Parshat Bamidbar – Every Person Counts פרשת במדבר
Simon Wolf
Parshat Bamidbar
Every Person Counts
Simon Wolf
Parshat Bamidbar begins with a directive to Moshe from God to “take a census of the entire assembly of Bnei Yisrael, according to their families, by their father’s household, by the number of names, every male by their headcount.” The opening of Sefer Bamidbar is set on the first day of the second month (ר"ח אייר) of the second year since the Exodus or, in other words, one year and one month after Bnei Yisrael had departed from Egypt.[1] It is only a month after the last historical narratives found in Sefer Vayikra (Shemini) and at the end of Sefer Shmot (Pekudei). None of this would have been cause for suspicion were it not for the fact that later in Parshat Naso the Torah retells the consecration of the Mishkan through the dedications and offerings of the Nesi’im (Princes),[2] an event that transpires on the first day of the first month (ר"ח ניסן) of the second year, one month earlier than the opening of Sefer Bamidbar and contemporaneous with the final narratives in Sefer Sh’mot and Sefer Vayikra. In addition, Parshat B’halotcha records God’s command to bring the Korban Pesach on the first anniversary of the Exodus, another event that precedes the opening of Parshat Bamidbar.[3] Even those who generally maintain that the Torah follows chronological order must concede that the Torah here departs from that structure.[4] This implies that the Torah was willing to forgo the normal sequential integrity of the text in order to begin Sefer Bamidbar with the census of Bnei Yisrael. The Ramban claims that the justification for this discontinuity is that the Torah wanted to complete the picture of the Mishkan by describing its centrality to the encampment and the travels of Bnei Yisrael.[5] The Torah therefore describes the implications of the Mishkan’s sanctity and presence within the camp. It demarcates which areas are permissible to whom and the proper conduct required of someone found in such a context of holiness. After that, it deals with the Korbanot of the Nesiyim and Pesach as adjuncts to Sefer Vayikra and only then does it continue with the narrative of Sefer Bamidbar. While this resolves some of the sequencing issues, it still leaves outstanding the core question as to why is it so important to begin Sefer Bamidbar with a census.
The Midrash notes that Tanach records ten censuses.[6] Five of those are found in the Torah. The first count enumerates the seventy members of Yaakov’s family who descended to Mitzrayim. The next count is of Bnei Yisrael upon the Exodus from Egypt. That census is followed by another after the sin of the Golden Calf, while the final two appear at the beginning and end of Sefer Bamidbar. In each instance, one would have to ask what is the purpose and value of that particular census or enumeration of the people, especially given the Torah’s aversion to the counting of Bnei Yisrael.[7] Moreover, wouldn’t the counting of Bnei Yisrael undermine God’s promise to Avraham that his descendants will be innumerable?[8] While those broader issues will be addressed tangentially, the primary focus of this shiur is the significance of the three censuses that occur in rapid succession – upon the Exodus, after the Eigel and at the beginning of Sefer Bamidbar? Each census takes place roughly six months after the previous one, with all three taking place within a span of just thirteen months. The question is only compounded by the fact that the latter two counts have the exact same result – 603,550. The Ramban captures the problem succintly when he wonders, “I do not fully understand the reason for this mitzvah, why God commanded it; it is reasonable that they needed to know what tribe they belonged to for the setup of the encampment, but knowing their exact number, I am not sure why they needed to know that information.”[9]
Rashi addresses these questions by citing a Midrash that attempts to explain the repetitive nature of the counts found in Parshat Bamidbar. The Midrash compares it to a person who repeatedly handles and counts a cherished item because it gives him great pleasure to hold it and admire it. In a similar vein, God’s deep-seated love and affection for Bnei Yisrael is expressed through their repeated counting. That is why God counted Bnei Yisrael four times in the census in Parshat Bamidbar, enumerating them twice tribe by tribe and twice in their totality.[10] Rashi extends this concept to not only apply to this particular census, but also to the numerous other counts in the Torah;[11] when they left Egypt, after they sinned at the Golden Calf in order to determine their surviving remnant and immediately after the consecration of the Mishkan, on Rosh Chodesh Iyar, when His presence came to dwell amongst the people (להשרות שכינתו).[12] While in each instance Rashi notes a particular reason for that count, he believes that the overarching theme and common denominator between them is that they are an expression of God’s love for his people.
When instructing Moshe to count the people, the Torah uses two verbs – Se’uh (שְׂא֗וּ), to raise,[13] and P’kod (פְּקֹ֨ד), to command.[14] To explain the Torah’s unusual choice of wording (שְׂא֗וּ) in the context of the census, the Midrash[15] notes that in Tanach, the word “to raise up (שְׂא֗וּ)” is found in two contexts. At times it is utilized to denote an appointment to a position of significance;[16] at other times it refers to the removal of one’s head, literally or figuratively.[17] Through the Midrash, Chazal are indicating that embedded in any census is both opportunity and risk. The census can be uplifting, elevating Bnei Yisrael by distinguishing them from the other nations.[18] Similar to the way God is above all (לְךָ֤ יְקֹוָק֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל׀ לְרֹֽאשׁ),[19] He in his infinite love for Bnei Yisrael affords them the chance to rise (שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙) above the other nations (וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן׀ לְעַמּ֡וֹ).[20] Enumeration indicates significance. The counting of Bnei Yisrael reflects their unique position in God’s eyes. According to the Kli Yakar, this distinction is reflected in the fact that each member of Klal Yisrael merits individualized attention from God (השגחה פרטית) whereas the other nations only receive God’s general providence (השגחה כללית).[21] The Ramban says something similar with regards to the word Pekida (פקידה).[22] He defines the word as “remembering and paying attention to an object” and cites as a quintessential example, “and God remembered (פָּקַ֥ד) Sara like He said.”[23] Counting reflects attentiveness, concern and responsibility.
As noted above, the three censuses identified by Rashi occur within a span of less than thirteen months. The first count takes place at the Exodus on the fifteenth of Nissan. Roughly six months later, a second count takes place after the Chet HaEigel, but prior to the construction of the Mishkan, sometime after Yom Kippur of Bnei Yisrael’s first year in the Midbar. The third count, this week’s Parsha, is approximately six months later on Rosh Chodesh Iyar. While all three censuses occur after Bnei Yisrael has already emerged as a nation, the nature of these closely spaced counts differs dramatically. At the Exodus, the Torah describes Bnei Yisrael traveling from Ramses to Sukkot with “approximately 600,000 men on foot, aside from the children.”[24] In contrast, the next census is conducted indirectly through the people’s donation of a half-Shekel of silver towards the forging of the Adanim (silver sockets) and the hooks for the pillars for the Mishkan, producing a highly precise total. The Torah reports that the total amount of silver donated to the Mishkan was 301,775 Shekels (בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ).[25] Since each person donated a half-Shekel, the total number of male donors over the age of twenty was 603,550 (2 x 301,775). In Parshat Bamidbar, the census also arrives at a total of 603,550 males over the age of twenty, but here the national total is reached through the systematic aggregation of the smaller family units into tribal totals and then combining the tribal counts into a national census.[26]
Upon further reflection, a clear progression emerges in the censuses.[27] Each successive census becomes incrementally more detailed. The first census at the Exodus is an approximate, rounded figure of 600,000. The next census reaches an exact total of 603,550, but pays no heed to the individual. It lacked any individualized structure and ignored personal identity in collecting the data. No one had to disclose their name, family or tribe, just present their half-Shekel to be aggregated to produce a sum total. In Parshat Bamidbar, however, the census is conducted on a fully individualized basis, taking into account each person’s name, family and tribe.
As we discussed previously, one of the central transformations in Sefer Shmot[28] is the evolution of Bnei Yisrael from a collection of individuals into a national entity. As the nation successfully coalesces, there is an increasing risk that the individual will become anonymous. People will be sacrificed in the name of the national good. The Torah mitigates that natural evolution by demanding increasingly detailed recognition of each individual in every successive count, even in the face of intensifying national unity. The Ramban[29] cites a Midrash interpreting the Torah’s instruction to Moshe to count the people “by the number of names…by their headcount (בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת... לְגֻלְגְּלֹתָֽם)” as requiring Moshe to meet and count each person individually. He could not rely on the report of the head of household as to how many members were in his household, nor could he rely on the counts of others in order to reach the sum totals. Moshe and Aharon were required to encounter each individual personally so that every person could benefit from being seen by them in a positive light (עין טובה) and benefit from the leaders’ prayers and blessings for their well-being.
God required the leaders to see a nation composed of individuals, not an abstract entity called Bnei Yisrael. Counting bestows significance on each individual, obligating the census-taker to take note of them, care for them individually and approach them with the same love that God has for them. The census is not a tool to merely serve the leaders’ egotistical needs,[30] but rather conveys that each person is a world unto themselves whose presence must be considered in every national decision. On the other hand, if misapplied, the personal nature of the census can aggrandize individuals to the point that they become self-centered, losing a sense of national purpose and sacrifice. Therefore, the Torah insists that each individual pass in front of Moshe with awe and dignity in order to be counted. Each person must recognize that they are part of a greater whole and that they will often be called upon by their leaders to place national interests above their personal ones. The Torah promotes an ideal balance in which every person strives and demands of themselves to serve the national interests while simultaneously viewing every other individual as someone to cherish.
Shabbat Shalom
[1] וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (במדבר א,א)
[2] וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם: (במדבר ז,א) והשווה לשמות מ,יז-יח
[3] וַיְדַבֵּ֣ר יְקֹוָ֣ק אֶל־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַי בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר: (במדבר ט,א)
[4] עיין רמב"ן נשא ז,א בהעלתך ט,א וקרח טז,א ...כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון
[5] ...ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם צוה והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר הזהיר שם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהני' והעם וגו' והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו... (רמב"ן הקדמה לספר במדבר) \\ ...והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש לה', ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא. ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים, בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה, והשלים בכאן את דינה. ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם, נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו. וכן השלים בקרבנות דין הנזיר, כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים, לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה...וגידול השער, הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות, והגידול יוליד דאגה בלב איש. ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלקיו: (רמב"ן במדבר ה,ו)
[6] אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם וגו', בעשרה מקומות נמנו ישראל אחד בירידתן למצרים...ואחד בעלייתן...ואחד אחר מעשה העגל...ושני' בחומש הפקודים...ושנים בימי שאול...ואחד בימי דוד...ואחד בימי עזרא...ואחד לעתיד לבא (במדבר רבה פרשת במדבר פרשה ב)
[7] כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיקֹוָ֖ק בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: (שמות ל,יב) \\ ...לא יהיה בהם נגף בפקד אתם בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו. וע"י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו. ועוד שארז"ל שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה... (חזקוני שמות ל,יב) \\ ויש אומ' כי כל דבר שיספר יחסר (אבן עזרא הקצר שמות ל,יב) \\ וטעם בפקד אתם כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה, אז יבא הנגף. ויפת אמר, אם לא יתנו כפרם בצאת למלחמה ויסופרו ינגפו לפני האויב: (אבן עזרא הארוך שמות ל,יב) \\ ...וממוצא דבר אתה יודע כי המנין מצד עצמו יסובב הנגף...ודרך מספר זה אין בו הקרבת התועלת אלא הרחקת הנזק הנמשך מהמספר... (אור החיים שמות ל,יב)
[8] וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ: (בראשית טו,ה) \\ כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו: (בראשית כב,יז) \\ ואצל יצחק: וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (בראשית כו,ד) \\ ואצל יעקב: וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: (בראשית לב,יג) \\ א"ר אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנא' (הושע ב,א) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנא' לא ימד ולא יספר (יומא כב: ועיין במהרש"א שם ובכלי יקר במדבר א,ב)
[9] ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקדוש ברוך הוא, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו... (רמב"ן במדבר א,מה)
[10] אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ד' פעמים בדגלים ב' פעמים בפרט וב' פעמים בכלל ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט להודיע כמה היו חביבין לפניו שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם... (במדבר רבה ב,יט)
[11] וידבר. במדבר סיני באחד לחדש - וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם: (רש"י במדבר א,א)
[12] צ"ע ברש"י כי ע"פ סדר הפסוקים המנין היה לפני חנוכת המשכן אבל ע"פ התאריכים היה המנין אחר השראת שכינתו כאשר רש"י מעיד בעצמו בהמשך דבריו ועי' בשפתי חכמים וברא"ם
[13] שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: (במדבר א,ב)
[14] מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן: (במדבר א,ג) \\ אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ־אֶחָ֥ד לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ: (במדבר א,מד) \\ פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם: (במדבר ג,טו) \\ וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם: (ממדבר ג,מ)
[15] ...א"ר פנחס בר אידי מה כתיב בראש הספר שאו את ראש כל עדת בני ישראל רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דתימא (בראשית מ) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, אם לא יזכו ימותו כלם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ והיה גלוי לפני המקום שימותו כולם במדבר וינטלו ראשיהן לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה אך את מטה לוי וגו' (במדבר רבה במדבר א,יא) \\ שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אין עלויין של ישראל אלא בקיום התורה, ועל כן אחז הכתוב לשון "שאו" שהוא לשון כולל שני ענינים דבר והפכו: האחד נשיאות ראש, והשני הסרת הראש (רבינו בחיי במדבר א,יא)
[16] בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ: (בראשית מ,יג)
[17] בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אוֹתְךָ֖ עַל־עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ֖ מֵעָלֶֽיךָ: (בראשית מ,יט)
[18] במדבר רבה במדבר א,ט ותנחומא פרשת במדבר סימן ח
[19] לְךָ֣ יְ֠קֹוָק הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֙רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְקֹוָק֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל׀ לְרֹֽאשׁ: (דברי הימים א כט,יא)
[20] וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן׀ לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל־חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַֽם־קְרֹב֗וֹ הַֽלְלוּ־יָֽ-הּ: (תהילים קמח,יד) \\ וגם וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְקֹוָ֤ק אֱלֹקֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (דברים כח,א)
[21] שאו את ראש וגו'. אף על פי שרש"י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל יב) מכל מקום הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כי אם כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה...על כן נתן להם הקדוש ברוך הוא מספר כמו לכוכבים...כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקדוש ברוך הוא ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כך יש להם מספר להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומה שאמר אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל ריבוים: (כלי יקר שם)
[22] תפקדו אותם - ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם... (רמב"ן במדבר א,ב)
[23] וַֽיקֹוָ֛ק פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְקֹוָ֛ק לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: (בראשית כא,א)
[24] וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף: (שמות יב,לז)
[25] וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: (שמות לח,כה-כו)
[26] וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: (במדבר א,מה-מו)
[27] ...אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט)...והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם. ואולי "הגברים" אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף: (רמב"ן שמות ל,יב) \\ שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אמר הרב בכור שור כי על ידי בקע לגלגלת דכי תשא נודע כללם דכל ישראל ביחד דכתי' התם לשש מאות וכאן מצינו כל שבט ושבט דגל בפני עצמו שנאמר למשפחותם לבית אבותם ובערבות מואב מונה את הנולדים מאלו סמוך לכניסה לארץ כי בהם לא היה איש מפקודי משה ואהרן: (דעת זקנים בעלי התוספות במדבר א,ב) \\ שאו את ראש כל עדת בני ישראל, באשר המנין הקודם לא היה תכליתו רק לדעת מספרם, ולא נתיחסו אז על משפחותם ושבטיהם, כי כולם עברו ע"י מונה ונתנו שקליהם בערבוביא ולא שאלו אותם לא על שמותם ולא מאיזה משפחה ושבט הוא, ולא אם הוא ראוי לצאת בצבא או לא וכ"ש שלא הקפידו על סדר דגלים ולא היו זקניהם בראשיהם, שכבר בארתי (ויקרא ס' רמ"א) שיש הבדל בין שם בני ישראל ובין שם עדת ב"י, שבשם עדה לא נקראו רק כשזקניהם בראשיהם, ופה הקפיד שיהיו זקניהם בראשיהם ועז"א: שאו את ראש כל עדת ב"י, זאת שנית שבמנין הקודם לא נתיחסו על משפחותיהם ובמנין הזה צוה שיהיו למשפחותם לבית אבותם שהיה צריך ליחס כל אחד, והתיחסו מלמטה למעלה תחלה באו כל אנשי המשפחה והתיחסו על משפחותם ואח"כ התיחסו המשפחות התחתונות אל משפחות עליונות ואח"כ אל בתי האבות ואח"כ אל השבט (מלבי"ם במדבר א,ב)
[29] ...ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם: ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם... (רמב"ן במדבר א,מה)
[30] רמב"ן במדבר א,ב-ג לגבי מנין דוד המלך, "אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך...רק לשמח לבו שמלך על עם רב..."