אני כותבת את המייל תחת משככי כאבים. אם יהיו טעויות כתיב מתנצלת מראש. אבל חשוב לי מאד להוציא את ההודעה הזו היום כי נדמה שהרחקנו לכת...
בימים האחרונים ובעיקר בעקבות תוצאות המיצ"ב התנהל דיון שלא מיצה את עצמו. אך יחד עם זאת, לא התרשמתי שהוא יכול למצות את עצמו, אחרת אולי הייתי ממשיכה.
חוץ מהתעסקות בשאלה - למה אני לא מפרגנת - לא מצאתי שההתכתבות כאן קידמה אותנו.
אז לפני שאחתום את הדיון מבחינתי, יש לי כמה דברים לסיום:
כשהילד שלי היה בן שנתיים הבנתי שעוד מעט ממש הוא נכנס למערכת החינוך הציבורית. לא הכרתי אותה לפני כן אלא כתלמידה. כאדם בוגר, כאמא, יכולתי לנתח את החוויות שלי כתלמידה וללמוד מהן משהו. נכון, רוב הזמן נהניתי בבית הספר. גם פגשתי מורים שהשפיעו הרבה מאד על החיים שלי, לפחות בדבר הקטן שהם השאירו לי ועד היום אני זוכרת אותם לטובה. אבל גם יכולתי להבין שהרבה מאד דברים שעברתי בתוך מערכת החינוך הציבורית יכלו להתנהל אחרת. לבן שלי רציתי משהו אחר.
בחרתי לחזור ולגור בירוחם עוד לפני שהיו לי ילדים. שמעתי ברקע על בתי הספר עוד כשהיו רק שלושה - המאוחד, קול יעקב ואורט ספיר. בלב"ש וקמה קמו מאוחר יותר. בשני האחרונים ראיתי שאפשר לעשות חינוך אחר ממה שאני מכירה. התרשמתי שכאן בירוחם נוכל לעשות שינויים גם במוסדות החינוך הוותיקים. לא תיארתי לעצמי שזה לא יהיה כל כך פשוט.
כאימא שמאמינה שחינוך הילדים צריך להיות מעשה של שותפות, התברר לי מהר מאד ששותפות מקבלת משמעות אחרת הן בקרב ההורים והן בקרב הצוות החינוכי. וגם שם יש הורים שחושבים כך ויש שחושבים אחרת. יש מורים שחושבים כך ומורים שחושבים אחרת. ובתוך כל זה צריך למצוא מכנה משותף וקל מאד להיגרר למאבקים. וגם לשם הגענו.
אבל חשוב לי מאד לציין - המטרה היא משותפת ואין לי ספק שכולם רוצים שיהיה כאן חינוך טוב בכל הזרמים! שכל ילד בירוחם יוכל למצות את הכישורים שלו ולעוף איתם קדימה. שכל ילד, לא משנה מאיזה רקע הוא מגיע יקבל את אותן הזדמנויות ואת האמון הן מצד המשפחה שלו והן מצד הצוות החינוכי שהוא פוגש מדי יום. לצערי הרב לא לכל הילדים יש בית תומך שמאמין בגישה הזו. אלה הילדים שהמערכת צריכה להיות מחויבת אליהם יותר מהשאר. אלה הילדים שעבורם כולנו צריכים להתגייס.
כאימא שיודעת לדרוש עבור הילדים שלה ולדאוג שיקבלו כל מה שהם צריכים, יכולתי לשבת בשקט ולא לנסות בכלל לעשות שינוי איפה שנראה שצריך. אבל תמיד אמרתי לעצמי ולכולם - אני כאן בגלל הילד שלי אבל בשביל כל הילדים! כשנבחרים לוועד הורים צריך תמיד לזכור את זה. זה הקו המנחה. גם אם לילד הפרטי שלנו קל יותר, גם אם הוא מצליח, גם אם הוא בכיתה עיונית, גם אם הוא הילד הכי חכם בכיתה, גם אם הוא הכי מקובל בכיתה, גם אם אין לנו שום התמודדות מיוחדת איתו - צריך לזכור שיש עוד ילדים שלא קל להם. שלא תמיד סופרים אותם. שלא תמיד מצליחים לתת להם את המענה שהם צריכים. ולא בהכרח כי למורים לא איכפת חלילה. גם המורים כבולים בתוך מערכת מיושנת שמסרסת אותם ולא מאפשרת להם לעשות חינוך. מורים צריכים לייצר הישגים בדיוק כפי שמצפים מהילדים, כדי שבית הספר חלילה לא יופיע בתחתית של דוח כלשהו. יעידו על כך הרבה מאד מורים, לא רק מירוחם. מערכת החינוך, ובכלל הגישה כלפי חינוך במדינת ישראל, לא מכבדת את המורים ולא מתגמלת אותם כראוי. המורים הם הנכס הכי חשוב בבית הספר!
נוצר כאן רושם שאני טוענת נגד צוותי החינוך. אני מכירה את רוב המורים לפחות בשני בתי הספר המאוחד ואורט ספיר. אני יודעת שרובם הם מורים טובים שרוצים לחנך, אוהבים את הילדים וכל יום עבודה שלהם הוא מאתגר ומספק כאחד. שני בתי הספר האלו לא במצב טוב. את זה לא משנה כמה ינסו להכחיש, אי אפשר להתעלם ממה שקורה בשטח. אם לא מכירים את השטח אז קל מאד להאשים אותי בכוונות זדון ורוע. אין לי שום כוונה לפגוע באנשים כי הם לא באים לי טוב. אבל אין לי שום כוונה שמאות מילדי ירוחם ייפגעו ולצערי הרב זה מה שקורה.
שלא תבינו לא נכון. זה לא שבשלושת בתי הספר הדתיים אין אתגרים והתמודדויות. זה שיש שם אחוזי בגרות גבוהים ואיכות בגרות גבוהה, זה לא אומר שאין אתגרים בתחומי אקלים ותחומים רגשיים. אבל שם יש שיח משתף. שיח שמזמין את ההורים לקחת חלק. שיח שמעיד שהבעיה שאיתה מתמודד הצוות החינוכי היא בעיה משותפת גם לנו ההורים ויחד נוכל לפתור אותה. שיח שמבין שההורים הם לא מטרד אלא נכס. יש כמובן עוד סיבות מדוע זה מצליח שם, אבל לא אכנס לזה.
מאחר ואני מתרשמת שהנושא הזה מעורר סערה בכל פעם מחדש ורק יוצר התנגדויות, אני מבינה שאולי עדיף שאני לא אוביל אותו. אני כן יכולה לקוות שהורים אחרים יתחילו לדבר ויובילו.
אי לכך, כל פניה אלי לגבי אחד משני בתי הספר, המאוחד ואורט ספיר, תופנה מיד אל וועד ההורים הבית ספרי ואל מנהל אגף החינוך. ושהם ימצאו לנכון איך לטפל בזה.
אין זו הודעת פרישה מתפקידי כיו"ר ועד הורים יישובי, או מפעילותי בתחום החינוך. אבל זו הזדמנות לקחת צעד אחורה ולראות את התמונה מרחוק. להבין מה התועלת שלי בה ומה הנזק ולהעריך את המצב. ותוך כדי זה, להמשיך ולפעול למען אלטרנטיבה חינוכית ציבורית עבור הילדים שלי וכל הורה שמעוניין בזה עבור הילדים שלו.
בתקווה שהטוב הקיים יהיה עוד יותר טוב,
חני בריגע
