"ישא בת תלמיד-חכם"
השבוע הנושא השבועי בחוברות ה'צורבא' עוסק בקביעת עיתים לתורה, וכהרחבת הדבר נעסוק מתוך כך בגדר תלמיד חכם בזמן הזה, של
הגדרתו ישנן השלכות רבות למעשה, כגון דברי הגמ' בפסחים (מט ע"א) האומרת: "לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם ולא ישא בת עמי הארץ", וכן הגמ' בב"ב (ח ע"א) "ת"ח לא צריכים שמירה", ועוד השלכות הפזורות ברחבי הש"ס והפוסקים.
בהגדרת הגמ' של ת"ח מובא בגמ' מסכת שבת (קיד ע"א): "ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין - זה המקפיד על חלוקו להופכו. ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור - זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה".
הראשונים הסתפקו בהגדרה המעשית של ת"ח. המאירי בפ"ק דב"ב (ח ע"א) בד"ה מסיק, כתב: "וגדולי הפוסקים כתבו, שלא פטרו תלמידי חכמים ממסים וארנוניות אלא דוקא תלמיד חכם שאינו מתעסק בעניני העולם כלל, ותורתו אומנותו לגמרי, אבל שאר תלמידי חכמים שמצרפים עניני העולם עם לימודם, אינם בכלל זה. והדברים נראים".
והרמב"ן בחידושיו לב"ב (שם) כתב: "בת"ח שתורתו אומנותו, כלומר שתורתו קבע ועסקו עראי, אבל לא במי שעסקו קבוע ותורתו עראי", וכ"כ הרשב"א בחידושיו, וכ"כ הר"ן והנימוקי יוסף שם. ומשמע שאם מלאכתו עראי לצורך פרנסתו, וברוב זמנו עוסק בתורה חשיב שפיר תורתו אומנותו.
וכ"כ עוד הרא"ש בפסקיו (פ"ק דב"ב, ס"ס כו), שת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על תלמודו, ולומד תורה, הוא הנקרא תורתו אומנותו. ע"כ. וכן פסק מרן בשו"ע יו"ד (סי' רמג ס"ב). ע"ש. והרמ"ה בתשובה שהובאה בסוף ספר אור צדיקים (סי' רמח) כתב: "האי טענה דהני דמערערי על מאן דהוי תורתו אומנותו, דלא בטיל מדברי תורה אלא פורתא בכל יומא לכדי חייו, ובעו לחיוביה במסים וכו' - לית בה מששא (אין בה ממש), דאטו כולהו עובדי דב"ב (שם) למפטר רבנן מכרגא ומסים, ותשחורת כדמי כלילא, במאן איתמרו? אטו במלך שא"צ כלום, או במחזירים על הפתחים, או במלאכי השרת שאינם אוכלים ושותים, לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אלא לבני אדם שאוכלים ושותים וצריכים לכל צרכי הגוף, וכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וזו היא מדה טובה שבמידות, ותנן (אבות פ"ב) 'יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוןן, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון', ותנן 'אם אין קמח אין תורה', ובברכות (לה ע"ב) אמרינן, ראשונים עשו מלאכתם עראי ותורתם קבע, זה וזה נתקיימו בידם וכו', ומכל הני שמעינן דכי פטרי לרבנן מכרגא, היינו היכא דמקיימי כפי כחם ויכולתם מצות והגית בו יומם ולילה, ולא בטלי מדברי תורה אלא לדבר מצוה, או לפרנסתם ופרנסת אנשי ביתם, וכל הני חשיבי בכלל רבנן דפטירי ממסים וכו', אבל ת"ח שאינם עוסקים בתורה תדיר, אלא יגעים להעשיר, ומבטלים תורה כדי לקבץ ממון רב לא פטירי".
מבין אחרוני זמננו, כתב הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כה, אות יא): "בהגדרת הכוונה של מלאכתו עראי, מדברי היד רמה אין הוכחה מפורשת, שכותב 'אבל תלמידי חכמים שאין עוסקין בתורה תדיר כפי כחן ולא דיין לעסוק במלאכתן כדי למצוא פרנסתן ופרנסת אנשי ביתן אלא שהם יגיעים להעשיר ומבטלין את התורה כדי לקבץ ממון הרבה הרי אלו חייבין בכל חיובי הציבור', ואפשר לפרש שהעיקר קובע בזה אם עוסק במלאכתו למצוא יותר מכדי פרנסתן ופרנסת אנשי ביתן, וגם ניתן להתפרש, ולזה נוטה יותר משמעות דבריו. שהעיקר אם יגיעים להעשיר ומבטלין את התורה כדי לקבץ ממון הרבה אז הם חייבין, אבל כל שלא יגעים להעשיר ואין מבטלין את התורה כדי לקבץ ממון הרבה, אף שיגיעים על יותר מכדי פרנסתן שיהא מוכן כסף ביד לכל שעת צורך שפיר פטורים".
שבת שלום!
________________________________________________________________________________
|
