אלו דברים לשבת פרשת ראה תשפ"ה
ג'ף גודמן
היום 686 ימים למלחמה
בספר מר פָּּלוֹמָר, פרי עטו של איטאלו קאלווינו מופיע סיפור שנקרא "נחשים וגולגלות"*. הנה הוא לפניכם בהשמטה קלה אחת. התרגום מאיטלקית לעברית הוא של גאיו שילוני.
"במקסיקו, מבקר מר פלומר בחרבותיה של טוּלָה, בירתם העתיקה של הטוֹלְטֶקִים. ידיד מקסיקני מלווה אותו, ידען נלהב, צח לשון ובקי בתרבויות הקדם קולומביאניות מספר לו אגדות יפהפיות על קוּאֶצַלְקוּאַטְל. בטרם היותו לאל, היה קוּאֶצַלְקוּאַטְל מלך, וכאן בטוּלָה החזיק את ארמון מלכותו; נותרה ממנו שורה של עמודים קטועים סביב חצר הבית הדומה במקצת לארמון רומי עתיק.
מקדש כוכב השחר הוא פירמידת־מדרגות. ברום המדרגות ניצבים ארבעה צְלָמים גליליים, המכונים 'אטלסים' המייצגים את האל קוּאֶצַלְקוּאַטְל ככוכב השחר ( בגלל פרפר, המסמל את הכוכב שהצלמים נושאים על גבם), וגם ארבעה עמודים מגולפים המייצגים את 'נחש הנוצות', כלומר אותו אל עצמו, אך בצורת בעל־חיים.
את כל אלה יש לראות בעיניים מאמינות וזהו זה; ומצד אחר יהיה גם קשה להוכיח את ההיפך. בארכיאולוגיה המקסיקנית כל פסל, כל חפץ, כל פרט בתבליט מרמז על משהו שמרמז על משהו שמרמז בתורו על עוד משהו. דמות בעל־חיים מרמזת על אל המרמז על אחד מהיסודות או על מידה אנושית - וכך הלאה…
…הידיד המקסיקני משתהה ליד כל אבן והופך אותם לסיפור קוסמי, לאלגוריה, להשתקפות של מוסר.
בין החורבות עובר טור של תלמידים: נערים עם קלסתר של אינדיאנים; ואולי הם צאצאיהם של בוני המקדשים האלה. הם לובשים מדים לבנים, פשוטים, מסוגם של מדי הצופים, עם מטפחת כחולה ענודה לצווארם. מוביל אותם מורה שקומתו אינה גבוהה בהרבה מקומתם, וגם אינו בוגר מהם בהרבה, עם אותם פנים עגולות, אדישות ושחומות, משתהים תחת העמודים, המורה מספר לאיזו תרבות הם שייכים, מאיזו מאה, ומאיזו אבן גולפו, אחר־כך מסכם: 'אין יודעים מה פשר הדבר,' וקבוצת התלמידים הולכת בעקבותיו במורד המדרגות. לפני כל פסל וכל דמות מגולפת בתבליט או על עמוד מספר המורה אי־אלו עובדות, ואחר–כך מוסיף מייד: 'אין לדעת מה פשר הדבר'.
הנה פסל צַ'אק-מוֹאוֹל, סוג פסלים נפוץ למדי: דמות אדם שרועה למחצה מחזיקה בידיה מגש: זה המגש, בכך מאוחדים המומחים, שעליו הוגשו לבותיהם נוטפי הדם של קרבנות־אדם. פסלים אלה, כשלעצמם, אפשר היה גם לראות כבובות גולמניות מביעות טוב־לב; אבל בכל פעם שמר פלומר רואה אחד מהם, אינו יכול שלא לחוש צמרמורת חולפת בגוו.
עובר טור התלמידים, והמורה:
‘Esti es un chac-mool. No se sabe lo quiere decir’*
*'זהו צַ'אק מוֹאוֹל, אין יודעים מה פשר הדבר.'
מר פלומר, למרות שהוא עוקב אחרי הסברי ידידו המשמש כמדריך, חוצה תמיד בסופו של דבר את דרכם של התלמידים וקולט את דברי המורה. הוא מוקסם מעושר ההתייחסויות המיתולוגיות של ידידו: משחק האינטרפרטציה והקריאה האלגורית נראה בעיניו תמיד כתרגול עילאי של המחשבה.
אלא שהוא מוקסם גם מן הגישה ההפוכה של המורה: מה שנראה בתחילה רק כחוסר עניין חמקני, הולך ומתגלה לו, עכשיו, כנקיטת עמדה מדעית וחינוכית, כבחירת שיטה בידי הצעיר הרציי והמצפוני הזה,וככלל שהוא אינו רוצה לחרוג ממנו. אבן, דמות, סימן, מילה, שמגיעים אלינו כשהם מבודדים מהקשרם, אינם אלא אותה אבן, אותה דמות, אותו סימן או אותה מילה: נוכל לנסות להגדירם, לתארם כפי שהם, ותו־לא; אם מלבד הפנים שהם מראים לנו יש להם גם פנים נסתרות, זאת לא נוכל לדעת. הסירוב להבין יותר ממה שהאבנים האלה מראות לנו, הוא אולי הדרך היחידה שבה נוכל לכבד את סודן; כל נסיון לנחש הוא השערה, בגידה הפוגעת באותו פירוש אמיתי אבוד. מאחורי הפירמידה יש פרוזדור, מעין מעבר בין שני קירות, שאחד מהם עשוי מטיט כבוש והשני מאבנים מגולפות: קיר הנחשים. זהו אולי הפרט היפה ביותר בטוּלָה: בעיטור התבליט יש רצף של נחשים שכל אחד מהם מחזיק בלועו הפעור גולגולת אדם, כאילו הוא עומד לבלוע אותה.
הנערים עוברים. והמורה: ' זהו קיר הנחשים. כל נחש מחזיק בפיו גולגולת. אין יודעים מה פשר הדבר.'
ידידו של מר פלומר אינו יכול להתאפק: ' דווקא כן יודעים ! זוהי רציפותם של החיים והמוות ! הנחשים הם החיים. הגולגולות הן המוות; החיים הם חיים כי הם נושאים אתם את המוות, והמוות הוא מוות משום שאין חיים בלי מוות…'
הנערים מקשיבים בפה פעור, ועיניהם השחורות נדהמות. מר פלומר חושב שכל תרגום מצריך תרגום נוסף וכך הלאה. הוא שואל את עצמו: ' מה היה משמעם של המושגים מוות, חיים, רציפות, מַעֲבָר, לגבי הטוֹלְטֶקִים הקדמונים ? ומה יוכל להיות משמעם לגבי נערים אלה ? ולגבי ?' ובכל זאת הוא יודע שלעולם לא יוכל להחניק בתוכו את צורך לתרגם, לעבור משפה אחת לאחרת, מדמויות מוחשיות למילים מופשטות, מסמלים מופשטים לחוויות מוחשיות, ולארוג שוב ושוב רשת של אנולוגיות.
לא לפרש אי-אפשר, כפי שאי-אפשר להימנע מלחשוב.
מייד לאחר שהתלמידים נעלמו מאחורי עיקול שב קולו העיקש של המורה הקטן לטעון:
'No es verdad, לא נכון מה מה שאמר לכם אותו סניור. אין יודעים מה פשר הדבר.'"^
לעילוי נשמת סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים,
לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון
להשבת החטופים לחיק משפחותיהם
שבת שלום
ג'ף
^איטאלו קאלווינו, מר פָּלומָר, תרגום מאיטלקית גאיו שילוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד - בפרית פועלים, עמ' 121 - 125