מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בלאו ד'לא תסור'
יעקב לוי
לפני כשבועיים – עברתי על כמה פסוקים בביאור הרמב"ן, ונתקלתי בקושי, המבוסס על דברי הרמב"ן בלאו ד'לא תסור'. הייתי שמח אם מי שיוכל להתפנות לכך – ייתן רעיון ומענה.
לאו דלא תסור – עפ"י הרמב"ן
שלומי שטינמץ
ג. התורה מצוה א"כ, על שני דברים: האחד, לעשות סייגים, והשני, לזכור שהם לא עיקר המצוה.
יעקב--
קיבלת הודעה זו מכיוון שאתה מנוי לקבוצה 'ישיבת בין הזמנים ירוחם' בקבוצות Google.
לתצוגה של דיון זה באינטרנט, בקר בכתובת https://groups.google.com/d/msg/ybh-yer/-/QYSx7BwNArQJ
כדי לפרסם הודעות בקבוצה זו, שלח דוא"ל ל-ybh...@googlegroups.com.
כדי לבטל את המינוי שלך לקבוצה זו, שלח הודעת דוא"ל ל-ybh-yer+unsubscribe@googlegroups.com
לאפשרויות נוספות, בקר בקבוצה זו בכתובת http://groups.google.com/group/ybh-yer?hl=iw.
יעקב לוי
שלום וברכה!
מסכים לגמרי עם הדבר השני שכתבת. אכן הרמבן דורש מאיתנו לזכור את מי שציווה אותנו.
אך כיון שאינני משוכנע שאתה צודק בדבר הראשון שכתבת (עיין ברמבן דויקרא
כג על שבתון, שם ממש משמס שקיבל את היסוד של סייגות דאורייתא), ממילא לא
ברור לי מה בדיוק התוקף של מצוות מדרבנן, אם הן כן מדאורייתא, אך לא
לגמרי; ועל אף שגם הרמבם הסכים לכך שאינם זהות (לא מונים אותם)- הרמבן
ראה צורך להדגיש שלא כמותו.
אשמח לביאור מקיף יותר.
תודה רבה!
בתאריך 14/08/12, מאת שלומי שטינמץ <shlom...@gmail.com>:
> שלום.
>
> א. אולי הרמב"ן כותב "זו מצוה מן התורה" ומתכוון לומר שיש מצוה מן התורה לעשות
> סייגים לתורה (ושמרתם את משמרתי כמבואר ביבמות כא ב) ולכן לתקן סייג אינו סותר
> את בל תוסיף. (לא מחוייב שכוונת הרמב"ן למה שהרב כותב במוסר אביך א ה)
> ב. הרמב"ן מוסיף שבל תוסיף דור מאיתנו לזכור שהסייג הוא סייג ואינו עצם המצוה.
> ג. התורה מצוה א"כ, על שני דברים: האחד, לעשות סייגים, והשני, לזכור שהם לא
> עיקר המצוה.
> כל הטוב
>
> נ"ב. בקשר למצוות לא תסור. האם כיום מותר לחלוק על גדויילים?
> אשמח אם מיהו יוכל ליישב בין אג"מ אוח א קט, ויו"ד ג פח, לבין יוד ב ד וכן יוד
> ג קנה.
> חזקו ואמצו.
> בתאריך 14 באוגוסט 2012 10:48, מאת יעקב לוי <yakov...@gmail.com>:
>
>> שלום וברכה לכולם!
>> אני שמח לבשר, קצת באיחור, על פתיחת הלימוד בישיבת בין הזמנים - קיץ תשעב...
>> מקווה לגרום לכתיבת שאלות, עניינים וחידושים נוספים...
>>
>> *אתגר למעוניינים*
>>
>> ** **לפני כשבועיים – עברתי על כמה פסוקים בביאור הרמב"ן, ונתקלתי בקושי,
>> המבוסס על דברי הרמב"ן בלאו ד'לא תסור'. הייתי שמח אם מי שיוכל להתפנות לכך –
>> ייתן רעיון ומענה.
>>
>> ****
>>
>> *לאו דלא תסור – עפ"י הרמב"ן***
>> ידועה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן (מופיעה בשורש הראשון בספהמ"צ) לגבי לאו דלא
>> תסור.
>> הרמב"ם אומר כי כל המצוות דרבנן *כלולות *בלאו דלא תסור, ולכן הן נחשבות
>> כמצוות דאורייתא - הן מבחינת התוקף, הן מבחינת המקור. לשון הרמב"ם - "...כל
>> מה שציוונו חכמים לעשותו, וכל מה שהזהירונו ממנו - כבר ציווה משה רבנו ע"ה
>> בסיני, שהוא ציוונו לעשותו, והוא אמרו "*על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט
>> אשר יגידו לך תעשה*". והזהירנו, יתברך, מעבור דבר מכל מה שתיקנו אותו או
>> גזרו, ואמר "*לא תסור מכל אשר יורוך*"."
>>
>> הפער היחיד הוא, א"כ, שלא *למנותם* יחד עם מצוות דאורייתא ממש - "כללו של
>> דבר:
>> אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן, יהיה זה עולה לאלפים רבים. וזה דבר
>> מבואר. והכלל כי כל מה שהוא מדרבנן, לא ימנה בכלל תרי"ג מצוות, כי הכלל הזה
>> הוא כולו כתוב בתורה, אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר".
>>
>> הרמב"ן חולק, ולעומתו - טוען כי רק חלק קטן מדברי חז"ל הם מתוקף דאורייתא -
>> אלו שדרשו חכמים מי"ג מידות והלמ"ס, אך מצוות דרבנן - הן מתוקף אחר לגמרי -
>> "ומכל
>> מקום, הדבר האמיתי המנוקה מכל שיבוש הוא, שנודיע שאין הלאו של "*לא תסור*"
>> אלא במה שאמרו בפירוש התורה, כגון הדברים הנדרשים בגזרה שווה, או בבניין אב
>> ושאר שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה
>> שקיבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה. שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן
>> התורה, לפי מדרש הכתוב, או לפי פירושו, או הלכה מפי השמועה ממשה, ויראה הזקן
>> הממרה הפך זה - חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם...*אבל הגזרות והתקנות
>> שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה - אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא.*"
>>
>> *בל תוסיף לשיטת הרמב"ן*
>> בפרשת השבוע שעברה X2 (ואתחנן) - מתייחס הרמב"ן ללאו ד'לא תוסיפו', ומבאר כי
>> בל תוסיף כולל שני עניינים;
>> 1. הוספת *פרטי* מצוות - ה' מינים בלולב, ה' כנפות בציצית וכן על זו הדרך
>> (נדמה לי שרש"י בשם חז"ל מביא כך),
>> 2. בנוסף למוכר והידוע - הוא מוסיף גם עניין נוסף - *הוספת מצווה חדשה
>> לגמרי*.
>> הרמב"ן מוכיח זאת מדברי חז"ל (בספרי ובירושלמי), שהתקשו לקבל את מצוות מקרא
>> מגילה בפורים, משום לאו דלא תסור, אע"ג שאין בה תוספת פרט ספיציפי על גבי
>> מצווה מדאורייתא.
>> בסוף דבריו הוא מסכם - "הרי שהייתה המצווה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא
>> תוסיף עליו... *ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו
>> היא מצווה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה*".
>>
>> בעצם, שיטת הרמב"ן בלאו דבל תוסיף היא כזו - כל תוספת של מצוה (ואולי דווקא
>> אם היא עצמאית), גם מדרבנן, כלולה באיסור בל תוסיף. מאידך - פרטי מצוות שציוו
>> חז"ל, כחלק ממערך של מצווה כלשהי - הן בעצם *מצוות מן התורה *(ובלבד שידע
>> שהן משום גדר דרבנן)*!*
>> והדברים מתאימים ביותר לדבריו של הרמב"ן ביחס ל'שבתון' (עיין שיעורי הר"ב
>> במסכת ביצה למשל. אני זוכר שהר"ב הביא מדבריו בעוד כמה שיעורים, אך לא זוכר
>> איזה) - פרטי מצוות שרבנן הוסיפו ע"ג מצוות דאורייתא הן הבנה עמוקה של מגמת
>> התורה, שלא הביאה את כל כולה לידי ביטוי במצוות. יש כאן רוח הקודש של חז"ל,
>> שהצליחו להפנים את מגמת התורה, ולהרחיב מתוך כך את ציוויי התורה, בהתאמתם
>> למציאות (נראה שדברים אלו דומים לדברי הרב במוסר אביך - ביחס ל'סייגות
>> דאורייתא' (פרק א')).
>>
>> אסכם את עיקרי הדברים, ואת שאלתי -
>> הרמב"ן הוא זה שדגל בשיטה שמצוות דרבנן הן תוקף עצמאי, ואינם חלק מהותי
>> ממצוות דאורייתא (בשונה מן הרמב"ם). מאידך - הרמב"ן הוא זה שסובר ש*כל מצוות
>> דרבנן* (אולי חוץ ממקרא מגילה) - הן בעצם הרחבת מגמת התורה, אך תוקפן המהותי
--
: ) : )
איתן זוסמן
--