הרהורים בעקבות פינוי מגרון

[מירב דביר‎]

בסיעתא דשמיא.

 

היכנסו לקישור הבא:

http://www.srugim.co.il/35685-%d7%aa%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%92%d7%92-%d7%91%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%9f

אני צופה בסרטון החזק הזה (ותודה רבה וישר כח גדול לאלו שטרחו ועמלו בשבילו והעלו אותו לעיני כל), ותוהה לעצמי: איפה הייתי בכל הקשור לפינוי מגרון?! איפה אנחנו היינו? איפה הנוער המדהים שלנו היה? איפה כל עמ"י היה?

כחלק מהציונות-הדתית, שחרטה על דגלה את המשולש הקדוש של תורת ישראל-עם ישראל-ארץ ישראל, השאלה העולה, היא: מה אנחנו עשינו בכדי למנוע את הפינוי האחרון במגרון?

קשה שלא להשוות את פינוי מגרון השבוע לפינוי מגוש קטיף לפני 7 שנים. איפה עצרות התפילות ההמוניות לביטול הגזירה הקשה והכואבת, כמו שהיו לפני פינוי גוש-קטיף? היכן תפילת הנשים קורעת הלב שהייתה בביכ"נ "נווה דקלים" ביום הפינוי, מעומקא דליבא, שקרעה שערי שמיים? איפה "השרשרת האנושית" שהייתה? איפה המוני העם שבא וחיזק ביום הפינוי עצמו, לעומת קומץ האנשים הקטן (יחסית) שהיו בפינוי מגרון? איפה האמונה שה' איתנו ושאין מצב שלא ירחם עלינו ויושיענו, עד הרגע האחרון?

זהו?! ויתרנו?!

האם התייאשנו מהמלחמה על הארץ שלנו? היתכן כי הרמנו ידיים והשלמנו עם המציאות? ומעל לכל, האם הפסקנו חלילה להאמין שניוושע?

למי שחשב שזהו הפינוי האחרון, אז בעז"ה, הלוואי, אבל כנראה שנצטרך לפעול יותר בכדי שיהיה זה הפינוי האחרון, כמו שכתב גיל קלנר בכתבה באתר "סרוגים": "אחרי עמונה, היו שש שנים של שקט מפינוי ישובים. עכשיו ב"שלום עכשיו" כבר מדברים על הריסת הישובים הבאים".

האם אנו פחות מאמינים בצדקת דרכינו, או שלאחר הפינויים האחרונים קיבלנו את ה"כאפה", וכעת נעמוד על הרגליים בעוז ובגבורה ונעשה הכל על מנת שזהו יהיה הפינוי האחרון? בידינו הדבר.

"וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח" (דברים י"ב, י').

 

בברכת בניין העם והארץ ובציפייה לגאולה השלמה.

 

[נתנאל אשרי‎]

אנשים נלחמים על הדברים שהם לב ליבה של האמונה שלהם. 

אם זו לב ליבה של אמונתך והגדרת הזהות שלך- באמת העניין מתמיה. 

היות וזו לו ליבת האמונה שלי כלל, הקונפליקט אצלי, באופן אישי, לא עמוק כמו שאת מתארת אותו. 

באותה הזדמנות אמליץ לך שלא לסנף לדעותייך את כל ה"אנחנו". הנה, מסתבר שאני  חלק מהאנחנו ולא חושב או מרגיש כמוך.. 

אשמח לפרט, אם תרצי בכך.

נתנאל.

[נתנאל אשרי‎]

אגב, גם אלה שזו ליבת האמונה שלהם מביאים קולות אחרים במקרה הזה. 

גם איתם אני לא מסכים בכלל, אבל אולי זה יתן לך תשובה לפי דעתך. 

http://www.kipa.co.il/now/49436.html

[אליאן שרה טביב‎]

כמו שה'עם ישראל' שיש כאן הוא ליבת האמונה, אני חושבת ש'ארץ ישראל' לא צריך להיות פחות,

 ואם זה לא נמצא גם במרכז אז זו באמת בעיה גדולה.

חלק מהמהות של העם שלנו זו הארץ,

וכן- הקונפליקט צריך להיות אצל כולנו.

והיינו צריכים להלחם על זה בדיוק כמו שנלחמו על ה'צדק חברתי',

ויותר מזה עד שלא יהיה לנו עד החלקיק האחרון של הארץ הקדושה שלנו לא יוכל להיות שום צדק חברתי.

בברכת ישועה וגאולת עמינו וארצנו במהרה.

--

אליאן שרה טביב

[אביעד הומינר‎]

איפה בדיוק כתוב המשולש הקדוש הזה? יש מקורות שמראים שאלו שלושת העיקרים עליהם אנחנו עומדים?

[mattar klein]

אני רוצה קודם כל להגיד שהסירטון שהופץ לגבי הפינוי עכשיו הופץ על ידי מישהיא שברור מהסרטונים שלה שכל מטרתה היא לצאת נגד כל דבר שהיא טיפה שונה מעמונה (ראו את מה שכתבתי בקבוצה "החופש ללמוד תורה" בפיס' ). אני גם רוצה להזכיר שרמת מגרון הוקם לפני כחושדיים ורוב המשפחות עברו לשם והאחרונים שנשארו כמעט כולם התפנו מרצון ועברו לרמת מגרון, ומי שנשאר היו "נערי גבעות" (סליחה על ההכללה הגסה פשוט אין דרך אחרת לתאר אותם) שהגיעו לשם כדי "לגור בביתים" שכבר כמעט כולם נטשו. צריך גם לזכור שקוראים פה שתי תהליכים, 1) בג"ץ קובע כי השטח אינו חוקי (לא ברור למה וזה דיון משל עצמו) לאחר מכן הם מוסרים את התיק לרשות המבצעת (2) רשות המבצעת מחויבת לקחת את הפסיקה ולהחליט מה עושים איתה, דבר שאינו מאפשר להם אלה לפנות. השאלה היא איך עושים את הפינוי, הממשלה שלנו עברה שתי דברים שהיא למדה לקח חשוב מהם (1) עמונה, משם למדוו שצריך לשים יותר פיקוח על איך מתבצע פינוי (2) גוש קטיף, הממשלה עוד ששחכה מהמון דברים אבל משהוא אחד הם לא שכחו - עצם זה שלאחר הפינוי לא היו בתים בשביל כולם והיו צריכים לשים אנשים במלונות. ולכן עכשיו הפינויים הם ישירות מהבית לבית חדש. ולא רק זה הממשלה שלנו לא הרסה בשנים האחרונות בתים בלי לפצות כפליים. (לפחות בהבטחה, גם דיון משל עצמו).
ובקיצור, אינני מסכים איתך כלל (ופה אני משכים עם אושרי, אני חלק מה"אנחנו" גם) אני חושב שהממשלה שלנו היא שונה מהממשלה של פעם. קיום הפינויים הם הרבה פחות גרועים כמו מה שהם היו. פינוי גבעת האולפנה היה נקודת מפנה בכל הסיפור, ובעז"ה נוכל להמשיך ולבנות את המדינה שלנו בכל דרך חוקי, וברגע שיהיה פסיקה נגד הבינוי בחוקי (או איך שבג"ץ קובע לא חוקי) אז המדינה שלנו ימשיכו בדרכם כרגע, של הוספת אישורים וכו'.

מטר

 2012/9/6 אביעד הומינר <avi...@gmail.com>

[נתנאל אשרי‎]

כל ספר הכוזרי בערך. 

רק שהרמב"ם- לא (לא הארץ ספציפית ולא העם ספציפית, אגב). 

מכאן אלה כבר בחירות אידיאולוגיות. 

[mattar klein]

לא הבנתי תוכל להסביר טיפה יותר?

2012/9/7 נתנאל אשרי <nos...@gmail.com>

[אביעד הומינר‎]

א. מאיפה אתה מבין את זה מהכוזרי? ב. מקורות רבים מדברים על סדר עדיפויות שונה. (כשאתפנה אביא כמה, בינתיים יש את המדרש המפורסם בתנא דבי אליהו. ג. גם הדיבור על א"י בתנ"ך הוא בעיקר כארץ שבה ניתן להגשים חיים מלאים של עמ"י ע"פ תורה ופחות כערך העומד בפני עצמו מול שני אלה.

[mattar klein]

אביעד, גם אני חשבתי על הקטע של "תנא דבי אליהו" אבל צריך לשים לב שהוא בכלל לא נכנס לסוגיה של עם או ארץ, אלה משהוא הרבה יותר מפתיע הוא נכנס לעם או תורה ובוחר עם! ואני עדיין חושב שזה לא פותר אותנו מלדעת כל הזמן מה קורה, (גם עם אנחנו לא מסכימים).

2012/9/7 אביעד הומינר <avi...@gmail.com>

[נתנאל אשרי‎]

אוקיי, אז אסביר את דבריי. 

אקדים ואכתוב את דעתי האישית, ואחר כך את כוונתי לגבי הכוזרי והרמב"ם, ואוסיף גם את הרמב"ן (כי פשוט אי אפשר בלעדיו). 

באופן אישי, אני לא חושב שיש קדושה בחפץ. אין חפץ\מקום\עם קדוש, אלא רק דברים מקודשים, דהיינו האדם שמתבונן עליהם באופן מיוחד כלשהו הופך אותם בהתבוננות הזו למקודשים,  הקדושה תלויה באדם ולא בחפץ (וראו את רשימת המצוות שמופיעות אחרי הציווי "קדושים תהיו" בויקרא יט). בשפה למדנית, הקדושה היא רק בגברא ולא בחפצא. דברים מעין אלו גם כתב ר' שמחה הכהן מדווינסק בפירוש "משך חכמה" לפרשת כי תשא, והאמת שנראה לי שגם הרמב"ם היה קרוב יותר לדעה הזו. כשאני אומר שאני חושב שאין קדושה בחפץ או מקום אני מתכוון שאין קדושה מהותנית (אסנציאליסטית) עצמותית פנימית לא בארץ ישראל ולא בעם ישראל.

אעבור לפרוס את הדעות כפי שאני מכיר אותן בכוזרי וברמב"ם. 

אעיר לפתיחה שהכוזרי מחזיק באופן עקרוני בגישה יותר מהותנית, גישה לא רציונליסטית דווקא שמתיחסת למהות הדברים ולהגדרה שלהם. אני חושב שהדברים יהיו ברורים יותר מהדוגמאות לגבי ארץ ישראל ועם ישראל. 

חשוב לי לציין שאני לא מאמין שפריסת מקורות מסוג כלשהו תשכנע מי מהצדדים.. באתמ יש מקורות לכאן ולכאן. אבל חשוב, לדעתי, להבין, שאכן יש מקורות לשני הכיוונים, ושהיהדות היא לא חד גונית בנושאים האלה. למתנחלים אין מונופול על ערכי היהדות, כמו שלאנשי נאמני תורה ועבודה אין אותו. 

ארץ ישראל. 

ארץ ישראל היתה מאז ומעולם נדבך חשוב במרחב הדתי, אבל השאלה היא באיזה מובן. את הסיסמה ארץ ישראל-תורת ישראל-עם ישראל טבע הרב נריה, ולמיטב זכרוני היהדות הסתדרה גם לפניו, ואפילו הציונות הדתית. מעניין שהמזרחי לא התנגד לתכנית אוגנדה.. 

כוכבו של הרב קוק דרך למעשה כמנהיג הזרם הציוני דתי אחרי מלחמת ששת הימים, ובעיקר בעקבות מזמור י"ט, נאום מפורסם שנשא הרב צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב ביום העצמאות 67, מעט לפני מלחמת ששת הימים, שנתפס כנבואה ממש. בנאום הזה סיפר הרב צבי יהודה כיצד ביום העצמאות הראשון של המדינה בכה, ושאל את עצמו איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו. אחרי חודש בערך, שהמקומות הללו נחשבו, הנאום קיבל איכות נבואית. חשוב להדגיש דבר נוסף- בתשע עשרה השנים הראשונות למדינת ישראל היתה הציונות הדתית בעמדת נחיתות מובהקת. החילוניים הם שהקימו את המדינה, והחברה הציונית דתית 'חיפשה' דבר מה להתייחד בו. אחרי מלחמת ששת הימים ובעקבות נאומו הנבואי של הרב צבי יהודה, שמיד אפרט עליו מעט יותר, הפכו שטחי יש"ע למשימה הציונית של החברה הציונית דתית, לדבר שבזכותו יזכו במקום בחברה הישראלית והציונית. כך למעשה החל מפעל ההתנחלויות וגוש אמונים, בהובלת דמויות כמו הרב צבי יהודה וחנן פורת. 

מאיפה הגיעה תפיסת ארץ ישראל הזו שבעטיה בכה הרב צבי יהודה "איפה שכם שלנו?!". אז ככה: המקור המרכזי לשיטה הזו הוא הרמב"ן בהשגה השביעית (נדמה לי) למניין מצוות העשה של הרמב"ם. הרמב"ם (עליו אכתוב בהמשך) לא מנה את מצוות ישוב הארץ במניין המצוות שלו, והרמב"ן התרעם עליו וכתב השגה ארוכה ובתוכה המשפט המפורסם "שלא נעזבנה ביד אחת מן האומות או לשממה". מובן שגם הגותו של הרמב"ן נטועה במדרשי חז"ל ובגמרות, אבל אלה לא המקורות הבלעדיים, ולראייה העובדה שהרמב"ם לא התייחס כך לארץ ישראל. הכוזרי, בעל התפיסה המהותנית, הדגיש את קדושתה העצמית של ארץ ישראל.. בין היתר התבטא הדבר במשל הכרם המפורסם, ובאמירה כי כל הנבואות נתנבאו בארץ ישראל או בעבורה. הרב צבי יהודה הוביל את הקו לפיו ארץ ישראל היא הנקודה הארכימדית של ההגות הציונית דתית, למרות שהדברים לא היו פשוטים כל-כך עד אותו רגע. מאז ומעולם היתה ארץ ישראל בראש מעייניו של הרב צבי יהודה. כשערך את הספר "אורות" מתוך פסקאות רבות שכתב אביו, הראי"ה קוק, בחר לשבץ כפסקה ראשונה את הפסקה הפותחת במילים "ארץ ישראל אינה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה", פסקה שכתב הרב קוק במקור כנגד רעיונות שהעלה הרש"ר הירש באותה תקופה בערך. בדיקה זריזה בכתביו של הרב קוק מלמדת שלפחות בטקסטים הכתובים ארץ ישראל לא תופסת נפח עצום כמו שהיה אפשר לצפות על פי איך שהרב צבי יהודה הציג את הדברים (תארו לכם מה היה קורה אם הפסקה הראשונה היתה "הפרטים ההלכותיים שחורים עליי כעורב" או "כשיש מלחמה בעולם מתעורר כח משיח".. שתיהן פסקאות של הרב קוק). אמנם הראי"ה סמך את ידיו על "אורות", אבל הטענה שיש באופן שבו קובצו הפסקאות (וגם בשינויי מילים מסויימים) נסיון של בנו לקדם את הרעיונות שלו לא הזויה בכלל (היו שסברו שמרכז משנת הראי"ה אינו בדברים המופיעים בספר אורות. למשל: הרב הנזיר גם כן קיבל לידיו את קבצי הרב קוק, ובתור אחד משלשת תלמידיו המובהקים, החליט שמרכז משנת רבו לפי דיעתו היא במושג הקודש, המוסר, הרצון והעצמיות. את הפסקאות בנושאים אלה הוא אסף וערך בספר אורות הקודש). חשוב לציין בהקשר זה גם אמירה מפורסמת של הרב צבי יהודה: "כל הספרים קודם והכוזרי קודש קודשים".  אין ספק שהאידיאולוגיה של הרב צבי יהודה פעפעה בכל ציבור הכיפות הסרוגות, וערכה של ארץ ישראל ומצוות ישוב הארץ התקבל כאקסיומה ממש. 

בהגותו של הרמב"ם נראה שיש לארץ ישראל מקום קטן בהרבה. כאמור, הוא אינו מונה את מצוות ישוב הארץ במניין מצוות העשה שלו, וההתייחסות לארץ ישראל מצויה אצלו רק ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם"- ללמדך שהארץ היא טפלה למלוכה, ז"א אין קדושה מיוחדת ברגבי העפר של הארץ, אלא היא מהווה את מקום הקמת הממלכה היהודית ותו לא. מעבר למצוות התלויות בארץ שערכן ושכרן בצדן, לא נראה שהרמב"ם מייחס לארץ ישראל חשיבות רבה בתורתו. גם תולדות חייו יעידו- הרמב"ם ירד למצרים (בניגוד לריה"ל, בעל ספר הכוזרי שעשה מאמץ כביר לעלות לארץ). עוד אוסיף, כי בתיאורו של הרמב"ם את 'הבחירה' בכנען ("הארץ אשר אראך") התיאור הוא פשטני לגמרי. הרמב"ם מספר (בתחילת הל' עבודה זרה) שאברהם, בתור המונותאיסט הראשון, ברח מאיזור מסופוטמיה (יעני אור כשדים) דרומה בעקבות רדיפות דתיות, ונראה על פי הניסוח שלמעשה אברהם "נתקע" באמצע הבריחה בא"י, שהיתה בסה"כ מקום פורה בספר המדבר, ותו לא. 

עם ישראל

באופן דומה, נוקט הכוזרי בגישה מהותנית גם לגבי עם ישראל. לדידו, מדובר בעם היחיד שבו שורה "העניין האלוקי" שעבר בתורשה מאדם הראשון עד יעקב ואז ל12 בניו, ומאותו רגע חל על קבוצה ולא על יחידים. מהו העניין אלוקי?! בפשטות, הסגולה. יכולת הנבואה. לדעת הכוזרי, גוי לעולם לא יוכל להגיע למדרגת יהודי גם אם הוא  התגייר (זה גם מה שהוא מסביר למלך כוזר). נראה שיש משהו בגן היהודי שהוא פשוט איכותי יותר לדעתו. את יחסי עם ישראל והעמים מתאר הכוזרי במילים "עם ישראל הוא כלב באיברים", ומובן שהוא טוען שאין ביכלתו של גוי לקבל נבואה. הבחירה בעם ישראל לא יכולה להתבטל. (דברים דומים כתב גם המהר"ל. בימיו נלחם בבחור נחמד בשם עזריה מן האדומים.. נוצרי, כן?!.. בקיצור אחת המלחמות היתה להוכיח שהקב"ה לא יכול להתחרט על בחירת עם ישראל, בניגוד לטענת הנצרות. כיצד הוכיח את המהר"ל?! הוא טען שהבחירה באברהם היתה סתמית לגמרי, ולא משום סיבה של משהו שהיה באברהם או שהוא עשה. אם הבחירה לא היתה מסיבה כלשהי אלא סתם הרי שאין סיבה שבעטיה יכולה הבחירה הזו להיפסק. איך הוא מוכיח שהבחירה היתה סתמית? פשוט, כי בניגוד, למשל, לנח, התורה לא כותבת שום דבר על תכונותיו של אברהם לפני הבחירה האלהית בו). 

גישת הרמב"ם הפוכה כמעט לחלוטין. טענתו הפשוטה היא כי הבחירה היא לא בלאום או בדם אלא במעשים. הסיבה שהקב"ה בחר באברהם היא כי אברהם הבין מתבונתו את יסודות הדת המונותאיסטית, ז"א שהדברים תלויי בחירה של האדם. עם ישראל הוא 'עם סגולה' מתוקף עולם הערכים והמצוות שלו- וכי הוא נושא את בשורת המונותאיזם (אמונה באל אחד) בעולם. אין בדנ"א היהודי שום דבר מיוחד לדעת הרמב"ם. גם גוי יכול להתנבא (וי"א שהרמב"ם טען שמוחמד אכן היה נביא.. מעניין לא?!), וגוי שהתגייר וקיבל עליו את המצוות הוא יהודי לכל דבר. במקביל לכך, מוכרים דברי הרמב"ם על יהודי שכפר או פרש מן הציבור וכו' ("מצווה לשונאו ולהאבידו" וכו' וכו'..). עם ישראל מקודש בבחירותיו, ולא בדמו. הסגולה יכולה להיאבד ברגע שעולם הערכים הזה יאבד. 

אסיים בדבריו של אפלטון, שאני חושב שמאד מאד מתאימים כאן ביחס לקביעות המהותניות על ארץ ישראל ועם ישראל. 

אפלטון מדבר על דברים לא אמיתיים שצריך לגרום לעם להאמין בהם כדי שהחברה תוכל להתקיים (זה השלב שבו כבר מותר להתעצבן עליי כי אני פרובוקטור).. והוא מדגים זאת באמצעות המושג "ארץ מולדת":

"שכל מה שאירע ונעשה להם באותו גידול וחינוך שחינכנום- כל זה לא היה! אלא נדמה להם כך, כחזיון שחזו בחלום ולאמיתו של הדבר נמצאו באותו זמן מתחת לפני הארץ, ושם נוצרו ונתגדלו, הם וכלי זינם וכל שאר ציודם. ולאחר שהיו מתוקנים בתכלית השלמות, העלתה אותם הארץ- היא אמם- מתוך מעמקיה ולפיכך חייבים הם גם עתה לראות בארץ, שהם שוכנים בה, את אמם ומחנכתם, ולפיכך להגן עליה בעצה ובגבורה שעה שתותקף, ואל שאר אנשי המדינה חייבים הם להתייחס כאל אחיהם שגם הם ילידי האומה כולם".. 

שני עקרונות מופיעים פה.. עם וארץ.. מעניין.. מה שעוד יותר מעניין הוא שהרמב"ם כותב מפורשות דברים מעין אלו במורה נבוכים, ואף טוען שמצויים 'שקרים לתועלת' שכאלה בתוך התורה עצמה (מצטער למי שאני ממש הורס לו תחיים עכשיו, אתה מוזמן להפסיק לקרוא):

"דע שמשתי המטרות האלה אחת נכבדה יותר, בלי ספק, והיא תקינות הנפש, כלומר, מתן הדעות הנכונות. המטרה השנייה, תקינות הגוף, קודמת בטבע ובזמן, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל תושביה במידת היכולת^5.... מן הדברים שחייב אתה לשׂים לבך אליהם הוא שתדע שהתורה ציינה את תכליתן של הדעות הנכונות, אשר בהן מושׂגת השלמות האחרונה¹, וקראה להאמין בהן בצורה כוללת. והן מציאות האל יתעלה, ייחודו, ידיעתו, יכולתו, רצונו וקדמותו. אלה כולן תכליות אחרונות אשר אינן מתבררות בפירוט ובאופן מוגדר² אלא לאחר הכרת דעות רבות. כן גם קוראת התורה אל אמונות מסוימות שהאמונה בהן הכרחית לשם תקינות המצבים המדיניים³, כגון שאנו מאמינים שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שהמרה את פיו⁴, ולכן חייבים לפחד, לירא ולהיזהר מן העבירה⁵. ...היוצא מכל מה שהקדמנו עתה בנושׂא זה הוא שכּל מצוָה - בין אם היא צַו או איסור - שנועדה להרחיק עֹשֶק הדדי, או לעורר למידה טובה המביאה לחיי-יחד טובים, או לתת דעה נכונה שחייבים להאמין בה, אם מצד העניין עצמו, אם מכיוון שהיא הכרחית להרחקת עֹשֶק או להקניית מידה טובה" (מורה נבוכים, ג, כז-כח)

מי שלא הבין, באבחנה שעושה הרמב"ם בין  דעות נכונות לבין דעות הכרחיות- ברור לחלוטין שהוא חושב שהדעות ההכרחיות לאו דווקא נכונות, שלא לומר שקריות.. הדברים ברורים גם לאור העובדה שהוא מונה את חרון אף האל בין הידיעות ההכרחיות, וברור לכל שהרמב"ם סובר שלאל אין חרון אף כלל.. 

אז אסכם בשאלה, בעקבות אפלטון והרמב"ם... "עם ישראל הוא לב באברים", "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני לאומה"... ידיעה אמיתית, או ידיעה הכרחית?!.. 

תמו דבריי, 

אם שרדתם עד כאן. 

שבת שלום

נתנאל

[mattar klein]

שבת שלום, אני בעז"ה אקרה בשבת ואגיב במוצ"ש.

2012/9/7 נתנאל אשרי <nos...@gmail.com>

[אביעד הומינר‎]

שלום נתנאל, תודה על ההשקעה בדברים.

זמני אינו בידי כך שלצערי אני אקצר.

 

א. לגבי השאלה האם הקדושה אימננטי לדבר כלשהו (אדם/אדמה/חפץ) או אקזיסטנציאלית לו- זו אכן שאלה מעניינת אך לדעתי היא לאו דווקא קשורה לעניין. אנשים הנוטים לכל אחת מן הדעות הללו יכולים לחשוב מחשבות שונות לגבי חשיבותם ומעלתם של ערכים שונים ביהדות (זאת למרות נטייתם של בעלי הגישה האימננטית בימינו להחזיק בעמדת ה'ארץ' [ולא העיתון...]) .

 

 

ג. כנראה שניתן למצוא מקורות  (כמעט) לכל גישה ועמדה המסתובבות בעולם. למרות זאת, אני מאמין שניתן להבחין במגמות הרווחות יותר ופחות בעולם היהדות. כך לדוג' לא ייתכן לטעון שמצוות שילוח הקן היא היא המצווה עליה מתבססת היהדות למרות היותה מצווה דאורייתא ולמרות ש(לפי חלק המדעות) אין להדביק לה טעמים אנושיים.

בהתאם לכך, ע"פ דעתי ויחד עם כל חשיבותה של מצוות א"י, היא איננה עומדת במעלה אחת  עם חשיבות היחס לקב"ה, לתורה, ולאדם (ייתכן שצריך לכתוב: האדם היהודי).

ניתן להוכיח זאת ע"פ המקום שהיא תופסת בתורה, בנביאים ובכתובים, ע"פ מדרשי ז"ל ודברי הלכותיהם וע"פ כל קבצי העיקרים על פיהם ייתכן למצוא מצוות 'מועדפות'- החל מעשרת הדיברות, המשך במצוות עליהן יחל הכלל של 'ייהרג ובל יעבור' וכלה בעיקרים של הרמב"ם ושל החולקים עליו (אפילו הרמב"ן).

לענ"ד גם הכוזרי והראי"ה עם כל אהבתם הגדושה לא"י לא שמו אותה במקום כ"כ עליון במסכת הערכים שלנו.

 

אמשיך במוצ"ש.

בתאריך 7 בספטמבר 2012 16:31, מאת נתנאל אשרי <nos...@gmail.com>:

--
avi...@gmail.com

[mattar klein]

אני לא בתוך שהבתי אותך עד הסוף אביעד, אשמח עם תפרט כשיהיה לך זמן.
תודה

2012/9/7 אביעד הומינר <avi...@gmail.com>

[אליאן שרה טביב‎]

בסיעתא דשמיא

התגובה לא באה לפגוע באף אחד מן הכותבים אלא לעמוד על כבודם של ת"ח שעל דיברהם אנו חיים, וממעיינות חוכמתם אנו שותים ועל כבודה של ארצנו הקדושה במהותה (!), הדברים נכתבו אחרי בירורים עם ת"ח שיראתם קודמת לחכמתם .

העניין אכן מתמיה איך בן תורה, היוצא מישיבה שהיא ענף מהעץ שנטע מרן הרב זצ"ל אינו מכיר במעלת א"י וקישורה העמוק לעמ"י?? לצערי (אחרי התייעצות עם תלמידי חכמים) אין כינוי מתאים יותר מתלמיד שלא שימש כל צרכו, וצריך לשוב לבית המדרש ולשאול את רבותיו בעניין הנ"ל איך א"י לא נמצאת בעיקרי אמונתו, בעיקר בדורנו, דור הגאולה. מרן הרשל"צ הרב מרדכי אליהו זצוק"ל צעק וזעק בכל עצרת שהייתה בהתנתקות שצריך להילחם בכל כוחותינו בגזירה הנוראה, ואפילו יש אומרים שידע שנים קודם לכן שהולך להיות גירוש ר"ל, ועדיין זעק לביטול הגזירה. למה? כי הוא הבין וידע מה ערכה הקדוש של א"י ושאין לנו רשות בשום אופן למסור אותה לנכרים! וכי הרב אליהו היה "מרכזניק"? תורתו הייתה כסולת נקייה ומתוך לימודו הבין מה ערכה הקדוש של א"י. בדברים שנאמרו נכתב שאנשים נלחמים על דברים שהם לב אמונתם, ואם מישהו נלחם על פינוי, שהוא כנראה חלק מלב אמונתו, העניין מתמיהה.

מה שמתמיהה איך אפשר לומר דברים כאלה, כשאחד מצדיקי הדור, חסידא קדישא ופרישא, שרוח הקודש דיברה מתוך גרונו, נלחם על כך בכל כוחו! וכי אמונתו של הרב אליהו זצ"ל לקתה בחסר? זה שהוא זעק על הגירוש האיום מעורר תמיהה באמונתו של הרב?! מי שאומר כן על א"י הוא צריך בירור באמונתו שלו שכנראה לוקה בחסר גדול מאוד, גם בהכרת מעלתה של א"י וגם בחסרון כבוד ת"ח ואמונת חכמים.

 

ראשית איך אפשר להבין דברים עפ"י פשט המקרא מבלי להיעזר בראשונים? רבותינו למדונו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. את המשך חכמה לא ראיתי, אבל גם לא הייתי מטה את דברי הרמב"ם לכיוון מסויים מבלי היכרות פנימית עם כל כתביו.

היהדות בעניין ארץ ישראל היא בעלת משמעות חד גוונית שלא משתמעת לשתי פנים. הקב"ה בתורה וחז"ל לא סתם שמים דגשין מיוחדים על שיבחה של א"י ומעלתה. אין פה הסתכלות חיצונית הגורמת לדבר להיות מקודש, אלא א"י היא היא גופא קודש. עמ"י הם עם המיוחד לקב"ה, לכן הוא שם אותנו במקום המיוחד מכל המקומות בבריאה. ואותו ייחוד היא הקדושה הנמצאת ביהודי, והקדושה הקיימת בא"י מעצם היותה פועלת לפי קדושתם של ישראל.

ההבדל שבין תורת הרמב"ם לרמב"ן הן הבדלים עצומים. הרמב"ם הוא גדול הפשטנים ויכול להיות שדרך פשט, גם אם תגיע לעומק הפשט, קדושת א"י לא תחסף ברובד עמוק. הרמב"ם גם לא יחס חשיבות לקבורה, עוה"ב ועוד דברים רוחניים שרק התגלו מאוחר יותר.לעומתו הרמב"ן היה מבעלי תורת הסוד, שבה קדושת א"י מודגשת בהרבה מקומות בזוה"ק וגם בכתבי האריז"ל. השווה בינהם בעניינים הנ"ל תמיד לא תהיה תואמת שהרי כל אחד התמקד ברובד אחר שבפירושי התורה, ואין הדבר ראיה.

 

רוב רובה של תורת החסידות, תורת הח"ן וגם הרב זצ"ל מדברים על הקדושה העצמית שיש לעם היהודי מצד היותן חלק אלוקה ממעל כפי שמגלה לנו רשב"י זיע"א בזוה"ק שישראל אורייתא וקוב"ה חד אינון, ממילא יוצא שעמ"י לא קדוש רק מעצם היותם מקבלי התורה ושומריה, אלא במהותם, בפנימיותם ישנה קדושה שאין דבר בעולם היכול לפגום בקדושה זו. המצוות הינם חלק מהותי מתפקידם של של ישראל לגלות את אור ה' בעולם ולקרב את העולם לתיקונו (עיין אגרת התשובה לאדמו"ר הזקן וטללי חיים לרב החלבן), אבל הן לא אלו שהופכות את היהודי לקדוש, אלא הן באות כסיוע לנשמה לגלות את אורה הגנוז הנמצא תחת מעטפת הגוף הגשמי. שאם לא כן, נבטל את כל ספר מסל"ש שכל בית ישראל נשענים עליו.

שלכאורה, אם המצוות הן היו גורמות לקדושה לחול על היהודי, ממילא הרמח"ל היה צריך לקצר בדבריו ולדבר רק על מידת הזהירות והזריזות,בלא תעשה ובעשה, ולא היה צורך בפרישות, טהרה, וחסידות שהרי בכל מקרה מקיום מצוות, (קיום השו"ע במלואו), יגיע האדם למדרגת הקדושה. והנה המציאות מראה שלא כן הדבר, אלא רק אדם המנהג עצמו בפרישות, בטהרה ובחסידות הוא היקרא קדוש! הגודר את עצמו בדברים המרחיקים אותו מהשי"ת, השומר על טהרת גופו, והמקיים את דבר ה' לפנים משורת הדין הוא הוא הגורם לקודש החבוי בו להתגלות, שהרי כלל גדול לימדונו חז"ל: "תחילתו נעוץ בסופו", ובתחילת מסל"ש כתוב "יסוד החסידות וכו' שיתברר ויתאמת אצל האדם מה היא חובתו בעולמו" ומה היא חובתו? הקדושה! (רוח הקודש ותחיית המתים הן מידות שהאדם זוכה להן בהגיעו לקדושה), גילוי הקודש החבוי בתוכו (עיין נפש שמשון על התפילה). איך אפשר לומר שאין קדושה בעם היהודי?!

ועוד לומר שעניין א"י עלה לפתע, רק מתוך נאום נבואי שנשא הרצי"ה? וכי הרב זצ"ל לא דיבר על קדושת הארץ ועל מעלתה? הרי תורת הרצי"ה היא תורתו של אביו הראי"ה. הוא ראה את עצמו כצינור להפצת תורתו של אביו רואה האורות. וכי יכולים אנו לומר שערך לפי רצונו וראות עיניו את כתביו של אביו אחרי שהוא ראה את עריכתו ונתן את הסכמתו? סבורני שהרב ידע על רוממותן של הדברים שכתב, שהרי העיד שמחלתו באה לו בגלל שגילה סתרי תורה לרבים. ואם הוא סמך ידיו על בנו ותלמידו הקרוב אליו ביותר, אין אנו יכולים לבוא ולומר שהם ערכו את הדברים כפי רצונם ולפי ראות עינייהם. אנשים בדרגתם אל לנו לערער אחריהם ולנסות לנתח את חשיבתם הנמצאת ברום שמיא.

אינני זוכר שאחד מגדולי ישראל סיכם את דבריו במשפטים מחכמת הגויים, שאמנם היא חכמה וצריך להאמין שגם בהם יש חכמה, אך גם חכמתם - יסודה בתורתנו הקדושה.

וכבר אמרו חז"ל: כל המצטער בצערן של ישראל - זוכה ורואה בנחמתם. שנזכה לשוב לכל חלקי הארץ המובטחת ולראות ולהיות בגאולה השלמה שתהיה בעגלא ובזמן קריב!

--

אליאן שרה טביב

[טלי שימשוביץ‎]

אליאן אני אענה לך בשני חלקים החלק הראשון כללי והחלק השני לגוף הטענות על א"י השלמה

דבר ראשון, כתבת " אין כינוי מתאים יותר מתלמיד שלא שימש כל צרכו, וצריך לשוב לבית המדרש ולשאול את רבותיו בעניין הנ"ל  .. מי שאומר כן על א"י הוא צריך בירור באמונתו שלו שכנראה לוקה בחסר גדול מאוד,  "

וכתבת גם "אשית איך אפשר להבין דברים עפ"י פשט המקרא מבלי להיעזר בראשונים? רבותינו למדונו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. את המשך חכמה לא ראיתי, אבל גם לא הייתי מטה את דברי הרמב"ם לכיוון מסויים מבלי היכרות פנימית עם כל כתביו.

היהדות בעניין ארץ ישראל היא בעלת משמעות חד גוונית שלא משתמעת לשתי פנים."

את אומרת שלא היית מטה את הרמב"ם לכיוון מסויים כי את לא מכירה את כל כתביו..את כל כתבי הרב קוק את כן מכירה? את מכירה חלק מסוים ממה שהוא כתב..אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

אין לא לי לא לך ולא לאף אדם אחר מונופול על דברי הראי"ה הרמב"ם או על כל אחד אחר, הם הם היחידים שיכולים לדעת למה הם התכוונו (ואלוהים כמובן) כל השאר אלו פרשנויות ..יש מי שלוקח את דברי הראי"ה למקום אחד ויש כאלו שלמקום אחר, יש מי שמתייחס בעיקר לדבריו על א"י עצמה ויש מי שמתייחס לדבריו על תורת א"י (שאלו דברים שונים לגמרי) ויש מי שחולק על הרב קוק .וזה בסדר.(יש לא מעט שעושים את זה)

התורה שלנו היא לא תורה של רב כזה או אחר אלא תורת ה'! נביאים,גדולים וחכמים פירשו אותה התדיינו על הכתובים התווכחו על הכתוב והעבירו הלאה את דעתם..אבל תמיד, תמיד השאירו מקום גם לדעה השניה (נכון שתוך כדי הם החרימו את הדעןת השניות וכו, אבל בסופו של דבר יש להן מקום בתלמוד..)

מצחיק שדווקא לתלמידי הרב קוק קשה לקבל את זה למרות שדווקא הוא טען שבהכל יש נוכחות השכינה (אפילו בכפירה)

תורת הרצי"ה היא תורת הראי"ה היא תורת הראי"ה בבקשה אל תערבבי..הם חיו בדורות שונים הרב קוק חי בתקופת העליות הראשונות, לפני הקמת המדינה לפני השואה..בנו חי גם אחרי הקמת המדינה, אחרי שנודעה גודל הזוועה בשואה..אחרי..אחרי.. 

לגופו של עניין אני מסכימה עם אושרי ואני לא רואה כ"כ טעם להעלות שוב את הטיעונים שכבר הועלו (באמת כנראה שזה לא ישכנע אפחד לכאן או לשם..)

אני אשאל אותך רק כמה שאלות..

מה כ"כ מיוחד בא"י?

למה (לשם מה) אנחנו חיים בארץ? (יש איזשהי מטרה? או שאנחנו עושים זאת כי זאת עוד מצווה? חשובה יותר או פחות)

האם א"י היא ערך בפני עצמו?

האם לארץ יש קדושה כשלעצמה?

(ומה זה בכלל קדושה..)

ואולי השאלה החשובה ביותר.. האם כשאנחנו יושבים פה אנחנו באמת מקיימים את מצוות ישוב הארץ?? 

ולסיום אני אצטט כמה אימרות של מאיר אריאל 

"הלא הוא גלוי וידוע לכל המעוניין אין לישראל זכות על ארץ ישראל רק חובה עד שלא תשלם את החוב. ואם תאמר על ארץ מוותרים רק בלב אבל בשטח מחזיקים חזק הארץ תוותר עליך כדי לחזור ללבך."

""זיהמת אוויר – ויתרת על הארץ, לכלכת אדמה – ויתרת על הארץ, הלכת רכיל, קיבלת שוחד, היטית משפט- ויתרת על הארץ. לא משנה כמה ריבון אתה על כמה דונם- מה שמשנה זה כמה דרך ארץ יש לך""

ואחרון מתוך השיר -מדרש יונתי

"ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות 

שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? 
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה 
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? 
כגנב במחתרת יהודה? 
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה 
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה? 
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית 
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית? 
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח - 
גאולה לא נותן. או אולי אצבעותיך 
הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד - 
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר? 
מתורגלות לשמוט? ...

לו רק הראיני את מראיך,  השמיעני קולך.  אמת וצדק בשעריך,  - זה נאווה מראך!  - זה ערב קולך!  - חן בעיני דודך!  אני לא חושבת שמאיר אריאל התכוון ללקחת או לגזול אדמה מערבים, אלא את האדמה מעצמה, מאלוהים, להתייחס אליה כאילו שהיא שלנו. בעיני זה אומר הכל..אנחנו לא כאן כדי לשלוט בארץ באדמה..היא לא באמת שלנו ואין לנו שום זכות עליה והיא "זרקה" אותנו יותר מפעם אחת אז מה כן? בעיני התשובה היא  "אמת וצדק בשעריך" חלק מזה (חלק גדול) היא מצוות שמיטה באמת, עם כל המשתמע מכך.. ומעבר לזה רדיפת הצדק והאמת ,הארץ היא רק התשתית. ודווקא היא ,במצוות התלויות בה, מזכירה לנו מהו צדק ומהי אמת.

בתאריך 10 בספטמבר 2012 00:12, מאת אליאן שרה טביב <elia...@gmail.com>:

[mattar klein]

אני רוצה להסיף שאלה למה שנשאל כאן,

בשני הפעמים שעם ישראל נכנסו לארצו הגבולות של א"י היו שונים ומשונים וגם ההתיחסות למי שישב באדמות הייתה שונה. למה שגם בגאולה ה-3 לא תהיה חלוקה אחרת של האדמות? הרי אילת זה תוספת, וירדן אין לנו עדיין...

2012/9/10 טלי שימשוביץ <talia...@gmail.com>

[נתנאל אשרי‎]

אני מתפלל שהדברים שכתבתי לא נתפסו כהתרסה. הצגתי את הדברים כפי שאני מכיר אותם, בצורה פשוטה. על מנת להבהיר את מה שבעיניי הוא אמת פשוטה: שהיהדות לא חד גונית בעניין הזה. לא טענתי לאמיתותם של מי מהצדדים, ובכל זאת הצהרתי על הדעה לכיוונה אני נוטה. 

אני מרגיש שהתגובה שקיבלתי זוקקת שלש התייחסויות לגופה, והדברים שנכתבו בה, אותם קראתי בעיון רב: אי הבנות של דברים שאני כתבתי, טעויות ממש, ואמירות שיכולות להיות נכונות ולא נכונות באותה מידה.

אי הבנות:

1) לא טענתי שמתמיה כיצד יש מי שארץ ישראל בראש מעייניו, וכיצד יש מי שנלחם על פינוי. כוונתי היתה לומר שבאמת מתמיה כיצד מי שזו ליבת אמונתו אדיש למה שהתחולל במגרון, כפי שכתבה מירב. (בנוגע למגרון גופא, גם אני אישית לא נוח עם מה שקרה שם מצד אי הצדק שבדבר). 

2) בשום אופן לא טענתי שעניין ארץ ישראל עלה רק מתוך נאומו הנבואי של הרב צבי יהודה. יש להבחין בין הניתוח הסוציולוגי לניתוח העיוני. ההתיחסות לדברי הרב צבי יהודה היתה סוציולוגית, והדגשתי חזור והדגש שהוא נשען על מקורות עיוניים שגם לא טרחתי להסתיר.

3) לא כתבתי שאין בעם ישראל קדושה. מה שכתבתי הוא שאין בדם ישראלי קדושה עצמותית, לפי דעתי ודעת חלק מחז"ל. 

טעויות ממש:

1) "שאין לנו רשות בשום אופן למסור אותה לנכרים!" (ראו הרב עובדיה במאמרו השנוי במחלוקת בתחומין ט). 

2) "היהדות בעניין ארץ ישראל היא בעלת משמעות חד גוונית שלא משתמעת לשתי פנים".

3) "הרמב"ם הוא גדול הפשטנים" (ראו בערך כל חלק א של המורה נבוכים, ובעיקר ההקדמה, וכן בהל' יסודי התורה, בהקדמה למורה נבוכים, ובמורה נבוכים חלק ג פרק כה). 

4) "ספר מסל"ש שכל בית ישראל נשענים עליו."

5) "ישיבה שהיא ענף מהעץ שנטע מרן הרב זצ"ל"

אמירות שיכולות להיות נכונות ויכולות להיות לא נכונות. הן אקסיומות. אפשר לומר אותן המון פעמים, ואפילו להאמין בהן, אבל זה לאו דוקא הופך אותן לנכונות:

1) "דורנו, דור הגאולה".

2) "רוח הקודש דיברה מתוך גרונו"

3) "אותו ייחוד היא הקדושה הנמצאת ביהודי, והקדושה הקיימת בא"י מעצם היותה פועלת לפי קדושתם של ישראל."

4) "בפנימיותם ישנה קדושה שאין דבר בעולם היכול לפגום בקדושה זו"

5) "הן באות כסיוע לנשמה לגלות את אורה הגנוז הנמצא תחת מעטפת הגוף הגשמי." (על זה יש מחלוקות, וכמעט כל מי שכתב על טעמי המצוות הדגיש חזור והדגש שאמירה על טעמי המצוות היא מסוכנת וצריך לסייג אותה בזהירות רבה).

6)  "תורת הרצי"ה היא תורתו של אביו הראי"ה"

7) "אנשים בדרגתם אל לנו לערער אחריהם ולנסות לנתח את חשיבתם הנמצאת ברום שמיא.". 

אני חותם על המסקנות העולות מהזהר, הכוזרי, והמסילת ישרים. גם הצהרתי על הדברים מפורשות, מעולם לא באתי לטעון שאין בסיסים לגישה שאת מבקשת להציג, אמירה כזו תהיה מאד לא ישרה. אך עם זאת, כאמור, מגמתי היתה להציג את העובדה שיש דרכים נוספות. הגיוני מאד שלא שימשתי כל צרכי, הצורך הוא אינסופי והיריעה רחבה מני ים, ואולי אפילו אני לוקה ביראת שמיים ובאמונת חכמים, ובכל זאת אני מרגיש שהתייחסות לכותב הדברים ולא לדברים שנכתבו הוא לא הוגן במהותו. פעם אדם חכם אמר שאין אמת, והאמת נובעת רק מעוצמת האומרים אותה (ז"א שמה שאנשים חושבים שהוא אמיתי תלוי רק בכמה חזק מי שזו דעתו, ולא במה אמת). האדם החכם הזה טעה. כך אני מקווה מאד. מחלוקות בדברי חז"ל מאפשרות גם לנו, אפילו אם לא לנקוט עמדה, לכל הפחות להציג את הדעות השונות. כל כמה שיהא אדם כלשהו חכם ובעל עוצמה רוחנית ואינטלקטואלית, אין משמעות הדברים בעיניי כי כל מה שיצא מפיו נכון ואמיתי. "חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא" (ישעיה ב). 

בהערכה ובתקווה כי זו עדיין מחלוקת לשם שמיים. 

נתנאל

[אליאן שרה טביב‎]

בסיעתא דשמיא

לפני תגובתי לדברים שנאמרו, ראוי לציין שהכותב היא לא אליאן אלא בעלה, אופיר.

אשמח אם את דברי מאיר אריאל כבודו במקומו מונח מחוץ לבית המדרש. 

כתבתי במפורש בתחילת דברי שלפני כתיבת הדברים התייעצתי בתלמידי חכמים שיראתם קודמת לחכמתם. כאן אוסיף ואומר שבקיאותם בתורת הרב זצ"ל גדולה ורחבה מידיעותי הקטנות בתורתו הגואלת והעמוקה ועליהם יש לסמוך.

לכן אומר שכן, אותם תלמידי חכמים מכירים ויודעים את רוב, ואפשר לומר שאת כל תורת הרב זצ"ל (הנמצאת בידינו) והם אמרו לי שכולה מלאה בדיבורים על קדושתה ומעלתה של א"י ואיך אפשר לומר שלא כן הדבר?

גם הפעם התייצעתי בתלמידי חכמים והשתדלתי לעשות כבעלי אסופות וליקטתי כמה ספרים המדברים על קדושתה ושייכותה הבלעדי ובלתי מעורער של א"י לעמ"י, וכמובן שאותם צדיקים וחכמים מבססים את דבריהם על התורה שבכתב, הגמרא והמדרשים, הראשונים והאחרונים כיד ה' הטובה עליהם. וכל הרוצה לעיין, מוזמן לפתוח את הספרים היובאו בהמשך בשמחה, כי הדברים הם ארוכים מיני ים ואין לי את הזמן לכתוב את הכל. וכמובן שתימצות דבריהם רק יגרע, וכפי ראות עיני השאלות שעלו מלמדות על רצון אמיתי לברר את הנושאים החשובים הנ"ל. ועוד שהרב זצ"ל כבר כתב שלעתיד לבוא יפנו האידאלים את מקומם לבירורים אמיתיים ביסודות האומה. לכן כל הרוצה יעיין בספרים הבאים וימצא את אשר חפצה נפשו, והדברים הם דברי טעם, מתוקים מדבש מרוממים ומעלים את קדושת הארץ וחשיבותה. ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, ארץ שלא תחסר כל בה, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש.

והספרים הם:

אם הבנים שמחה - הרב ישככר שלמה טייכטל. (שהספר הוא ממש בחינת 'אור מחושך' שזה יסוד גדול שהקב"ה ייסד במציאות וחלק גדול מההיסתוריה [ככתיבת הרב זצ"ל מלשון הסתר- י'ה] של עמ"י בנוי על יסוד זה, וצריך להבינו לעומק). 

נחלת יעקב - הרב יעקב זיסברג.

מצוות ישיבת א"י - הרב יונה דב בלומברג.

בנתיבי הגאולה - הרב ערן תמיר. ויש עוד ספרים נפלאים המדברים על הנושא שעדיין לא הגעתי אליהם בעצמי לכן לא העלתי את שמם.

לא שמעתי שיש חולקים על תורתו של מרן הרב זצ"ל. כן שמעתי שיש חילוקים על דעותיו ויחסו לציונות, וגם זה לא בציבורנו אלא בציבור אחר. אבל על תורתו? לא נראה לי שיש מישהו בעל ידע תורני רחב החולק על תורתו העמוקה. זכורני שכאשר הייתי בישיבת ר"ג הגיעו אנשים מהציבור החרדי לישיבה, אמנם בחשאי, אבל בכל זאת כדי ללמוד ולהבין את תורתו העמוקה מאלו העוסקים בה. דבריו מיוסדים על דברי חז"ל ופנימיות התורה. כל תורתו בנויה על אנשים שהיו ענקים בנגלי ובנסתר מהגמרא והמדרשים הראשונים והאחרונים, מהגר"א, ור"ח מוולאז'ין ועד השפת אמת והאדמו"ר הזקן. הרב בחכמתו הגדולה ידע כיצד לחבר בין העולמות וליצור תורה שהיא כל כולה גאולה ותיקון המציאות עפ"י יסודות מדברי הזוהר, המקובלים, והחכמים שהוזכרו לעיל.

ולשנות או להטות את דבריו של הרב ולקחת אותם לכיוונים שונים ומשונים זה בלתי אפשרי. תורתו מאוד מכוונת וממוקדת. אבל אכן יש כאלו המתמקדים בא"י ובנלווים לה דוגמת הממשלה, צבא וכדו'. ויש כאלה הבוחרים להתמקד בתורת הגאולה ובתיקון המציאות על פיה. אך אין זה אומר שהם סותרים או חולקים. שניהם יוצאים משורש אחד המתחלק לענפים שונים. ודבר זה רק מעיד על רוחב תורתו של רואה האורות מרן הרב זצ"ל. 

סבורני שכן יש לנו מונופול על דבריו, מבנו הרצי"ה זצ"ל. אין מישהו שהכיר והיה במחיצת הרב יותר ממנו. בשהותם באנגליה סיפר הרצי"ה איך הספיק לעבור עם אביו על כל התורה כולה, היינו תנ"ך, גמרא בעיון, מחשבת ישראל וכו'. אין ספק שדעתו של הרצי"ה מכוונת לדעת אביו. הרצי"ה כל חייו עבד על הוצאת כתבי אביו בדיוק נמרץ, אפשר לומר שאפילו דחה את פרי מחשבתו מלצאת לאור כל עוד כתבי אביו לא מוכנים. מעשים אלו מעידים שהרצי"ה לא ביטל את רצונו שלו בגלל תורת אביו, אלא שהרצי"ה היה באותו קו מחשבה של אביו ולכן ראה חשיבות גדולה להוציא את כתביו. ועוד שכתביו דומים בסגנונם לכתבי אביו.

עצם היותם חיים בתקופות שונות לא משנה שום דבר, חוץ מהדברים שבהם כל אחד התמקד. הרב זצ"ל התמקד בבניית האומה הישראלית, כפי שאמר לתלמידו הרב הנזיר בסיפור המפורסם בו שאלו הרב הנזיר מה שונה תורתו מתורת חב"ד? וענה לו הרב זצ"ל: אני הוא בונה האומה. הרב כיוון למשהו כללי וגדול, שכן זה היה צרכי הדור (וכמובן שדבריו של הרב שהיו שייכים אז, שייכים גם היום בגלל ראייתו הרחבה ובגלל שאיפתו להיות בונה האומה). לעומתו הרצי"ה היה בתקופה בה כבר עמ"י התחיל את בניית האומה, אך מקומה ושיטחה של האומה בא"י היה בסכנה ולכן ראה צורך לחזק דווקא בדברים האלו, בארץ ישראל השלמה, בחיזוק העומדים בראשה שיראו במעלת א"י ילחמו עליה וכו'. 

הטענה שהרב קוק ראה בהכל נקודת קודש היא אמת צרופה רק שבד"כ איך מבררים את הקודש אנו שוכחים. שורש הדברים הם בדברי אור החיים הקדוש על פרשת אשת יפת תואר, ששם הוא מפרש שהמשיכה שיש לאשת יפת תואר היא בגלל היותה נשמה יהודית שנשבתה אל בין הקליפות (כמו רות המואביה שמדייקים מהמילים 'השבה משדה מואב' ולא הבאה, אלא שבה אל מקומה, שנגאלה משביה ושבה אל מקומה בעם ישראל). באותה אישה רואים נקודת אמת, אבל כדי שתוכל לשוב אל מקומה צריכה היא לעבור גיור "וגילחה את ראשה ועשתה את צפרניה" וכו'. כך היא המידה ביחס לכל דבר שיש באומות העולם. אם זה באיזו חכמה, אם בדברי רוח והגות - יכול להיות שיש בדבריהם איזו נקודת אמת, אך כדי להכנס ליהדות צריכים הם לעבור גיור. לבדוק את הדברים ע"פ התורה, חז"ל וחכמי הדורות כדי לטהרם מעקבות טומאה, עבודה זרה וכפירה. זו כוונת דברי הרב שבכל דבר יש ניצוץ אלקי, אך צריך לבררו לצורפו ולזככו, לנקות ממנו את כל הלכלוכים.

הבעיה האמיתית שיש בציבור תלמידיו של הרב קוק היא שלא כולם יכולים להכיל תורתו. אמר לי אחד הרבנים בישיבתנו, דיין בבתי הדין בארץ, הרה"ג חכם שאול מלכה שליט"א, שבציבור שלנו יש מעין תפיסה כזו שבאנו לשנות את העולם וביחד איתו גם את התורה. מחדשים הלכות, מכניסים דברי חול ומערבבים אותם בתרבות היהודית וקוראים לזה שכלול והתקדמות מעין מודרניזציה קלוקלת. אלו וודאי לא היו כוונת דברי הרב. התורה של הרב יוצאת מתוך עמקות תורנית רחבה, מתוך קדושה, מתוך טהרת הנפש, זכות הלב והמחשבה, וכדי להבינה צריכים אנו לפחות לשאוף למדרגות האלו. אמנם תורתו היא תורה של גאולה, אבל אין זה אומר שמשהו משתנה ביחס שלנו אל התורה, אלא השינוי הוא רק ביחס למציאות. כדי שנדע לברר את הקדושה החבויה שבכל דבר צריכים אנו לפחות לשאוף להיות קדושים בעצמנו.

ביחס לשאלותיך הבאתי מקורות למעלה. אם את באמת מחפשת תשובה המחוברת לתורה, לחז"ל, לקב"ה, ולקדושה שיש בעמ"י בארץ התשובות נמצאות שם.

את המושג קדושה או את השורש אנו מוצאים בתורה בהקשר לנזיר ואשה קדשה היינו זונה.

פירוש המושג קדוש היא מיוחד ל.. או מובדל מענייני העוה"ז, מגשמיות.

אדם המובדל מתאוותנות, מחומרנות, מגשמיות הוא קדוש.

אשה קדשה הינה אישה שמיוחדת לזנות, נזיר מובדל, הוא נבדל,פורש מהדברים שהתורה אוסרת עליו. בחתונה האדם מקדש את אשתו, היינו הוא מייחד אותה לו ואוסר אותה על כולם. אדם מקדיש משהו לבית המקדש ואותו הקדש אסור לו לאדם להשתמש בו אלא חייב הוא להביאו לבית המקדש או לחללו (בד"כ על מעות כמו מעשרות).

לומר שלעמ"י יש קדוש היינו שעמ"י הם מיוחדים ומובדלים. למה? לעבודת ה'. ממה? משאר האומות. "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". אנחנו עם סגולה, בנו בחר הקב"ה מכל העמים.

אין ספק שהשאלות הן שאלות חזקות ומצויינות ואשרנו שזכינו לברר דברים מרוממים ונשגבים אלו העומדים ברומו של עולם ויסודם בהררי קודש. ואולי מישהו יקום ויאחד את כולנו לערב שכולו בירור והעמקה ביסודות תורתנו וציבורנו. ועוד חזון למועד.

 מי יתן ונזכה למה שהתפלל אליו הרב משה צבי נריה זצ"ל ברגעי השבת נשמתו לבורא: "קדושה אני מבקש, קודש הקודשים אני מבקש, תנו לי קדושת ארץ ישראל תנו לי קדושת אהבת ישראל" ואידך זיל גמור. שנזכה!

--

אליאן שרה טביב

--

אליאן שרה טביב

[oren hirschhorn]

לא אלאה אנשים בדיון עקר, אך בהזדמנות זו אני מבקש מאנשים לכתוב רק דברים שהם יודעים בבירור ולא כל מיני הרגשות, גישושים וניחושים. למשל, עניין העריכה של כתבי מרן הרב זצ"ל-נוש חשוב וכבד שמו"ר הרב אוריאל עיטם כבר פרס את ההבדלים בין סוגי העריכה של הרב צבי יהודה בשלבים שונים ותגובות של הרב לכל אחד מהם (בהתחלה מאמרים מסוגננים, אחרי זה פסקאות בפרקים), אל מול סגנונו של הרב הנזיר-ועוד עריכות שונות של עוד לפחות חמישה עורכים: הרב משה צבי נריה ("משנת הרב", אורות התפילה) הרב ישעיהו שפירא (ארץ חפץ-באישור ובחיי הרב!), הרב בר אילן (חזון הגאולה) אורות האמונה (הרב הישראלי)  וכן העריכות המעניינות (ומוזרות משהו) של ישיבת רמת גן,  (חדריו)שלא לדבר על ערפילי טוהר(בגרסתו הערוכה של הרב שילת, כנגד בקשת הרב קוק...)וכן עין איה שהוציא הרב פילבר. וגם יש דוקטורט מאד מושקע של הרב מוניץ מאלון שבות. מאד מאד יפה, אך הפואנטה היא שאנשים בגילנו ובעיסוקינו לא יכולים לזרוק סתם משפטים:

"הרב צבי יהודה ערך כדי להבליט את מסריו"... או לחלופין "סגנונו של הרב צבי יהודה דומה לכתביו של הרב" זה פשוט לסחף עם אמירות לא נכונות. מניסיון ובדיקה. כמו שנתנאל העיר על אמירות נכונות בדבריו של אופיר, ולעומת זאת אקסיומות אל מבוססות ואפילו טעויות שטותיות (ישיבת עתניאל היא לא ענף מעצו של הרב קוק. אבל היא עדיין בית מדרש גדול שאינו כפוף בכלל לדעותיך) אני חושד שגם דבריו של נתנאל מלים בהנחות כאלו.

 

דעתי ידועה, והיא גם לא משנה כל כך.

מה שחשוב שנברר את דברינו מסיגים. בכל מקרה, דברו עברית. בלי "בחינת אור מחושך או שימוש באות ד' במקום האות ש'.

ובכל מקרה, אי אפשר לזרוק משפט כמו 'אינני זוכר שאחד מגדולי ישראל סיכם את דבריו במשפטים מחכמת הגויים, שאמנם היא חכמה וצריך להאמין שגם בהם יש חכמה, אך גם חכמתם - יסודה בתורתנו הקדושה

בטח לא דקה לפני היארצייט של בעל ב"מעט מן האור" שהיה מסכם ופותח שיעורים באלתרמן וביאליק, ובטח לא לומר שמאיר אריאל הוא בחינת חכמת גויים.

בקיצור,

מה שאתם מכירים באמת באמת ובטוחים-תגידו. מה שלא, אפילו אם "התייעצתם עם תלמידי חכמים" אז תתנו להם לכתוב.

אני יודע שאיני יודע-וגם את זה לא

אורן  

2012/9/11 אליאן שרה טביב <elia...@gmail.com>