בפרשת וישב החסידית מקשר אדה"ז בין העלאת הניצוצות שמבטא איסוף השיבולים ואיחודם באלומה לבין אילמות. ההסבר לכך הוא "הואיל וענין העלאת מ"ן הוא בחי' בטול היש שנתבטל ממש להכלל בה', הרי אז הוא בבחי' אלם, שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו שזהו בחי' יש".
בהמשך הוא מקשר זאת לענין העיבור, שבו העובר אינו מהות בפנ"ע מפני ביטולו, "משא"כ קודם העלאה זו ועבור זה היה בבחי' יש לדבר ולהשפיע כו', אלא שע"י העלאה זו נעשה בחי' אלמים".
זה התקשר לי לתהליך בירור המדע: לפני העלאתו הוא פועל, משפיע ויוצר בעולם. בשלב הבא, מקשרים אותו לשרשו ואז הוא מתבטל לאחדות האלוקית, אבל אז הוא גם נהיה אילם במובן מסויים: 1. או שאנחנו מעוניינים רק בהוראה בעבודת ה' שיוצאת ממנו - כתורת הבעש"ט, או 2. שאנחנו רואים בו כלי בלבד ("לא נברא רדיו אלא למלאכת הפצת המעיינות" אצל הרבי). בין כך ובין כך, היצירתיות המדעית נאלמת.
האם לדעתכם הכרחי שכך יקרה? איך מתרחשת הפרייה הדדית - שאנו מניחים שהיא אפשרית? האם היא באמת מפרה את העשייה המדעית עצמה, או רק מעניקה לה פרספקטיבה עמוקה יותר ושונה?
(בהמשך המאמר מסביר אדה"ז על הבירור השני שמגיע מלמעלה - והוא עיקר הבירור, כך שההעלאה הנ"ל - של השבטים - בכל מקרה אינה תכלית ההתכללות באלוקות)