דיווח 6

[יחיעברי‎]

הי כולם,
הדיווח היום יהיה ארוך, עמוק ומעניין היות ועברנו 24 שעות מטורפות, מלאות
חוויות מצחיקות עד דמעות ומטלטלות..
אז אחרי הפרומו קבלו את הדבר האמיתי..
אתמול אחרי ארוחת ערב התפזרנו לזמן משפחות. אני ישבתי עם 2 חבר'ה אצל
משפחה מקסימה
שקוראת לעצמה שגרירי הכפר..כל אורח בכפר עובר אצלה ומצטלם..יש שם מדריך
מדהים בשם פרוספר שעליו תקראו המון בהמשך כי הוא ליווה אותנו לאורך כל
יום חמישי (היום)., חוץ ממנו יש להם את אם הבית הכי מדליקה בכפר-
פלורידה, שהיא נראית כמו האשה הכושית מהפרסומת של יופלה ויש לה צחוק
מתגלגל כזה שלא יכול להשאיר אותך אדיש ואתה מתגלגל מצחוק בעקבותיה, היא
שופעת אהבה חום ורוך לילדים שכל כך אוהבים אותה וממש רואים איך היא
מעניקה את מה שלא היה לרובם מגיל שנתיים- אם מחבקת , מחייכת ואוהבת...
רוב השיחה הייתה כזו שהילדים בכפר שאלו אותנו שאלות על מה אנחנו חווינו
עד כה ובעיקר על חייינו בפנימייה. לאחר השאלות הללו הגיעה המנה העיקרית-
השאלות על הצבא.
הם מוכנים כרגע לפשוט את בגדי הכפר ולהתגייס לצהל. מורעלים ברמות שאין
לתאר,, לא מפסיקים לשאול על הצבא ועל כלי נשק, וכמובן מגבים את ישראל על
כל פעולה כנגד דורשי רעתנו.
לאחר מכן חזרנו לסיכום יומי ולתדרוך וחזרנו למגורים. אצלנו במגורי בנים
הכנסנו קצת עניין בלילות לפני שהולכים לישון- מכינים שתייה חמה, עוגיות
ומשחקים יחד קלפים/שש בש וכדו'.
בבוקר לאחר ארוח בוקר טובה יצאנו לטיול לשדות האורז סמוך לכפר.
פרוספר המדריך מהכפר הוביל אותנו דרך הכפר ריבונה אל שדות האורז הנמצאות
בוואדי. מדובר בהליכה של שעתיים לכל כיוון.
בדרך כמובן שכל אנשי הכפר הצטרפו למסע שהרי מעולם לא ראו 24 לבנים צועדים
יחד..סיחה 21 כי יש לנו 3 בנות ממוצא אתיופי שלא מפסיקים להסתלבט עליהם
כאן שלולי מבצע משה ושלמה היינו מבקרים גם אותם ככה..ושלל בדיחות
נוספות...
בכל מקרה לאורך כל הדרך הילדים הצטלמו עם נשים הסוחבות ילדים קטנים, עם
ילדים קטנטנים שרצו סביבנו , ועם זקני הכפר.
המקומיים כאן מאוד נחמדים, מזמינים לחצרות הבתים, מוכנים להצטלם בכיף
וכמובן עונים בסבלנות אין קץ ל5 המילים שכולנו יודעים, ואף נהנים לשמוע
אותנו אומרים אותם שוב ושוב...
לאחר שעתיים הגענו לשדות האורז, שם פרוספר קנה לנו קני סוכר לטעום
(מגעיל) והסביר לנו איך הולך הקטע של האורז.
אז ככה שותילם בערוגה אחת מוצפת מים אלפי שתילים רכים ולאחר מספר ימים
תולשים ומעבירים לשדות גדולים מוצפים במים ולאחר 5 חודשים האורז יוצא
מתוך הפרח עצמו. וכן הלאה...
לאחר מכן התחלנו מסע חזור , כשגם אז נהנים מהאינטראקציה עם המקומיים.
כשהגענו למרכז הכפר נהננו מקוה קרה מהגזלן המקומי(בקבוק זכוכית כמו של
פעם בחצי דולר) וחזרנו לכפר.
נחנו אכלנו ויצאנו לחוגים עם ילדי הכפר כשהחוג הפיבוריטי הוא חוג
התכשיטנות והילדים שלנו גמר להם את האספקה...יצאנו ברכוש גדול...
במקביל קבוצת ילדים עבדה לסיים לצבוע את חדר האופניים ובאחר הצהריים
התחחלנו בפיילוט של בניית מס' זוגות אופניים ע"י החבר'ה שלנו ושלהם.
היה ממש מרגש לראות איך כל ההשקעה משתלמת...איך כל הנסיעות לחנויות של
דליה יוסי ועופר השתלמו..החבר'ה ממש שולטים ומקצועיים בתחום והצליחו יחד
להרכיב 3 זוגות בשעה...
לאחר מכן ארגנו יחד עם פרוספר מפגש למשלחת שבו הוא סיפר על מה שקרה לו
ולמשפחתו באופן אישי לפני 16 שנה ב7 לאפריל.
אני אנסה לספר בקצרה את הסיפור שעד עכשיו גורם לי לתהפוכות בבטן, ובעיקר
סביב איך אדם כזה (בן 28) עומד ומתאר בלי מצמוץ את מה שהיה. כולנו הרגשנו
קטנים לידו..
אז ככה-(לא מומלץ לחולי לב ולנשים בהריון...)
הוא היה בן 12 כשזה התחיל. אבא שלו לא היה בבית אלא עבד כל השבוע מחוץ
לעיר וכן אחיו הגדול שהיה באוגנדה יחד עם צבא המורדים הטוטסי. הם היו
טוטסים(המיעוט הנרדף והנרצח).
ההוטו נכנסו אליהם הביתה והעמידו אותם עם ידים למעלה בזמן שבזזו את כל
הבית, והשאירו אותם עם פנים לקיר כמה שעות. לאחר שאימו חשה בשקט יחסי
הסתובבה וראו כי הם הלכו אז חזרו לבית וראו כי לקחו להם הכל..סדינים
מגבות תכשיטים והרסו את הרהיטים. לאחר מס' שעות הם חזרו ואמרו לכולם לצאת
החוצה ליד המבנה של השירותים. בינתיים סיפרו להם כי האבא שהובא ע"י
המעסיק חזרה נהרג ע,י צבא ההוטו..יחד עם השמועה הזו הועמדו עם הגב אל
הפורעים ועל שפת החלל של השירותים ואז מאחור ללא התרעה פשוט הם הורידו
מנצ'טות על העורף של אימו ושל כל אחד מאחיו , לחלקם נערף ממש הראש ודחפו
אותם לבור השירותים. הוא קיבל מנצ'טה בעורף אך לא מת מזה וכששכב בבור
הרים מבט והסתובב לראות מה עם השאר וחטף מנצ'טה גם במצח. גם מזה לא מת
ואז היה שקט.
הוא שכב 3 ימים בתוך בור השירותים חי כשעליו ומתחתיו 8 אחיו ואימו מתים.
(בשלב הזה היה אפשר לשמוע את הנמלים זוחלות על הרצפה, כל הילדים והצוות
היו בהלם)
הוא עוד סיפר שההוטו הרסו את מבנה השירותים על מנת לכסות את הבור ולכן
הוא לא מבין איך הצליח לצאת משם.
הוא יצא עם בגדים מגואלים בדם ובצואה והלך לעבר הפורעים פשוט כדי שיהרגו
אותו וישימו לסבלו סוף. עד כדי כך היה חסר תקווה וללא שאיפה לחיות. למזלו
הם ישנו והוא המשיך הלאה לעבר בית של שכן שהכיר אותו. השכן לא האמין
שפרוספר שרד וחשב שזה שד שדופק בדלת. לאחר שהתבונן שוב הבין שהוא שרד
והכניס אותו לביתו נקה אותו החליף בגדים ונתן לו לאכול. האמא שם לא
הסכימה לסכן את המשפחה ודרשה בתוקף להסגירו. האב לא הסכים וטען שהאל שלח
אליהם את המלאך הזה שניצל מהתופת ומחובתם להצילו. האם לא השתכנעה והלכה
להסגירו. הוא ברח החוצה לעבר שכנים אחרים התעלף מאיבוד דם וכו' וכשקם היה
ממש צריך לקשור לעצמו את הצוואר כי הרגיש שבגלל המכה שחטף הראש הולך
להיפרד מהגוף. כך הגיע לחברים נוספים שהצילו אותו ונתנו לו מחסה, ויותר
מכך אב המשפחה לקח מנצ'טה והניף מול פניו של בנו ואמר לו שאם יעיז להלשין
שפרוספר נמצא אצליהם הוא יהרוג אותו!!!
כשהרגיש האב הזה שהטוטסים מתחזקים פחד שיאשימו אותו בפציעה של פרוספר
ולכן החליט לברוח ולהשאיר את פרוספר בבית ושהצבא הטוטסי ימצא אותו ויטפל
בו וכך היה.
פרוספר סיפר שהם טיפלו בו וכך התגלגל למשפחה שהחזיקה אותו ושלחה אותו
ללמוד. הוא סיפר שבאיזשהוא שלב חזר עם כביסה למשפחה והם אמרו לו שנמאס
להם לעזור לו ואז הלך לאגם הקרוב והחליט לשים קץ לחייו, ושאין טעם לחיות.
כשהגיעו המים לברכיים עלה בו קול מהשמיים שאמר לו לחשוב מה אבא שלו היה
חושב עלזה וכו' ואז חזר בו והחליט להתמקד בלימודים.
היהלו קשה לממן את עצמו אבל הצליח לסיים ללמוד ולסיים תואר בהנדסה חקלאית
לאחר מכן ראה פרסום של דרוש מדריך בכפר היתומים וכך הגיע לכאן.
הוא מתכנן על תואר שני ולהתחתן, וסיפר שכשסיים את התואר והזמין את אביו
לסיום האב אמר- עזוב שטויות תזמין אותי כבר לחתונה שלך..כך התברר שבעצם
ההוטו עבדו עליו ואביו חי, ופרוספר סיפר שכשפגש את אביו לראשונה לא האמין
למראה עינייו.
עוד סיפר כי בהתחלה היו לו סיוטים רבים, שמע קולות ולא יכל לישון ושוב
רצה להתאבד, אך אביו הניא אותו מכך.
הוא סיים את הסיפור באמירה שחייבים להכניס משמעות לחיים ולתכנן תוכניות
אחרת הראש יכול להיות עסוק במחשבות שליליות ועובדה שהוא שכיום מוביל כאן
חשב לא פעם לסיים את חייו.
לאחר הסיפור לא יכולנו לנשום...
ישר עולים מחשבות שהנה אחד שעבר את השואה של עמו וזה בדיוק כמו לשמוע
ניצול שואה שלנו שמספר על התופת שעבר במחנות ההשמדה. ההשוואה הזו רצה כאן
כל הזמן וזה מה שמחבר מאוד בין הילדים.
לאחר מכן החבר'ה שלנו שאלו שאלות מדהימות בעיקר על היכולת שלו לדבר כך
מול אנשים, וההשאלה הייתה איך הם מסוגלים לחיות כיום לצד הרוצחים,שהרי
אנחנו לא יכולים עד היום לסבול גרמנים ..
הוא ענה שכאן הם החליטו להעניש את רוצחים במאסר בכלא ובמשפטי העם שעשו ,
ולאחר ששמעו וקיבלו פרטים על רצח המשפחות והנאשמים הודו ונתפסו - אז הם
היו חייבים לסלוח בכדי להמשיך ולחיות כאן.
קצת לא נתפס איך אפשר אבל הודות לכך המדינה הזו המשיכה בדרכה ולא התפרקה
לגמרי.
אח"כ אמר לי שכך הילדים כאן , חלקם זוכרים את הסיפור שלהם ובכך שהוא סיפר
להם את שלו זה עזר להם להיפתח ולספר גם. בנוסף סיפר כי הסיוטים נמשכו כל
עוד הוא לא לקח החלטות לקחת את חייו למקום משמעותי ובעל תקווה ושכיום הוא
בסדר גמור ללא הפרעות בשינה וכיום יכול לבוא ולספר לכולם מה היה.
הרגשתי כמו אחרי יום השואה/יום הזיכרון..מצד אחד כאב גדול ורחמים על כל
מי שכאן שעבר שואה כזו נוראה ומצד שני עלתה שמחה בלב על היכולת להעניק
לחיים משמעות ולקחת אותם למקום טוב.
חברה כזו שסבלה את הסבל הגדול ביותר והמסוגלת לצאת כל שבוע ולעזור לאחרים
בתיקון עולם, היא החברה שתביא מזור לפצעי העם כאן.
לאחר מכן יצאנו לארוחת ערב כשאתה בקושי יכול לבלוע כשאתה יושב אחרי
סיפורים כאלו..
ואז הוזמנו לזמן משפחה במשפחה של פרוספר ואז העברנו יחד שעה מטורפת של
צחוקים של שירים מקומיים ושל ריקודים והיה ממש כמו המעבר מיום הזיכרון
ליום העצמאות..מעצב לשמחה מיאוש לתקווה.
לראות 40 נערים ונערות רוקדים ושרים ומתגלגלים מצחוק יחד ללא הבדלי דת
גזע ומין זה בדיוק מה שרצינו לראות כשתכננו את מטרות המשלחת. היה חיבור
בלתי אמצעי ללא בושה ללא מסכות ומחסומים, פשוט היו מחוברים, כשכנסת
האורחים גרמה להרגיש ממש בבית.
לאחר מכן נפרדנו בחיבוקים ונשיקות והלכנו לעבר הכינוס היומי בו תדרכתי את
כולם לקראת יום המחר וסיכום של היום.
כולם דיברו על היכולת של פרוספר להיפתח ולספר את המקרה המזעזע שלו ומצד
שני על החיבור הנהדר עם הילדים בכפר.
מחר אנחנו נוסעים לקיגלי עיר הבירה גם לעבור חוויות לא פשוטות במוזיאון
לזכר רצח העם שמתעד כמו ביד ושם ממש את התרחשות הרצח, והמיוחד שם זה
שבקומה השנייה יש חדרים שלמים המוקדשים לכל השואות שהיו בהיסטוריה
האנושית ולנו יש את הכבוד לקבל 2ה חדרים לזכר 6 המליונים שלנו שנרצחו.
לאחר מכן אנחנו מתכננים לעשות קצת קניות בשוק המקומי המרהיב ולחזור לכפר
להתארגן לשבת.
לא הכי פשוט להתארגן כאן לשבת אבל נעשה את המקסימום לתת אווירה של שבת
כשתמיד כשאתה רחוק ודי לבד יש הרגשה של התכנסות סביב הדברים המאחדים
ואולי כך יהיה..
לא יודע אם מחר אספיק לתאר לכם את קורותינו לקראת שבת אז אם לא יהיה
עיתון של שבת לפחות תוכלו להתעמק בנכתב עד כה..
לילה טוב ורק טוב, מקווה שאני מצליח להעביר את התחושות...אני מרגיש שיש
הרבה מעבר למילה הכתובה אז תפליגו בדמיון..
שלכם,
יחיעם

[החתול של השכן ממול‎]

וואו 

בתאריך 20 באוגוסט 2010 01:06, מאת יחיעברי <yehi...@gmail.com>:

--
אביכזר
     שאול  יוסף
054,2,404,909

[Eytan]

ליחיעם לילידים ולילדים שלום

המשיכו לעשות חייל 

למסע שלכם אני קורא מסע לארץ הפרופורציה

גם אני אחרי שאני חוזר מאפריקה מברך על כל הטוב שזכינו בו בארץ

העניקו ממנו גם לאחרים ותיזכו באושר גדול

שבת שלום

איתן זימרן

Eytan Zimran - MDVIA

ב-19 באוג 2010, בשעה 23:06, יחיעברי <yehi...@gmail.com> כתב/ה: