אמת ושלום
*
הרב עדין (שטיינזלץ) דיבר הרבה על המתח שבין 'האמת' ו'השלום'.
הוא עסק בזה המון,
וניכר שאלו היו שתי מידות שהתרוצצו גם אצלו-
מחד, הוא היה יכול לעמוד על האמת במלוא התוקף,
בלי שום נימוסים וגינונים- ככה בפרצוף.
ומאידך, הוא היה אדם נינוח להפליא, איש של שלום,
שמכניס למשרדו כל אחד ואחת, מדבר בנחת,
גם אם בבערה, ואוהב את הבריות.
במשך שנים, הניגוד הזה באישיותו סיקרן אותי מאוד,
ניסיתי להבין איך המידות הללו מסתדרות בתוכו.
הבטתי בו, ותהיתי גם איך עלי לנהוג בעולם הזה,
הגורם לשתי המידות הללו להתקוטט בתוכי ללא הרף.
ופעם אחת, שמעתי ממנו את הדברים הבאים,
שפתחו לי פתח:
"אם אנסה להעמיד את הבעיה שבין האמת והשלום",
אמר הרב עדין והניח את ידיו על השולחן כמי שהולך לעשות כאן סדר.
"אז אומר כך:
שלום שבנוי על שקר, כלומר,
על כך שאני אעמיד פנים ואתה תעמיד פנים ובסוף נגיע לאיזה מבנה עקום-
הוא כולו שקר.
מתחילה ועד סוף.
זה דבר..
שהוא נכון ביחסים בין קבוצות ובין עמים או ביחסים בין אדם לרעהו.
שקר הוא דבר ללא קיום.
לכן, שלום של שקר הוא לא כלום.
מאידך, אם להעמיד את הדברים על מידת האמת, הרי גם זה דבר שהוא בעייתי.
וזה מה שכתוב שם שכאשר הקב"ה התייעץ עם מידת האמת-
האם לברוא את האדם היא אמרה חד משמעית: 'אל יברא'.
זה מראה..
שלהעמיד את הדברים על האמת זה לא דבר פשוט,
ויש בזה כמה סוגים של בעיות".
כאן הרב עדין עבר לטון מעט אחר, עמוק, אינטקטואלי,
כאילו הוא מדבר ובד בבד מצייר את הדברים במחשבתו,
כאילו בתוך כדי דיבור הוא פותר את המתח בין השלום והאמת -
וכך אמר:
"עכשיו, מעין פתרון לעניין הזה אפשר לראות באופן בו בונים קשת."
הרב עדין עצר וסקר במבט האם יש לנו מושג על מה הוא מדבר.
"קשת היא דבר מרהיב,
משום שהיא בנויה על הפכים,
על שני כוחות הפועלים בכיוונים מנוגדים.
היא נוצרת כתוצאה מכך ששני הכוחות הללו מאזנים זה את זה.
אלא שבדיוק משום כך,
אי אפשר ליצור אותה בבת אחת,
ויש צורך בפיגומים שיחזיקו אותה,
עד שניתן יהיה להניח את 'אבן הראשה' –
אותה אבן שתגרום לשני הכוחות ללחוץ אחת על חברתה באופן שיחזיק את כל המבנה.
במובן זה,
התנאי המוקדם לעמידותה של הקשת הוא החישוב המוקדם, הראשוני,
לגבי מיקומה של כל אחת מן האבנים ושל כל אחד מן הפיגומים –
ורגע המבחן הוא הרגע בו שולפים את הפיגום.
רק אז אפשר לבחון- האם הצלחנו?
האם הבניין עומד?"
כאן,
הרב עדין עצר מחויך,
ועם מבט סקרני בעיניים הוא השלים את המהלך-
"מידת האמת, היא אבן הראשה.
בסופו של חשבון, רק לה יש קיום נצחי.
זה מה שכתוב שם 'שפת אמת תיכון לעד'.
אבל את העמדת ה'אמת' אי אפשר להשיג ברגע אחד,
משום שהיא מידה שבנויה על ניגודים
ועל משיכה סימולטנית ומאוזנת לכמה כיוונים שונים בעת ובעונה אחת.
וכאן, מגיע תפקידו של השלום.
תפקידו הוא, להחזיק את הדברים ואת הניגודים,
לתמוך אותם, עד להנחת האמת על גביו.
זו גם הסיבה שבמקורות שלנו,
ישנה תמיד הנטייה שהאמת תוותר עבור השלום.
אבל התנאי הוא,
שכל העמדת הפיגומים תהיה מחושבת באופן הזה שבסופו של חשבון –
לא יצטרכו אותו יותר,
והאמת תבוא על מקומה".
רק אחרי ששמעתי ממנו את הדברים,
יכולתי לראות את התבטאותם בהתנהגותו שלו.
לאט לאט שמתי לב,
כיצד הוא מתייחס ל'אמת' כמידה מרהיבה,
הנושאת ניגודים ומתוכננת לפרטים.
כיצד היא מהווה את התכלית,
ומשום כך משמשת ברגעים מזומנים ובעיתים הנכונות.
ואילו מידת השלום –
היא תנועת היום יום, המאפשרת לשאת את הניגודים ולקרב ביניהם.
היא מידת 'ארך אפיים',
הנושאת עיניים קדימה בנחת ושעשוע,
אורגת את חומרי המציאות באריגה איטית ומדודה,
ומתכוננת, מתכננת,
את בוא רעותה.
*הציטוטים נכתבו מהזיכרון, השתדלתי לדייק, אבל באם ישנם אי דיוקים זה באחריותי..