שורדת זנות כותבת ביקורת על ספרו של מאלארק על לקוחות הזנות
Idit Harel Shemesh
יוצאים מהצללים - משתמשים בזנות נחשפים
גברים חייבים להפסיק להשלות את עצמם: ספריו של ויקטור מאלארק מצביעים בבירור על כך שבעצם קנייתם של שירותי מין, מנציחים גברים את המערכת שמשעבדת מיליוני נשים וילדים.
ביקורת מאת נטלי מק'לנן
בספר "המשתמשים: מין למכירה והגברים שקונים אותו" ויקטור מאלארק בוחן את התיאוריה הבאה: גברים שמעוניינים לשלם עבור מין, בתוספת חברה שמונעת מכוח הכסף, שווה לנשים וילדים שמתייחסים אליהם כאל סחורה המועברת מיד ליד, כמו סמים ונשק. האמת, שנחשפת במחקר ובמתודולוגיה המעמיקים שערך, כואבת להחריד. מאלארק משתמש בקורבנות הללו - החל בילדים באסיה שנמכרים ע"י הוריהם וכלה בבני נוער שברחו מבתיהם ומסתובבים ברחבי ארה"ב וקנדה, והופכים לזונות בתחנות מנוחה לנהגי משאיות ומשועבדות ע"י סרסורים - כרקע שמשמש אותו להדגשת אכזריותם של המשתמשים ה"שוכרים" את גופם.
רציתי להשוות את ספרו של מאלארק לספרים אחרים העוסקים בנושא זה, אך כפי שהוא עצמו מציין, אין ספרים כאלו בנמצא, ואף לא מחקרים רחבים או מידע על גברים ששוכרים זונות. זהו הספר הראשון שעוסק במשתמשים, אך זו גם הפעם הראשונה בהיסטוריה של המקצוע העתיק בעולם שגברים שמשתמשים בשירותי זנות באופן קבוע מסכימים לצאת מהצללים, דרך האינטרנט, ולספר את סיפורם: חבר'ה מוול-סטריט שאין להם זמן לצאת לדייטים; גרושים שנשבר להם מנשים צפון אמריקאיות תובעניות ומעדיפים את אופיין המרצה של נשים מהמזרח, תיירי מין - גברים שיעדיפו לנפוש במקומות כמו קוסטה ריקה ולקבל יחס מלכותי תמורת 100$ ליום במקום לצאת עם נשים במקום מגוריהם; סדיסטים שמחפשים להעניש נשים בזנות, או נשים בכלל, ולפגוע בהן. והרשימה עוד ארוכה.
המשתמשים הוא ספר המשך לספרו הקודם של מאלארק שפורסם בשנת 2003: "הנטאשות: מבט מבפנים על תעשיית הסחר במין העולמית". קל להבין מדוע מאלארק, ששמע וכתב מאות סיפורים של אלפי נשים וילדים שנקנו ונמכרו כעבדי מין, לא מפגין שום אמפתיה למשתמשים. מתחילת הספר ועד סופו, הוא לא מתרכך ולא נשבר. הוא לא מספק תירוצים או מביע חמלה לנשואי המחקר שלו. הוא לא מתלהם; הוא מביא את האמת בצורה שיטתית, אך דעותיו ותחושותיו ברורות מאליהן.
מאלארק הופך לנבל כל גבר שאי פעם שילם עבור מין, ובכך הוא מסתכן בהפיכתם לקריקטורות, לטיפוסים ולא לבני אדם שהתנהגותם רעה. הוא מניח חלק ניכר מהאשמה לפתחן של תעשיית הפורנוגרפיה ושל התרבות הפופולארית שטופת המין. הייתי שמחה אם הוא היה כולל יותר מידע פסיכולוגי, מאתר עוד גברים שהיו מוכנים לשתף אותו בפרטים על חיי נישואיהם, או על מקורותיה של התשוקה שלהם להעניש נשים ועל יכולתם להתעלם מהסחר בבני אדם. גברים שמשתמשים בשירותי זנות אינם בני אדם רעים ביסודם, ונשים שבוחרות לעבוד בזנות אינן תמיד קורבנות.
אך אלו לא האנשים שעליהם יש לדבר, ובסופו של דבר, הם אינם אלו שזקוקים לעזרה. הבעיה היא שאפשר לעשות הרבה כסף וכתוצאה מכך, נשים בזנות בכל רחבי העולם עושות מה שאומרים להן לעשות מתוך פחד שאם לא יעשו זאת, יכו אותן, יאנסו אותן או ירצחו אותן. לכן, אפילו במדינות כגון אוסטרליה שבה מוסדה הזנות, פועלים בתי בושת לא חוקיים, ארגוני פשיעה עדיין שולטים בתעשייה, וקיימת עליה בסחר בבני אדם.
החשש הנוסף שלי הוא ששפתו של הספר מנציחה את הסטריאוטיפים. הוא נותן קול לנוראים שבגברים האלו - האלימים, הכועסים, המשחרים לטרף, ובעצם נותן במה להערותיהם ולהתלהמותם המיזוגנית. העצמי הרגיש יתר על המידה שלי הזדעזע לגלות פסקה שבה אפילו מאלארק עצמו מועד לתבנית התנהגות שהוא עצמו מוקיע. משתמשים נוטים לייחס תכונות שטניות לנשים ולהתייחס אליהן כמכשפות פתייניות, והסופר, בהביאו את סיפורה של אישה בזנות חוטא בכך אף הוא: הוא מתאר כיצד היא עוזבת את הבר, "עיניה ננעלות על גבר רזה, מקריח". תיאור זה מציב את הבחורה בתפקיד הטורף ואת המשתמש בתפקיד הטרף.
פרק אחד ששמו "חוויית החברה", עוסק בנשים בתעשיית המין שמציעות למשתמשים "הדמיה" של בת זוג. נשים אלו ידועות בתעשייה כעובדות המאושרות ביותר, אך הפרק גם כולל חלק ששמו נקודת המבט של החברה - ראיון עם אישה צעירה שהשמחה היא ממנה והלאה. הבדיחות חסרות הטעם שלה וההומור הממעיט בערך עצמה מצביעים על כך שהיא אדם עצוב מאד, והיא אכן מודה שהיא מרירה. נראה שמאלארק לא מאמין שאכן קיימת עובדת עצמאית ושמחה בתעשיית המין, ולכן אני מרגישה בסופו של דבר שאיני יכולה לסמוך על שאר הראיות שהוא מביא.
אפילו הרעיון בבסיסו של הספר המשתמשים גרם לי להיות מתוחה: האם אאלץ לחוות את סיפורי הבלהה שעליהם שמעתי, סיפורים על נשים שנאנסות ומוכות על ידי משתמשים וסרסורים? הסיפורים האלו לא היו דומים למעשייה שסופרה בסרט "אישה יפה" ושבגללה התחלתי לעבוד כנערת ליווי כמה שנים קודם לכן. וזה בטח לא ספר שאמור לגרום לך להרגיש טוב; זה ספר שיגרום לך להרגיש רע מאד. אבל הוא עזר לי להבין את תחושותיי בנוגע לסחר במין. שימשתי קול ציבורי לנשים בתעשיית הליווי והתראיינתי פעמים רבות בנושא, החל בתוכניתו של לארי קינג וכלה בעיתון זה (The Globe and Mail). נשאלתי שוב ושוב לתחושותיי לגבי תופעת הליווי ומיסוד הזנות, ולמעשה, מעולם לא הייתי משוכנעת בתשובה. חשבתי: כולם, מן הסתם, יהיו מוכנים לעשות את זה בשביל מספיק כסף, לא? חמש מאות, חמשת אלפים, חמש מאות אלף? אז הלכתי על הרעיון הכללי שאנשים צריכים לעשות מה שבא להם עם גופם.
ניתן לומר שהחוויה האישית שלי מהתקופה שבה מכרתי את גופי הייתה טובה ביותר: לא עברתי התעללות פיזית, רגשית או נפשית אף לא פעם אחת. השכר שקיבלתי היה טוב וחייתי חיי מותרות. ויחד עם זאת ולמרות תנאים אלו, סבלתי מתסמונת פוסט-טראומטית, כספי נגנב על ידי גבר שעבורו עבדתי, נעצרתי ונכלאתי לחודש, השתמשתי בסמים ומהר מאד התמכרתי, ולבסוף, הפכתי לאובדנית; עמדתי לקפוץ מגג של בניין בן שש קומות במנהטן לאחר ששוחררתי מהכלא. אני עדיין הולכת מתוך שינה וסובלת מסיוטים, למרות שמאחורי כבר שעות רבות של טיפול.
"אין שום הבדל בין מתן שירותי ליווי לבין סחר בבני אדם, זו אותה תעשיה, וכאשר אנשים מעונים ונרצחים כדי לקיים אותה, קיימת חובה להביא לחיסולה של תעשיה זו".
אם זהו הקצה החיובי של הספקטרום, דמיינו את הכאב והסבל של ילדים בני חמש במדינות כמו תאילנד וקמבודיה שהוריהם מוכרים אותם לזנות לכל החיים; שנדרשים לבצע מין אוראלי בזרים כל יום עד גיל 12, גיל שבו מוצעת בתוליותם במכירה פומבית. דמיינו את הסיוטים שלהם.
מה שאהבתי בספר הזה הוא שמאלארק משלים מעגל ומציע פתרונות, והוא מצליח להפוך את הפסימיסטית רואה השחורות שבי למלאת תקווה. הוא מציין כמה מהצבועים שנתפסו בקלקלתם: "אנשי דת" כמו ג'ימי סוואגארט; התובע הכללי לשעבר והמושל של מדינת ניו-יורק – אליוט שפיצר; ואפילו ראש האגודה נגד זנות בילדים. אף לא אחד מהאנשים הללו הועמד לדין ועל בסיס עובדה זו בונה מאלארק את הטיעון שלו נגד לגליזציה של הזנות. במקום זאת, הוא מציע חרם כללי ונקיטה באמצעים שונים נגד משתמשים בזנות, ולא נגד הנשים והילדים שהם הקורבנות למעשה.
אני הוכחה חיה לכך ששליחתן של זונות למאסר אינה פתרון. נכון, הפסקתי לעסוק בזנות אבל היו תריסר בנות שקפצו על המקום שפיניתי. מעצר של משתמשים וסרסורים יפגע באנשים שמבצעים את הפשעים בפועל. נפגעתי עמוקות כשקראתי ששפיצר לא יואשם בגין העסקאות שביצע עם אשלי דופריי ועם סוכנות הליווי "מועדון הקיסר". מדוע הוא, כתובע כללי, בזבז זמן וכסף כדי להחמיר את הענישה הקבועה בחוק למשתמשים וכדי לעודד נקיטת אמצעים נגד סוכנויות ליווי בניו יורק, אם החוקים לא נותנים מענה תמידי - למשל במקרים שבהם הוא היה מעורב?
התמיכה החזקה ביותר בענישה למשתמשים מגיעה משבדיה, מדינה שהכחידה את הזנות והסחר בבני אדם כמעט לחלוטין. בשבדיה הוחלט להשקיע מאמצים כדי ליצור "חברה שבה זנות אינה עולה בקנה אחד עם כבוד האדם וערכו ועם שוויון זכויות לנשים ולגברים". ממשלת שבדיה גילתה שכאשר זורעים פחד בקרב משתמשים ע"י איומים ממשיים - המשתמשים נעלמים. וכאשר המשתמשים נעלמים, אין צורך בהיצע. בשבדיה גם הוחלט להפעיל תוכניות ממשלתיות כדי לסייע לנשים שעסקו בזנות להשתקם ולהשתלב בחברה. כאשר השתחררתי מכלא רייקר'ס איילנד לא הייתה לי תעודת זהות, לא הייתה לי שום אפשרות להרוויח כסף, לא הייתה לי משפחה בארה"ב ושום גישה לייעוץ.
הדרך הטובה ביותר להאיץ שינוי שכזה היא לגרום לכמה שיותר אנשים להכיר במציאות. אף אדם לא רוצה להודות בכך שהוא תורם לשעבודם של בני אדם אחרים. אך שום קו אינו מפריד בין שירותי ליווי לסחר בבני אדם - שני חלקים באותה תעשייה. וכאשר אנשים מעונים ונרצחים כדי לקיים את התעשייה הזאת, חייבים לחסלה.
זה יהיה חסר אחריות מצידי להמשיך לשבת בצד ולא לעשות דבר, כעת, כשאני מבינה במה מדובר. לא הסכמתי להצטרף למאבק נגד זנות מפני שפירוש הדבר היה להודות בהיותי קרבן. האם יש בי את הכח ללכת ברחוב בראש מורם ולהמשיך הלאה בחיי לאחר שהודיתי שנפגעתי? יש לי קול, ואעשה כל שביכולתי כדי לסייע לנשים ולילדים שנאנסים למכור את גופם, ובסופו של דבר - את נפשם. קנו את הספר הזה, קראו אותו, תמכו בו; נוכל לעצור את שעבודם של נשים וילדים בתעשיית המין אם נפיץ את המידע שמופיע בספר הזה.
כל מה שעליכם לעשות הוא להתבונן בעיניהן של הבנות הללו כדי לדעת שהן אינן מאושרות, שהן אינן עוסקות בזנות מבחירה. עיניים הן מוטיב חוזר בספרו של מאלארק: משתמשים אף פעם לא מסתכלים בעיניהם של הבנות והניצוץ בעיניהם של ילדים בזנות נעלם. מעולם לא פקחתי את עיני כשהייתי עם משתמש. והמשכתי להחזיק אותן סגורות עד עתה.
נטלי מק'לנן היא מחברת הספר "המחיר: עלייתה ונפילתה של נטליה, נערת הליווי מספר אחת של ניו יורק".
Yonit Naaman
מה שלומך?
אני רוצה לספר לך, שהתחלתי השבוע ללמוד במנדל, בבית הספר למנהיגות חינוכית.
אני עוד לא יודעת מה ואיך, אבל ברור לי שאני הולכת לעסוק בשנתיים הקרובות בנושא הזנות וביצירת איזושהי תוכנית שתעזור להקטין מימדים, למזער נזקים, ליצור תשתית חברתית עם תפיסות מגדריות חדשות.
נשמע עצום, אני יודעת, ולכן לא אמרתי "מיגור הזנות", אם כי זה בהחלט מה שכתבתי בחיבור הפותח.
בכל אופן, הספר של מאלארק נשמע מרתק, והמייל ממך עורר בי השראה לגבי כנס.
מנדל זה מקום עם המון משאבים. אני אולי אנסה להרים את הכפפה.
תודה ונהיה בקשר,
יונית