

מסורת, זיכרון ו”צביעת העתיקות”

מכאן עבר הדיון לנושא מרכזי בסיור: האופן שבו מסורות נוצרות, נודדות ומתקבעות בנוף.

לאחר מרד בר־כוכבא, כאשר יהודה התרוקנה מיישוב יהודי, הגליל הפך למרכז היהודי העיקרי בארץ. בתקופות מאוחרות יותר, ובעיקר מהמאה ה־16 ואילך (ימי האר״י וצפת), נוצרה “תעשייה” של זיהוי קברי תנאים וצדיקים. מסורות אלו לעיתים אינן תואמות למחקר ההיסטורי־ארכיאולוגי, אך הן מבטאות צורך תרבותי עמוק בזהות, שורשים ורציפות.

הודגש הפער בין:

• המחקר הארכיאולוגי, שמבקש דיוק, תיארוך והוכחות

• לבין הדת והתרבות העממית, שמבקשות משמעות, חיבור ונוכחות

צביעת סרקופגים, הצבת שלטים ושיוך דמויות מקראיות – כל אלו, גם אם הם בעייתיים מבחינה מדעית, מספרים סיפור אנושי ותרבותי חשוב.

מערת הכוכים ו”ציון שמאי”

בהמשך נכנסנו למערת קבורה מסוג כוכים, עם הסבר מפורט על:

• קבורת משפחות אמידות

• כוכים, משכבים, ואיסוף עצמות בגולוסקמאות

• המעבר מתפיסה של “קבורה בערימה” לשמירה על זהות האדם גם לאחר מותו

המסורת המזהה את המקום כ”ציון שמאי הזקן” הוצגה כמסורת ימי־ביניימית, שאין לה בסיס היסטורי ישיר, אך היא חלק בלתי נפרד מהשכבה התרבותית של המקום.

בית הכנסת של חורבת שמע

חלק מרכזי בסיור הוקדש לבית הכנסת העתיק:

• תוכנית המבנה

• כיווניות שאינה “קלאסית” לירושלים

• שינויים אדריכליים לאורך זמן (כגון בניית במה על גבי ספסלים קדומים)

נסקרו חפירות שנעשו בשנות ה־70 על ידי חוקרים אמריקאים, והודגש עד כמה חשוב לחפור גם בתי מגורים ולא רק בתי כנסת, כדי להבין את חיי היום־יום ואת המורכבות התרבותית (למשל: שימוש בכלים עם סמלים “נוצריים” בתוך כפר יהודי).

עלה דיון ביקורתי על הטענה שבית הכנסת יצא משימוש במאה השישית, והודגש שהיישוב בגליל המשיך להתקיים גם לאחר הכיבוש המוסלמי, כאשר תהליכי דעיכה הם איטיים ומדורגים.

כיסא אליהו, דת עממית ונוף

במעבר לנקודת “כיסא אליהו” – תצורת סלע טבעית שקיבלה משמעות מסורתית – נפתח דיון רחב על ההבחנה בין:

• דת פורמלית (טקסטים, מוסדות, הלכה)

• לבין דת עממית (קברי צדיקים, הילולות, מסורות מקומיות)

הובאה דוגמת מירון ורשב״י, וכן השוואה לעולם האסלאמי (שיעה מול סונה). התצפית מהנקודה כללה את דלתון, צפת, החרמון, רכסי לבנון והגבול – חיבור בין מרחב פיזי, פוליטי ותרבותי.

עיקרון אוקם – מתודה מחקרית

בסיום הסיור עלה עיקרון אוקם (Occam’s Razor), עיקרון חשיבה מרכזי במחקר:

כאשר קיימים כמה הסברים אפשריים לתופעה – יש להתחיל מההסבר הפשוט ביותר, זה שדורש הכי מעט הנחות.

בהקשר של חורבת שמע:

• במקום להניח רצף מורכב של מקדש פגאני → מסגד → בית כנסת

• עדיף להתחיל בהנחה הפשוטה:
  כפר יהודי עם מבנה ציבורי יהודי, הכולל חריגות ושינויים מקומיים

רק אם יימצאו ראיות חד־משמעיות, יש מקום לעבור להסבר מורכב יותר.