מכון תודעה שולח - תרגום כתבה ממגזין "שפיגל" על זנות כפויה במחנות ריכוז

[Idit Harel Shemesh]

לפניכם תרגום כתבה שהתפרסמה במגזין "שפיגל" על זנות כפויה במחנות הריכוז.

תודה לדריה לייבסקי - מתנדבת מכון תודעה, שמצאה את הכתבה ותרגמה אותה עבורינו.

עידית

 

 

"העיקר היה בכלל לשרוד"

ע"י מריקה וסימןן קייזר, מגזין "שפיגל" הגרמני.

*(-) – הערת מתרגם.

 

בתי-בושת במחנות הריכוז היו ונשארו אחד הסודות המושתקים ביותר בעידן הזוועות הנאצי. עתה, חוקר גרמני בחן את הנושא האפל - וחשף את האכזריות הדקדקנית של "הבניינים המיוחדים", כפי שנקראו אז.

 

תוך כדי שהוא בועט בהן במגפיו, הוביל קצין ה-SS את מרגרט ו. ואסירות אחרות מתוך הרכבת ואל תוך המשאית. "הזיזו את הברזנט והניחו את הרופסין שלכן. כולם להיכנס", הוא צרח. דרך חלון הפלסטיק בצידה של המשאית, הוא צפה תוך שהם נוסעים אל תוך מחנה הגברים ועוצרים ליד ביתנים המוקפים בגדר עץ.

 

הנשים נלקחו לתוך חדר מרוהט. הביתנים היו שונים ממה שמרגרט ו., אז בת 25, הכירה במחנה הריכוז לנשים "ראוונסברוק". היו שולחנות, כיסאות, ספסלים, חלונות ואפילו וילונות. המשגיחה הכריזה שהן "עכשיו בבורדל האסירים". הן יחיו שם טוב, אמרה המשגיחה, עם מזון ושתייה טובים, ואם יעשו כפי שנאמר להן, לא יאונה להן דבר. כל אישה הוקצתה לחדר. מרגרט ו. שוכנה בחדר מס. 13.

 

בית הבושת לאסירים במחנה הריכוז "בוכנוולד" נפתח ב-11 ביולי, 1943. זה היה הרביעי מתוך 10 "ביתנים מיוחדים" אשר הוקמו במחנות הריכוז בין השנים 1942 ו-1945, לפי הוראותיו של היינריך אייכמן, ראש ה-SS. הוא הנהיג מזימה של פעולות תגמול, בהן "השיגים יעודיים" של אסירים יזכו אותם בפחות עבודה, תוספות מזון או בונוסים כספיים.

 

הימלר גם הניח שיהיה זה רווחי "לספק לאריסים שעובדים קשה נשים בבורדלים", כפי שכתב ב-23 במרץ, 1942, לאוסוואלד פוהל, קצין ה-SS האחראי על מחנות הריכוז. ראיית העולם הצינית של הימלר קבעה כי ביקורים בבורדלים יעלו את התפוקה של עובדי הכפייה במכרות ובמפעלי החימוש.

 

"בוגדני במיוחד"

זה נותר כאחד האספקטים הכי פחות מוכרים של זוועות הנאצים שסאכסנהאוזן, דכאו ואפילו אושוויץ הכילו בורדלים, ושאסירות מחנות הריכוז הודחו בכוח לזנות. רוברט סומר, מלומד בחוג מדעי התרבות בברלין, 34, סרק ארכיונים ואתרי הנצחה למחנות ההשמדה ברחבי העולם וערך ראיונות רבים עם עדים היסטוריים ב-9 השנים האחרונות. המחקר שלו, שיפורסם החודש, מספק את הסיקור המדעי המקיף הראשון של ה"צורה הבוגדנית במיוחד של אלימות הנאצים במחנות". המחקר שלו בגדול יצר תערוכה נודדת. "בורדלים במחנות - עבודת מין כפוייה במחנות הריכוז הנאציים", אשר תבקר במספר אתרי זיכרון והנצחה בשנה הקרובה.

 

סומר מספק שלל רב של עדויות שסותרות את המיטוס שהנאצים נלחמו בזנות או הוציאו אותה מחוץ לחוק. למעשה, המשטר הפעיל פיקוח כולל על הזנות, הן בגרמניה והן בטריטוריות הכבושות - במיוחד לאחר פרוץ המלחמה. רשת מקיפה של בתי בושת בחסות השלטון כיסו כמחצית מאירופה באותה תקופה, שהכילה, אומר סומר, "בורדלים צבאיים ואזרחיים, כמו כן גם כאלו שייועדו למען עובדי הכפייה, ובו בזמן הם היו חלק ממחנה הריכוז".

 

לוחמת ההתנגדות האוסטרית, אנטוניה ברוהה, ששרדה את מחנה ראוונסברוק, דיווחה לפני שנים כי "הנשים הכי יפות הובלו לבורדל של אנשי ה-SS, הפחות יפות לבורדל של החיילים".

 

והשאר סיימו בבורדל מחנה הריכוז. במחנה מטאהאוזן באוסטריה, בעשרת חדריו הקטנים של "ביתן 1", בית הבושת הנאצי הראשון החל לפעול מאחורי חלונות מסורגים ביוני 1942. בנקודה הזו היו כ-5,500 אסירים במחנה העבודה מאאותהאוזן, אשר חצבו אבן גרניט במכרות להקמת בניינים נאציים. עד סוף 1944, למעלה מ-70 אלף עובדי כפייה חיו בקומפלקס הכולל של המחנה.

 

ה-SS גייס 10 נשים למאאותהאוזן, בעקבות הוראת ביטחון ממשלתית להקמת בורדלים במחנות עובדי הכפייה. זה אומר משהו בין 300 ל-500 גברים על כל "זונה".

 

סך הכל כ-200 נשים חלקו את הגורל של בית הבושת במחנה הכפייה של מאאותהאוזן. אסירות שנראו בריאות ונאות במיוחד, בין הגילאים 17 ו-35, תפסו את עינם של מגייסי ה-SS. למעלה מ-60% מהנשים היו בעלות לאום גרמני, אך פולניות, אלו מברית-המועצות ומהולנד הועברו ל"כוחות המשימות המיוחדים". הנאצים לא הרשו נשים יהודיות מסיבות של "היגיינה גזעית". לפני כל, הועברו הנשים לבית החולים של המחנה, שם ניתנו להן זריקות סידן, אמבט חיטוי, מזון טוב יותר וטיפול תחת מנורת שמש (*מיטת שיזוף, כנראה לשיפור הספיגה של ויטמין D).

 

חלק 2: בין 300 ל-500 גברים לכל אישה

כמעט 70% מן האסירות שהועבדו בזנות בכפייה במחנות נכלאו מלכתחילה על היותן "אנטי-סוציאלות". במחנות הן ענדו תג זיהוי של משולש שחור. הן כללו בינן זונות לשעבר, אשר נוכחותן נתמכה כדי להבטיח את התפעול ה"מקצועי" של הבורדלים במחנות, במיוחד בהתחלה. היה קל מאד לאישה ליפול לתווית ה"אנטי-סוציאלית", למשל אם היא לא ביצעה הוראות עבודה כהלכה. (** התווית ה"אנטי-סוציאלית" הודבקה לכל אדם, גבר או אישה, אשר לא עמדו בציפיות של החברה והממשל. לרוב היו אלו אנשים אשר שכניהם או עמיתיהם לעבודה הלשינו או/ודיווחו עליהם לגסטאפו. הסיבות לכך היו מגוונות ויכלו להיות כמו סיכסוך שכנים/קולגות, אך לעיתים גם נשים לסביות, או שנחשדו ככאלו, גם אותן פעמים רבות מסרו לגסטאפו וחלקן הועברו למחנות עבודה/ריכוז. אין עדויות על רצח מכוון של נשים לסביות בתקופת השלטון הנאצי, זאת מאחר וראשי ה-SS טענו שבניגוד לגברים הומוסקסואלים, נשים לסביות אינן מהוות איום וכי במוקדם או במאוחר הרצון להביא ילדים לעולם יכניע אותן, וחשיבות הבאת חיילים לעולם למען הרייך ה-3 קדמה לנטייתן המינית של נשים אלו. ידוע רק על 2 לסביות שנרצחו במחנות, אך זאת בגלל שהיו מתנגדות שלטון וקומוניסטיות פעילות תרם נאסרו. מאחר ונשים לסביות בכל זאת נאסרו ותוייגו כ"אנטי-סוציאליות", יש להניח כי הזנות נכפתה בין היתר עליהן).

 

עדיין נתון לויכוח עד כמה נשים התנדבו ל"כוחות המשימה המיוחדים" הללו. רוברט סומר מצטט לוחמת התנגדות ספרדיה, לולה קאסאדל, שהובאה לראוונסברוק ב-1944. היא אמרה שראש בלוק הנשים איימה כי "מי שרוצה להתנדב לבית הבושת שתעבור בחדרי. ואני מזהירה אתכן, אם לא יופיעו מתנדבות, ניקח אתכן בכוח".

 

עדה היסטורית, אנטוניה ברוהה, שאולצה לעבוד בשטח בית החולים של המחנה, נזכרת בנשים ש"באו בהתנדבות, כי נאמר להן שהן ישוחררו אחר כך". ההבטחה הזאת בוטלה בהינף יד של הימלר, שהתלונן כי "איזה משוגע במחנה הריכוז של הנשים, בזמן הסלקציה לבורדלים, אמר לאסירות שאלו שיתנדבו ישוחררו אחר תעבור חצי שנה".

 

התקווה האחרונה להישרדות

אך למען נשים רבות שחיו תחת איום המוות, לשרת בבית בושת הייתה תקוותן האחרונה. "הדבר המרכזי היה שלפחות ברחנו מהסיוט של ברגן-בלזן וראוונסברוק", אמרה ליסלוטה ב., שהייתה אסירה במחנה מיטלבאו-דורה. "העיקר היה בכלל לשרוד". מה שגרם להן ללכת אחר המשטר, ההשאה שהן עשו את מה שעשו "בהתנדבות" היא סיבה אחת מיני רבות שבגללן, "יוצאות בתי הבושת עדיין מתוייגות בסטיגמה בימינו", הסבירה אינסה אשנבאך, ראש אתר הזיכרון במחנה ראוונסברוק.

 

בשמירה על ההיררכיה הנאצית במחנות, תחילה רק הגרמנים הורשו לבקר בבתי הבושת, אחר כך גם זרים. על יהודים נאסר הביקור לחלוטין. היו אלו בעיקר מנהלי עבודה, ראשי בלוקים, ובעלי דרג כזה או אחר במחנה, אשר קיבלו את ה"בונוס" הזה, והיה עליהם תחילה להשיג את הכסף לכרטיס, שעלה 2 רייכסמארק. רק למען ההשוואה, 20 סיגריות בקנטינה עלו 3 רייכסמארק.

 

הביקורים בבורדלים היו מבוקרים על ידי אנשי ה-SS, כמו גם שעות הפתיחה. בבוכנוואלד, לדוגמא, הבורדל היה פתוח מ-7 עד 10 בערב. הם נשארו סגורים בתקופות של שיבושים בהספקת החשמל והמים, פשיטות אוויריות, אזעקות, כמו גם בזמן שידור הנאומים של היטלר. אדגר קופפר-קוברוויץ, אסיר במחנה דכאו, תיאר את השיטה ביומן שכתב דאז: "אתה מחכה במסדרון. הקצין רושם את שם ומספר האסיר. אז נקרא מספר ומספר האסיר בתור. אחר כך אתה רץ לעבר החדר עם המספר שנקרא. בכל ביקור זה מספר אחר. יש לך 15 דקות. 15 דקות בדיוק".

 

פרטיות הייתה מושג זר במחנות הריכוז - וגם בבתי הבושת. לדלתות היו עיניות ריגול וחיילי SS סיירו במסדרון. על האסירים היה להסיר את נעליהם ונאסר לדבר עם הנשים, אלא רק על מה שהכרחי לאקט. רק התנוחה המיסיונרית הורשתה. פעמים רבות זה אפילו לא הגיע לכדי מגע מיני. חלק מהגברים כבר לא היו חזקים דיו, ולפי סומר, "לחלקם היה צורך גדול יותר בלדבר שוב עם אישה, או להרגיש את נוכחותה".

 

ה-SS חששו מאד ממעבר של מחלות מין. לגברים ניתנו משחות חיטוי בביתן של בית החולים לפני ואחרי כל ביקור בבית הבושת, ורופאים לקחו דגימות מריחה מנשים לבדיקת זיבה ובדקו את דמן לנוכחות של עגבת.

 

אמצעי מניעה, לעומת זאת, היה אספקט שה-SS הטיל על הנשים. הריונות אירעו לעיתים רחוקות, שכן, רבות מן הנשים עברו עיקור כפויי לפני מעצרן ואחרות נותרו עקרות מפאת הסבל שעברו במחנות. במקרים של "תאונת השתכנות", ה-SS פשוט החליפו את האישה ושלחו אותה לבצע הפלה.

 

לאלו אשר גברו על קשיי החיים בבורדל היו סיכויים גדולים יותר לברוח ממחנות ההשמדה, כך עולה מן המחקר של סומר. כמעט כל הנשים שאולצו לעבוד בזנות שרדו את שלטון האימים של הנאצים. מעט ידוע על גורלן של נשים אלו ואם הן הצליחו להתגבר על החוויה הטראומטית. רובן בחרו לא לדבר על מה שאירע להן עד סוף חייהן.

 

ספרו של רוברט סומרס, "הבורדלו של מחנה הריכוז: עבודת מין כפוייה במחנות הריכוז הנאציונל סוציאליסטיים", יפורסם בקרוב בשפה הגרמנית („Das KZ-Bordel“) ע"י שונינג ורלאנג, פאדבורן, ביולי השנה. 492 עמודים: 39.90 יורו.