Parshat Vayishlach – Asserting Moral Authority פרשת וישלח
Simon Wolf
Parshat Vayishlach Asserting Moral Authority Simon Wolf |
The story of Yaakov’s sojourn in Sh’chem upon his return from Charan is shrouded in many unanswered questions. The most pointed of them being, what justified Shimon and Levi killing all the male inhabitants of Sh’chem? And if their actions were justified, why was Yaakov so upset with them? Lastly, whose position is ultimately correct? The Rambam in his Halachik compendium, Mishne Torah, addresses this issue in the context of the seven Noachide laws. One of the seven Noachide laws is “Dinim (laws).” The Rambam interprets this as an obligation upon all societies to appoint magistrates and judges in each district in order to teach, adjudicate and enforce the remaining six Noachide laws.[6] A non-Jew who violates any one of these laws is theoretically liable for the death penalty. The Rambam then briefly digresses from his legal code and concludes, “It was for this reason all the residents of the city of Sh’chem deserved to be executed. For Sh’chem kidnapped Dina and they saw and knew and failed to judge him.”
The Ramban takes issue with the position of the Rambam on a number of fronts.[7] First of all, if Shimon and Levi’s actions were legally sanctioned then why does Yaakov rebuke them and then later curse their anger in his final blessings to his children? In addition, the Gemara in Sanhedrin[8] states that a Noachide is only subject to the death penalty for violating a negative precept, not for failure to accomplish a positive obligation. More fundamentally, the Ramban argues that the Mitzva of “Dinim (laws)” requires Bnei Noach to set up a criminal and civil code similar to that commanded to Bnei Yisrael.[9] Subsumed under that requirement is also the necessity for courts to adjudicate and enforce those laws. Based on the Yerushalmi,[10] the Ramban also demonstrates that there is no obligation on a Noachide and certainly not a Jew to engage in adjudication or enforcement especially if they believe that justice will not be meted out or that they will be unable to successfully prosecute the individual. This is particularly relevant in a situation where it would require the people of the city to convict and execute their own leader. As a final point, the Ramban adds that according to the Rambam’s position there is no need to rely on their failure to prosecute Sh’chem to justify a death sentence since the inhabitants of the land were infamously engaged in idol worship and illicit relations as evidenced by the Torah in Sefer Vayikra and Devarim. Both of these violations are Noachide laws subject to the death penalty.
In defense of the Rambam, the Chatam Sofer[11] attempts to narrow the scope of the disagreement between the Rambam and the Ramban. Firstly, he suggests that they both agree that the Noachide laws necessitate the establishment of a civil and penal code; their dispute concerns which of the seven laws this obligation falls under. As noted above, the Ramban believes it is the essence of the Mitzva of “Dinim”. Whereas, according to the Chatam Sofer, the Rambam sees it as subsumed under the prohibition of “Gezel (theft),” which he interprets more broadly as the foundation or necessity for a legal system or social contract. Moreover, he proposes that the Rambam indeed agrees that there is no obligation or court-enforceable requirement to execute those who fail to follow a positive Noachide commandment such as establishing a judicial system and actively enforcing the Noachide laws.[12] Nevertheless, such a violator warrants a death penalty, thereby permitting any vigilante to legitimately execute them. This, he argues, is the reason that Shimon and Levi were justified in killing the men of Sh’chem. Yaakov’s reticence and anger are precipitated by the fact that they engaged in a voluntary action without adequate consideration of the broader dangers and implications associated with their conduct.
The Ramban himself suggests based on the fact that the verse states that all of Yaakov’s sons participated in the deceptive response to Sh’chem and his father that there must have been an alternate plan underlying their actions.[13] Moreover, their response was given in the presence of their father, implying Yaakov’s tacit acquiescence to the scheme. Additionally, it is inconceivable that Yaakov would consent to his daughter wedding a Cana’anite, and therefore, it must be that the true intent of Yaakov and his sons was to rescue Dina from captivity. They believed that the most effective strategy to accomplish this goal was to request that the entire city circumcise themselves. Either the residents of the city would reject such a far-fetched demand or, if they did comply, it would weaken them sufficiently to enable Yaakov’s family to rescue Dina with minimal resistance. Shimon and Levi, however, deviate from this plan and chose to kill the male residents of the city because of their evil conduct. They believed that the circumcision performed by the residents of the city was not a sincere act of conversion, but merely an obsequious gesture towards their immoral leader, which in and of itself was further indication and reflection of their own reproachable conduct and corrupt character. Yaakov reprimands them on two grounds. Firstly, their rash, maverick behavior placed the entire family in grave danger; and secondly, it was immoral to violate their word given to people who had not harmed them directly, especially given the possibility that the people of Sh’chem might have eventually repented and sincerely returned to God.
Both the Ramban’s approach and the Rambam’s position according to the Chatam Sofer ultimately favor Yaakov’s stand as being the correct response to the incident. Yet, it is interesting to note that the Pesukim themselves seem to paint a slightly different picture. First of all, the very fact that the city (Sh’chem) shares the same name as the rapist is significant.[14] It implies an identification between the perpetrator and the residents of the city – by name they are indistinguishable – which favors the Rambam’s notion of collective responsibility. The vile act of Sh’chem the individual is also the shameless behavior of Sh’chem the city. The Ramban somewhat mitigates this by asserting that Sh’chem the person was named after the preexisting city Sh’chem.[15] Furthermore, the narrative describes Sh’chem’s assault on Dina in the most repugnant of terms: “he defiled Dina (כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה)”[16] and that an “unimaginable outrage was committed in Israel (כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה).”[17],[18] Seemingly leaning in favor of Shimon and Levi is the fact that every time the Torah mentions the behavior of Yaakov’s sons towards the people of Sh’chem, it also mentions the justification for their conduct. When they speak “deceitfully (בְּמִרְמָ֖ה)” towards Sh’chem and his father, the verse concludes “because he had defiled their sister Dina (אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם).”[19] Similarly, when the Torah relates that Shimon and Levi attack the city and kill all its male residents, it closes the section with “and they plundered the city that had defiled their sister (וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם).”[20] Once again here, we see the narrative equating the city with its leader. Both are without distinction accused of defiling Dina, thereby justifying the actions undertaken by the sons of Yaakov. The last and most compelling reason that the text seems to favor Shimon and Levi is the fact that they are granted the last word. The story concludes with the dramatic, powerful and pointed rhetorical question posed by Shimon and Levi to their father, “Should our sister be treated like a harlot (הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ)?”
While it is true that Shimon and Levi have the last word in the immediate narrative, Yaakov, nevertheless, is very patient, and he ultimately gets the final say on the matter at the end of his life when he curses the anger of Shimon and Levi while blessing the other children. Yet, even with this retrospective condemnation, it remains difficult to fully grasp the rationale and crux of Yaakov’s position in the face of the powerful moral argument advanced by Shimon and Levi. This challenge is only made more complicated by the fact that the Torah’s narrative seems to lean heavily in favor of the position of Shimon and Levi.
The key to understanding Yaakov’s reasoning may lie in the unusual verb he uses to rebuke his children. Yaakov accuses them of having “‘troubled me’, ‘muddied me’, ‘undermined me’ (עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒) to make me odious amongst the inhabitants of the land.”[21] This term is strikingly rare; it is so unique that this is the only instance of the word found in the Torah. In the remainder of Tanach, the root only appears, both as a verb and a noun, a total of twenty additional times.[22] What is even more intriguing is that more than a third of those appearances are in a single story in Sefer Yehoshua, a concentration that likely can shed light on its usage here and possibly may offer insight into Yaakov’s position.
After Bnei Yisrael circumcise themselves in the Gilgal, they begin preparations for their first conquest in Israel, the city of Yericho. Yehoshua instructs the people that on the seventh circuit around the city on the seventh day, when God miraculously collapses the walls, it will be a sign that God has delivered the conquest of the city into your hands. He then reminds them that no one from the city should be spared with the exception of Rachav HaZona (רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה) and that every possession of the city is off limits since it is proscribed and consecrated to God.[23] Yehoshua reiterates this message when he warns the people against taking anything from the spoils of the city “lest you cause the camp of Yisrael to be proscribed and cause a calamity to them (וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ).”[24] The people rigorously adhere to the directives of Yehoshua, with the exception of Achan who unbeknownst to anyone aside from his family seizes some of the spoils of the city and hides them in his tent. This unfortunate treasonous act of Achan is described by the Navi as “and Bnei Yisrael violated the proscription… (וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם).”[25] After the conquest of Yericho, Bnei Yisrael move on to capture the city of Ai (עי). In their first attempt to take the city, Bnei Yisrael are repelled and suffer losses. The people are disheartened and Yehoshua pleads before God as to why did God allow this to happen since now this will embolden all the nations of Cana’an to attack Bnei Yisrael and overwhelm the nascent nation (וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ).[26] God rejects Yehoshua’s entreaties and demands that he stand up and deal with the fact that the people had violated the proscription (חֵרֶם) on the city of Yericho (חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם).[27] Then God commands Yehoshua to sanctify the nation (קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם) and remove the ill-gotten possessions from amongst their midst.[28] They undertake a complex lottery to determine who had “committed this terrible outrage in Israel (וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל)[29] and it identifies Achan as the perpetrator. Yehoshua then takes Achan, his family and all of his possessions to the valley of Achor (וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר).[30] Before Achan is executed by stoning, Yehoshua proclaims, “What calamity you have brought upon us! God will bring calamity upon you this day (מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְקֹוָק בַּיּוֹם הַזֶּה).”[31] After the execution, they erect a pile of stones which they call the valley of Achor until this day (עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר).[32] The next chapter opens with God encouraging Yehoshua not to be frightened or dismayed (אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת), but rather take the troops and this time I will be with you and you will successfully conquer the city of Ai.[33] The chapter concludes with Yehoshua building an altar on the outskirts of Sh’chem and performing the ceremony of the blessings and the curses that is described in the Torah.
Hopefully, through the brief description of the story in Yehoshua (and the highlighted wording) one can discern the significant overlap between the events of Sefer Yehoshua and the story of Sh’chem in Parshat Vayishlach. Beyond the usage of the word Achor (עָכוֹר), there are both thematic connections and shared word phrases between to the two narratives. The story in Yehoshua begins with a circumcision that serves to remove the “shame of Egypt (חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם)”[34] which mirrors the reason given by Yaakov’s children (כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ) for demanding that the residents of Sh’chem circumcise themselves.[35] In both cases, a harlot (זוֹנָה) is rescued from the city; in Yericho, Rachav HaZona, and, in Sh’chem, Dina who was treated like a Zona. The crime in both cases is described as “an outrage (נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל).”17,29 Both stories feature a leader concerned that the action taken will lead to dire consequences for the people as the surrounding nations hear the news and launch a unified attack on the vulnerable party.2,26 God, in both instances, provides the needed salvation when the neighboring cities or nations are kept at bay because they are fearful (חִתַּ֣ת אֱלֹקים).5,33 Most importantly, the act of a single individual in each case is treated as the responsibility of the collective group. As was already noted above, Sh’chem the individual is conflated with the residents of the city bearing the same name.20 In the case of Yehoshua, Achan’s misappropriation is described as a sin of the entire Israel (חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם).27,[36]
How do all of these parallels help decipher the story of Sh’chem in Parshat Vayishlach? The answer lies in the word Achor (עָכוֹר) and in understanding why Achan’s helping himself to the spoils was such a grievous act. Yericho was the opening salvo in Bnei Yisrael’s conquest of the Land of Israel and it was crucial to establish from the outset that Bnei Yisrael were acting by divine directive. This perspective is not only essential for Bnei Yisrael’s recognition that their military successes are not the result of their own prowess, rather God-enabled achievements. It is also important for the vanquished to realize that the conquest of the Land of Israel was not merely the work of another nation or band of marauders extending its might or reach for financial gain, but rather a divinely ordained process. The Nation of Israel in the Land of Israel, for better or worse, were now destined to be God’s representatives in the world. The difference between a divinely ordained conquest and one motivated by personal benefit is most evident in the treatment of the spoils.[37] For those who are opportunistically attacking, the spoils of war are the ultimate goal and to leave them or the captives would be counterintuitive and counterproductive. On the other hand, for those waging a divine conquest their primary concern is fulfilling God’s bidding and the spoils are of no or only ancillary interest. In order to most obviously demonstrate this distinction, Yehoshua demands that the people take nothing from the spoils of Yericho. Achan’s misappropriation of the spoils was not merely theft, but an act that undermined the divine nature of the conquest and cast aspersions on the religious imperative guiding Bnei Yisrael’s conquest of land. His act leads to the defeat at Ai and also opens up the possibility of the other nations attacking because they no longer perceive a divinely driven nation, but rather an opportunistic fighting force looking for lucrative victims to attack.
In the case of Yaakov and the city of Sh’chem, Shimon and Levi clearly hold the moral high ground that justifies their actions and the text supports this view as was already noted above. Yaakov’s objection arises when they undermine that moral authority by plundering the city of Sh’chem. The same Achor (עָכוֹר) that is precipitated by Achan’s taking from the spoils of Yericho is present in Yaakov’s sons helping themselves to the booty and captives of Sh’chem. Had they simply killed the residents of the city and rescued their sister Dina, the surrounding cities would have seen their actions as moral and justifiable based on the city’s indiscretions vis-à-vis their sister. It is akin to a crime scene where all the victim’s possessions and money are left untouched which indicates that the motivation for the crime was not theft but a crime of passion or purpose (not always justifiable). This principle is reiterated over and over again in Megillat Esther where it says that when the Jews defended themselves on the fourteenth and fifteenth of Adar, they took none of the spoils (וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם).[38]
When the children of Yaakov helped themselves to the possessions and people of Sh’chem, they lost their moral high ground. Yaakov warns that now the surrounding cities will not view them as vigilantes of justice, but rather as opportunistic thugs looking to score material gain. In that case, they will look to defend themselves from such a strike by unifying and attacking Yaakov and his family. If Shimon and Levi were really worried about “Should our sister be treated like a harlot (הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ)?” then they would have walked away from the city after punishing the violators. For this reason, Yaakov chastises their anger and behavior because their conduct no longer reflected the ideals they purported to represent. In order to preserve credible claims of moral justification or divine guidance, the act must be entirely devoid of personal interest or gain. Therefore, similar to Yehoshua, Yaakov in the subsequent chapter demands that his family sanctify themselves and divest themselves of the possessions they had collected from the spoils of Sh’chem and bury them. In order to merit divine protection, build an altar and experience divine revelation, it was essential to reassert the divine nature of their mission and the moral grounds justifying their behavior.
Shabbat Shalom
[1] בעז"ה כדאי להקדיש שיעור נפרד לתופעה הזאת לגבי העיר שכם
[2] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: (בראשית לד,ל)
[3] וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם: (בראשית לד,ב)
[4] וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם (בראשית לד,ד)
[5] וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י׀ חִתַּ֣ת אֱלֹקים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב (בראשית לד,ה)
[6] וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם. (רמב"ם ספר מלכים ט,יד)
[7] ...ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב השיב בספר שופטים ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו: ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלקים והצילם:... (רמב"ן בראשית לד,יג)
[8] סנהדרין נז.-נט: אזהרה שלהן זו היא מיתתן...כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום ועשה לא קא חשיב (ועיין רש"י שם)
[9] ...ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל (לא ברור אם כוונת הרמב"ן לבדיוק כמו בנ"י או כדוגמת בנ"י ועיין בחתם סופר שמצוטט למטה בהערה 11), ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם... (רמב"ן בראשית לד,יג)
[10] לפנינו בירושלמי ליתא (ע"פ הערות האנציקלופדיה תלמודית כרך ג' ענין "בן נח") ...ובירושלמי אמרו בדינין של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג. בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז), אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו ב), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו:... (רמב"ן בראשית לד,יג)
[11] וכ"ע נמי מודי' דב"נ מצווה על דיני ממונו' כגון אונאה וכובש שכר שכיר והדומה לזה אלא שהרמ"א בתשובה סי' יו"ד מסופק אי הצווי הוא שכל המלך בעצמו יחקוק לו משפטי' על כל פרט ופרט לפי חפצו ואז אותו הדין שחקק המלך הוא דין תורה כי כך יסד הקב"ה שיחקקו להם דין ונימוס באונאה והשגת גבול ושומרים וכמה יקנוס הגנב וכדומה או דילמא שהם מחוייבים לדון ממש כדין תורה בשומרים וגניבה וככל הכתוב וע"ש ברמ"א מילתא בטעמא. וזה לא נכנס כלל בפלוגתת רמב"ם ורמב"ן ואמנם בהא פליגי דרמב"ם ס"ל דכל אלו נכללו במשמעות מצות גזל והכוונה גזל וכל אביזריהו ונשאר מצות דינים להושיב דיינים ולדון איש את רעהו ולפ"ז ע"כ ב"נ נהרג על ככה שהרי דיני' א' מז' מצות ועל כולם ב"נ נהרג וחשב רמב"ם שמפני זה נתחייבו אנשי שכם הריגה על שראו אדוניהם שכם בן חמור גזל את דינה ולא דנוהו זהו דעת הרמב"ם אמנם רמב"ן ס"ל גזל כמשמעו אבל דיני' כולל שארי דינים כולם שכר שכיר וכדומה וכולל נמי להושיב דיינים אבל אין נהרגים אלא על הדינים ממש ולא להושיב דיינים שהרי אין ב"נ נהרג על שב ואל תעשה דהיינו אם עובר על קום ועשה להושיב דיינים ואיך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שביטלו עשה לדון אדוניהם ועוד אלו הי' כן איך כעס יעקב על שמעון ולוי על שהרגו את החייבי' הריגה. זה פלוגתת רמב"ם ורמב"ן... (שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן יד)
[12] ...ונלע"ד דס"ל לרמב"ם נהי דעל ביטול קום ועשה אין ב"נ נהרג בב"ד אבל מ"מ חייב מיתה כמו גוי ששבת חייב מיתה ואינו נהרג עליו בב"ד לרמב"ם וה"נ דינים כולל לא תעשה עול במשפט ונהרג עליו וכולל נמי לדון ולהושיב דיינים וחייב מיתה ואינו נהרג נמצא אנשי שכם היו חייבים מיתה אבל אין מצוה על ב"ד להורגם וכיון שנתחייבו מיתה עכ"פ אין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייבו מיתה ומ"מ הואיל ולא נתחייבו ב"ד לטפל בהריגתם כעס עליהם יעקב על שהכניסו עצמם לסכנה על מצוה שאינה מוטלת עליהם ונסתלק השגת הרמב"ן מכל וכל (שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן יד)
[13] וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם: (בראשית לד,יג)
[14] עירו של שכם, כמו כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, כדכת' וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ. והמפרש שכם שם העיר, טועה הוא שלא מצינו בכל מקום עיר ציון, עיר ירושלים, אלא העיר נזכרת אחרי השם. ואפילו אם זאת היא שכם, שמא לזכרון גבורת בני יעקב שמו את שמה שכם... (רשב"ם בראשית לג,יח)
[15] ושכם בן חמור על שם עירו נקרא (רמב"ן בראשית יב,ו)
[16] וְיַעֲ֣קֹב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם: (בראשית לד,ה)
[17] וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה: (בראשית לד,ז)
[18] ועיין עוד שמואל ב יג,יב-יד תיאור דומה להתנהגות של אמנון עם תמר ויש הרבה להרחיב על זה אבל אכמ"ל: וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא־יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת: וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ: וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ:
[19] וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם: (בראשית לד,יג)
[20] בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: (בראשית לד,כז)
[21] בראשית לד,ל ועיין רש"י על האתר (לשון מים עכורים) \\ וגם מצודת דוד וציון שופטים יא,לה (ענין השחתה ובלבול כמו מה עכרתנו יהושע ז) \\ ורש"י ומצודת ציון שמואל א יד,כט (בלבל את דעתם ואת ישועתם כמים עכורים \\ ענין השחתה ובלבול כמו עכרתם אותי בראשית ל"ד) \\ ומצודת דוד וציון מלכים א יח,יז-יח \\ וגם מצודת דוד משלי טו,כז
[22] הפועל "עכר" מופיע 14 פעמים והשם "עכר" פעם אחת ש5 מתוכם שייכים לסיפור עכן \\ שם העצם "עכור" מופיע 5 פעמים שלפחות 3 מתוכם שייכים לסיפור עכן
[23] וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיקֹוָק רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: (יהושע ו,יז)
[24] וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: (יהושע ו,יח)
[25] וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יהושע ז,א)
[26] וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: (יהושע ז,ט)
[27] חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם: (יהושע ז,י)
[28] קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם: (יהושע ז,יג)
[29] וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית יְקֹוָק וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל: (יהושע ז,טו)
[30] וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר: (יהושע ז,כד)
[31] וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְקֹוָק בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים: (יהושע ז,כה)
[32] וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (יהושע ז,כו)
[33] וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ: (יהושע ח,א)
[34] וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁר־תַּ֥מּוּ כָל־הַגּ֖וֹי לְהִמּ֑וֹל וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה עַ֥ד חֲיוֹתָֽם: וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת־חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם וַיִּקְרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ גִּלְגָּ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (יהושע ה,ח-ט)
[35] וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ: אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (בראשית לד,יד-טו)
[36] שני הסיפורים גם ממשיכים במלחמה, יהושע נגד העי ויעקב נגד האמורי על פי המדרש (עיין בסוף דברי הרמב"ן בראשית לד,יג \\ בראשית רבה פ,י \\ תורה שלמה – כרך ה – בראשית לה,כו) ואח"כ שניהם בונים מזבח לה', יהושע בשכם ויעקב בבית אל
[37] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם שלא תהא נראה מתכוין להנאתך לשלול שלל ולבוז בז. (חזקוני דברים יג,יח)
[38] עיין אסתר ח,יא (אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:) מול ט,י וטו וטז (עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: \\ וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: \\ וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:)