מלאכת כפים ערך או אמצעי לדברים חשובים יותר
אברהם בלס
בס"ד
דף קשר מספר 769
לשוחרי הירושלמי היקרים השלום והברכה
השר לביטחון פנים דאג להגברת מספר רישיונות הנשק האישי במדינת ישראל.
האם התורה מעודדת החזקת נשק אישי?
התלמוד הירושלמי (עירובין ד, ג) מביא את הדין המוסכם שגויים שבאים על עיירות ישראל הסמוכים לספר מותר לצאת כנגדם בכלי זיין בשבת. מספר הירושלמי בראשונה היו מוליכין את הזיין לבית שהוא סמוך לחומה פעם אחת באו עליהן השונאין (ראה דף קשר קודם) היו מדחקין ליטול את הזיין והרגו אלו מאלו יותר ממה שהרגו מהן השונאים התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.
אמנם הסיבה שעליה מצביע הירושלמי היא שמדובר כאן על אסון פנימי, אולם תמיד יכולות להיות בעיות אחרות, כמו זה שלא מוצאים את המפתח לנשקיה, או שהדרך לנשקיה חסומה. תמיד טוב שהנשק הוא בבית בטווח של כמה שניות.
נתקלתי באיזה שיעור במימרה בתלמוד הבבלי (נדרים מט, ב) שאומרת שגדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. לכאורה מדובר במאמר שסותר את הגישה הבבלית לגבי חשיבות המלאכה. ראשית נזכיר את הירושלמי (מעשרות ב, ד) שם מדובר על ערכה הסגולי של המלאכה. מלאכה היא ערך כל כך חשוב שהוא דוחה את הגזל.
נחזור לבבלי. בהתחלה חשבתי שמדובר על מלאכה כצורך. על ידי המלאכה האדם יוצא ממעגל העוני ובכך נהיה מכובד. אולם שפתחתי את המקור בפנים ראיתי שמדובר על משהו אחר לגמרי מדובר על רב אחד שלקח קנקן על כתפו כדי שיוכל לשבת על אותו קנקן בשעה שהוא לומד תורה. כלומר גדולה מלאכה רק כאשר היא מהוה אמצעי טוב ללימוד תורה. כל הערך של המלאכה נקבע רק בכך שהיא עוזרת ללימוד התורה. המלאכה היא בסך הכל אמצעי. והדברים משתלבים עם מה שכתבנו בדף הקשר הקודם שהחרב אין לה ערך בפני עצמה (בתלמוד הירושלמי החרב היא בחינת תכשיט). כל חשיבותה של החרב היא שבאמצעותה אפשר לכפות את לימוד התורה.
חזקו ואמצו
אברהם בלס
מקורות
תלמוד ירושלמי מסכת עירובין ד, ג
"תניא עכו"ם שבאו לעיירות הסמוכות לספר ליטול מהן אפילו תבן אפי' עצים יוצאין עליהן בזיין ומחזירין את הזיין למקומן באו לעיירות המובלעות אין יוצאין עליהן בזיין אלא אם כן באו לעוסקי נפשות. בראשונה היו מוליכין את הזיין לבית שהוא סמוך לחומה פעם אחת באו עליהן השונאין היו מדחקין ליטול את הזיין והרגו אלו מאלו יותר ממה שהרגו מהן השונאים. התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו".
תלמוד ירושלמי מעשרות ב, ד
"תני רבי שמעון בן יוחי אומר עד איכן דיקדקה התורה בגזל שצריכה לדון בין אדם לחבירו עד כדי הנפת מגל. בתוך כן גדולה מלאכה שלא חרב דור המבול אלא מפני הגזל. ופועל עושה במלאכתו ואוכל ופטור מן הגזל".