למי שאין פייסבוק מס' 100 - פוסט של יואל שפיץ

[ג'ף גודמן‎]

יואל שפיץ

1 שעות  · 

קטע קצת אישי, אבל שיהיה לחיים!

כל עוד חיים, צריך לחיות! / לכבוד פרשת ויחי

***

א.

"כשהייתי צעיר, היה בירושלים חסיד ברסלב זקן" - סיפר הרב עדין (שטיינזלץ).

"החסיד הזה, היה וודאי בן יותר מתשעים,

ובכל זאת, הוא הקפיד ללכת בימי שישי למקווה, גם בחורף.

היו לו בעיות קשות ברגליים, וכל צעד כאב לו.

אני זוכר, בתור נער, איך הוא היה הולך ומתייסר עם כל צעד.

ומה שקרה.. אתם יכולים לדמיין, שאנשים ניגשו אליו ואמרו לו:

'אולי תוותר? אולי היום לא תלך למקווה? הרי זו סתם חומרה..'

אבל לחסיד הזה, הייתה מנטרה, עליה הוא היה חוזר

בפני כל מי שניסה לגרום לו להפסיק ללכת למקווה או לבית הכנסת.

הוא היה עונה להם בהחלטיות:

'כל זמן שחיים - צריך לחיות!'."

כאן הרב עדין היה עוצר, מביט בנו, נאנח מעט ואומר:

"וזה..

זה סוג של דבר כזה, של בעיה כזו,

שכל אדם צריך להתעסק בה-

איך אני אעשה שסתם יום רביעי בבוקר,

שאני קם קצת מדוכדך, קצת עקום, -

איך אני עושה שגם יום כזה יהיה חי?!"

האמירה הזו של הרב עדין,

הייתה בעצמה סוג של מנטרה.

איפה שאתה נמצא, יש משהו שאתה יכול לעשות.

איפה שלא נזרקת, יש איזה יופי שאתה יכול לראות.

איפה שלא תסתובב, יש מישהו שזקוק לחיוך שלך.

ב.

כשהרב עדין עבר את השבץ, היה בלב כולנו חשש גדול.

הייתה כזו שאלה, שריחפה באוויר,

שאולי לא היה נעים אפילו לדבר עליה:

איך זה יהיה מעכשיו? איך יראו היחסים שלנו איתו?

האם עדיף שנתנתק ונניח לו לנפשו,

שהרי לא נעים לראות אדם במצב כזה?

ואולי לא נעים גם לו..

ומצד שני, חשבתי לעצמי (ואני בטוח שזה עבר בראש גם לחברים)-

אולי כל זמן שהוא חי -

הוא ימשיך לחיות, לדחוף ולְחַיּוֹת גם אותנו?

באופן פלאי, הרב עדין המשיך לחיות בכל הכוח גם לאחר השבץ.

הוא חייך, גער, שלל והסכים, הכול -

כמעט ללא מילים.

בהתוועדויות הוא שתק.

אך ניהל אותן ביד רמה-

הוא דחף אנשים לדבר,

גם צעירים, ואפילו ילדים שנבוכו בפני כולם.

הוא ביקש ניגון, ועוד ניגון שמח,

ודאג שאף אחד לא יישאר לשבת...

והכל ללא מילים.

ג.

עבורי, הייתה זו תקופה חזקה מאוד.

לא היה קל לראות אותו כך,

אבל כל פעם שהחלטתי להתגבר על הקושי,

וללכת אליו –

יצאתי מחוזק, אפילו מטולטל.

פעם, מיד לאחר השבץ,

שלחה אותי חמותי, חדוה,

ללכת אל הרב בקידוש לאחר התפילה בבוקר,

ולהציע לו קרמבו.

אני התביישתי,

והיא התעקשה שהיא זוכרת שהוא מאוד אוהב קרמבו

(הם שכנים אז מכירים הרבה שנים),

אלא שהיא לא זכרה אם הוא אוהב מוקה או וניל –

אז אמרה שאקח את שניהם ואציע לו.

כאמור, אני התביישתי ולא רציתי לשגע אותו במצבו.

אז חדוה, שהבינה אותו הרבה יותר טוב ממני-

החליטה לעשות מעשה,

היא פשוט שאלה את הרב בקול – מול כולם:

"הרב – קרמבו מוקה או ווניל?"

כאן, חייך הרב עדין חיוך גדול, ממש.

ובמעט הקול שהיה לו אמר בקול רם- מול כולם:

"ווניל!!"

היה פער בלתי נתפס בסיטואציה הזו בין הזקנה שכאילו אפפה אותו

והחשיבות הרבנית שייחסו לו כל הנוכחים,

לבין שמחת הילדות והישירות האופיינית שעוד פיעמה בו.

זה היה רגע של לימוד גדול עבורי.

ד.

קצת לפני הקורונה, ליוויתי אותו לביתו אחרי תפילת ערב שבת.

היה חורף וגשום.

זה היה שבוע בו לא הפסיק לרדת גשם..

העובד הזר דחף אותו במרוצה, ואני לידם, הולך בשתיקה.

פתאום, הרב עדין הביט על השמיים, וביקש לעצור.

העובד הזר עצר, והבטנו כולנו למעלה.

מבין העננים- בצבץ ירח של אמצע חודש.

הרב עדין חייך ואמר חרישית:

"פעם ראשונה השבוע שרואים את הירח!"

ואני עמדתי שם והתפלאתי, על האדם הזה,

שלא הפסיק לשים לב,

אפילו לירח, אפילו בחורף, אפילו במצבו.

וביקש לעצור את המרוצה,

למרות שגשם וקר,

כי רצה לראות, ולו לרגע, את הירח..

ה.

חודש לפני שהרב נפטר,

באחת מהפוגות הקורונה,

העזנו להתחמק לביתו בזהירות רבה.

הילדים חיכו בגינת הבית,

ונופפו לו לשלום מבעד לחלון.

אני נכנסתי לדבר איתו קצת.

הרב עדין נופף לילדים ושמח מאוד.

איתי, הוא כמעט לא דיבר.

הוא היה שקוע עם הראש בתוך גמרא וילנא קטנה –

מסכת מנחות.

חשבתי שהוא תכף יסיים,

ודברתי בינתיים עם רעייתו שתחי', שרה.

אבל הרב עדין לא התייחס בכלל, הוא היה שקוע לגמרי.

שרה ראתה שאני קצת תמהה:

"זה פשוט.. יש לו תכף יום הולדת והוא צריך לסיים את הש"ס,

ככה הוא בימים האחרונים, יושב כל היום ורק לומד.

אני אמרתי לו שאולי במצבו הוא לא צריך להקפיד על זה יותר,

אבל אתה מכיר אותו – הוא לא אחד שיוותר".

כעבור שבועיים, יומיים לפני היום הולדת שלו,

הגעתי שוב לבקר אותו.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

הרב בדיוק קרא פרק אחרון בספר מתח של הסופר הבריטי קן פולט.

הוא קרא בנחת וכשראה שנכנסתי הרים את מבטו אליי.

הבנתי שהוא הספיק לסיים את הש"ס...

"מזל טוב הרב!" אמרתי לו.

"תודה" לחש הרב.

"מזל טוב גם על סיום הש"ס!"

הרב הנהן.

אני נזכרתי בסיפור שלו על הברסלבר,

ונדהמתי איך הוא ממשיך לחיות בכל הכוח,

כמה שהוא יכול.

הבאתי לו מתנה ליום הולדת,

אמרתי לו תודה גדולה על הכל ושניפגש בקרוב.

לא נפגשנו יותר.

אבל בליבי, האיש הזה,

שהקפיד כל כך לחיות ולא הניח לעצמו לקמול –

עדיין חי,

וגם בועט.

ואפילו שורף לפעמים.

לחיים!

לחיי יעקב אבינו!

בתמונה: הרב עדין, אחרי השבץ, לא מוותר ואוגד בעצמו את הלולב שלו. מתוך עמוד הפייסבוק של מרכז שטיינזלץ

--

Jeff Goodman

Yerucham, Israel