Parshat Vayikra – No Thank You פרשת ויקרא
Simon Wolf
Parshat Vayikra-Tzav No Thank You Simon Wolf |
A Korban Sh’lamim is also the only Korban that can be brought from any animal (בקר וצאן) of either gender (זכר ונקבה). The Ramban claims that this flexibility and inclusiveness stems from the Shleimut (completeness) of the Korban[9] since it is brought on a purely voluntary basis. As such, it is a joyous and positive sacrifice that expresses the person’s sense of inner spiritual fulfillment.[10] For this reason, an Onen (אונן), one in the period after a relative’s death, but prior to their burial, is precluded from offering a Korban Sh’lamim (and, by extension all other sacrifices), as only one who is in a state of “wholeness (שׇלם),” rather than emotional deficiency or acute mourning, can offer a Sh’lamim.[11]
In the Torah, the word Sh’lamim is almost always prefaced by the term “Zevach (זבח).” The word Zevach in other contexts denotes a group meal or Shechita (שחיטה) for the purpose of consumption.[12] In combination, these two definitions connote the key differentiating traits of a Korban Sh’lamim – it is eaten as opposed to being wholly offered on the Mizbeach and it is shared by a party of individuals (כל טהור יאכל בשר),[13] rather than limited exclusively to the male Kohanim and/or the Mizbeach. Putting this all together, since the Sh’lamim stems from a place of Shleimut, it is therefore able to bestow that integrity and happiness upon others. Supporting this contention, Rashi in his commentary actually conflates the terms peace (שׇׁלוֹם) and completeness or fulfillment (שְלֵמות).[14] That is why the individual offering the Korban must be Shalem and why as a result of that fulfillment it brings peace and harmony in its wake; it generates a positive contagion of success, fulfillment and peace.
A subset of the Korban Sh’lamim, and perhaps its quintessential form, is the Korban Toda, the thanksgiving offering.[15] The Korban Toda is a Sh’lamim with two significant enhancements: it requires the bringing of forty loaves along with it (four types of ten each, of which ten are Chametz and thirty are unleavened), and it may be eaten for the duration of only one day and one night, as opposed to the Sh’lamim that is eaten over two days and the intervening night. This, in turn, effectively intensifies the character of a Sh’lamim by compelling the individual to consume a larger amount in a shorter period of time. This requires the person who is offering the sacrifice to involve more participants in his endeavor in order to complete the task of consuming the Korban and the breads before their expiration.
The Gemara states that there are four individuals who are obligated to give thanks.[16] One who traverses the sea, one who crosses the desert,[17] one who recovers from illness[18] and one who is released from incarceration. This requirement is derived from Tehillim chapter 107, which presents four distinct scenarios corresponding to these experiences, each of which culminates with the recurring refrain, “Let them give thanks to God for His kindness; and His wonders to mankind (יוֹד֣וּ לַיקֹוָ֣ק חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם).”[19] When the Temple was extant, this obligation was fulfilled through the offering of a Korban Toda;[20] following its destruction, it is fulfilled through the recitation of Birkat HaGomel.
The Ramban, at the end of Parshat Bo, explains why God demonstrates His presence in and interaction with the world through the medium of overt miracles and why there is a need to memorialize those supernatural events for posterity.[21] “Through the great, overt miracles a person will recognize and acknowledge the covert miracles, which form the fundamental foundation of the entire Torah; for a person has no portion in the Torah of Moshe Rabbeinu until they believe that there is no such thing as happenstance, coincidence or fate in all that transpires and the circumstances that befall a person, rather it is all miraculous; there is no such thing as nature or the way of the world whether for the multitudes or the individual. If one follows the way of God, they will be rewarded and vice versa if they violate God’s will they will be punished, it is all ordained from God…”[22] According to the Ramban, there is no such thing as nature since the world exists only because God continually wills it into being; it is as if he recreates it at each moment (המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית).[23] Therefore, what we call “nature” is no less miraculous than the supernatural, but it merely does not appear as unusual because we become inured to its presence due to its repetitive nature and constancy. For the Ramban, there are only two states of existence, overt miracles and covert miracles. The purpose of the overt miracles is to hone the individual’s perception to be able to recognize that the mundane is equally miraculous, dependent on God’s constant munificence and directly tied to the individual’s behavior. One must therefore sharpen their sensitivity to perceive the great kindness that God bestows each and every day and cultivate a sense of ongoing gratitude for these continuous mundane miracles.
How does the Ramban’s view reconcile with the Gemara, which limits the requirement of thanksgiving to four specific circumstances? Even if one were to expand that list to include more situations, there still remains a demand that the individual be delivered from a tangible danger in order to recite Birkat HaGomel. According to the Ramban, if one is meant to perceive daily life through the lens of the unusual, since the natural and miraculous are one and the same, then would it not be appropriate to recite Birkat HaGomel or bring a Korban Toda daily? If every day is miraculous and someone has the elevated sensitivity to perceive that, then each day should be no different than Chanuka or Yetziyat Mitzrayim and accordingly would it not be appropriate to recite Hallel daily? In the Gemara Shabbat, it appears that Rabbi Yossi may subscribe to this view of the Ramban. As would be expected from such a perspective, the conflation of the daily with the unusual, it is reflected in his practice, as is indicated by his statement that “let my portion be amongst those that completes the Hallel daily.”[24]
Yet, the Gemara deems such a position as absurd and challenges Rabbi Yossi’s seeming practice with the principle, “one who recites the Hallel daily is tantamount to one who curses and blasphemes (God).” Rashi explains that Hallel was instituted by the early prophets to be recited for specific occasions[25] and therefore one who randomly reads it outside its prescribed context reduces it to merely a song or a farce.[26] From the Ramban’s perspective, however, this concern seems misplaced, as such a recitation stems from the individual having been inspired to see their daily living as miraculous.[27] The Meiri offers two alternative explanations as to why it might be inappropriate to recite Hallel daily. He suggests that one who habitually recites the Hallel risks dulling their sensitivity, such that when truly extraordinary events transpire, the person may fail to be inspired sufficiently, potentially leading them to deny that those overt miracles ever took place.[28] More fundamentally, he notes that Hallel is intended as an expression of gratitude for overt miracles or redemptions that have transpired in the past. Reciting it constantly may project a sense of complacency and smugness, as though the individual has no reason to petition God with regards to the present or future, but only to be thankful for what has already occured.[29]
In order to resolve this seeming inconsistency, the Gemara reinterprets Rav Yossi’s statement as referring to Pesukei D’Zimra (the daily introduction to Shacharit) rather than Hallel. While it is misguided to read Hallel daily, it is both fitting and praiseworthy to recite Pesukei D’Zimra each day. Moreover, the Gemara indicates that one who recites “Tehila L’David (תהילה לדוד), or what is colloquially known as “Ashrei (אשרי),” thrice daily, is assured to be deserving of Olam HaBah (עולם הבא).[30] This invites the question as to what fundamentally distinguishes between Pesukei D’Zimra and Hallel?
It may be that the difference highlighted by the Ramban between overt and covert miracles provides the key to the distinction between Pesukei D’Zimra and Hallel. Hallel is primarily focused on praising God for the overt miracles and the extraordinary acts of salvation He has performed for Bnei Yisrael. To recite such a “song” or form of praise daily would imply either that God’s involvement is limited to the supernatural or that only extraordinary events warrant acknowledgment and praise of God. Pesukei D’Zimra and Ashrei, by contrast, are devoted to acknowledging and praising the hand of God that is found in the mundane rhythms and the sublime of nature.[31] For this reason, Ashrei serves as the quintessential daily expression of praise of God, as it includes acknowledgement and appreciation for God’s continual sustaining of every being in the world[32] and it is structured as an alphabetical acrostic, reflecting order and nature.[33] Pesukei D’Zimra, therefore, functions as the befitting “daily Hallel” while Hallel itself is reserved for extraordinary occasions and miraculous events, overt manifestations of the Divine.[34]
As noted above, the Korban Toda, similar to a Sh’lamim, is brought only when a person is in a state of Shleimut. It emerges from an overwhelming sense of gratitude toward God for the tremendous salvation He has provided or benevolence He has shown. That Shleimut inspires the individual to give thanks or present a sacrifice before God and that elevated state is both contagious and energizing, spreading peace and harmony. On the other hand, a constant feeling of Shleimut, akin to reciting Hallel daily, can lead to a subtle sense of complacency and smugness that would have the opposite effect on the person. Rather than being energized, it would dull the person’s sensitivity, leading them to take such special moments for granted. Here too, there is a solution to this tension. While we do not offer a Korban Toda each day, we do recite Mizmor L’Toda in Pesukei D’Zimra. In that Perek of Tehillim, we praise God not for those unusual moments of salvation, inspiration or blessing, but rather for the daily opportunities and the quiet, continuous generosity of God. As we declare, “Worship God in gladness; come into His presence with shouts of joy (עִבְד֣וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה)...For God is good; His kindness is everlasting; His faithfulness is for all generations (כִּי־ט֣וֹב יְ֭קֹוָק לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמוּנָתֽוֹ).[35] We are simply thankful for each day that God grants us – for the little things in life – the often overlooked blessings that sustain us.
Shabbat Shalom
[1] וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹקֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק: (בראשית מו,א) \\ מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־ הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ: (שמות כ,כא) \\ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיקֹוָ֖ק פָּרִֽים: (שמות כד,ה) \\ וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק: (שמות לב,ו)
[2] כַּאֲשֶׁ֣ר יוּרַ֔ם מִשּׁ֖וֹר זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְהִקְטִירָם֙ הַכֹּהֵ֔ן עַ֖ל מִזְבַּ֥ח הָעֹלָֽה: (ויקרא ד,י) \\ וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ֙ יַקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה כְּחֵ֖לֶב זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֖וֹ וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (ויקרא ד,כו) \\ וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵלֶב֘ מֵעַ֣ל זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָ֑ק וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (ויקרא ד,לא) \\ וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר יוּסַ֥ר חֵֽלֶב־הַכֶּשֶׂב֘ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֹתָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְקֹוָ֑ק וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן עַל־חַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (ויקרא ד,לה) \\ וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ בִּמְק֛וֹם אֲשֶׁר־יִשְׁחַ֥ט אֶת־הָעֹלָ֖ה לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק חַטָּ֖את הֽוּא: (ויקרא ד,כד) \\ וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָעֹלָֽה: (ויקרא ד,כט) \\ וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַ֤ט אֹתָהּ֙ לְחַטָּ֔את בִּמְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִשְׁחַ֖ט אֶת־הָעֹלָֽה: (ויקרא ד,לג)
[3] ...מאחר שאינו לשון עולה [ו]אינו כליל אלא לשון שלמים שמשמע לשון "נדר וצריך לשלם את נדריו" שהוא לשון תשלומים... (רשב"ם ויקרא ג,א וגם בחזקוני ויקרא ג,א) \\ ...ובפירוש רשב"ם ז"ל "לשון שלמים משמע לשון נדר שצריך לשלם את נדרו והוא לשון תשלומים". ואינו נכון כפי דקדוק המלה. כי הנפרד מן "תשלומים" שִׁלוּם כמו "באו ימי הַשִּׁלּוּם" (הושע ט, ז), וברבוי "שִׁלּוּמִים", כמו "שנת שִׁלּוּמִים לריב ציון" (ישעיה לד ח'), ועוד גם נודר עולה חייב לשלם, ותקרא גם היא כן?... (ר' נ"ה וויזל ויקרא ג,א)
[4] שלמים - שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים: (רש"י ויקרא ג,א)
[5] ואם זבח שלמים קרבנו רבי יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם אין לי אלא שלמים ומנין לרבות את התודה ארבה את התודה שהיא באה מן השלמים ומנין לרבות את העולה ארבה את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינן באין על חטא ומנין לרבות חטאת ואשם תלמוד לומר זבח ומנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים תלמוד לומר שלמים קרבנו הא כל המביא שלמים מביא שלום לעולם: (ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה יג פרק טז אות א)
[6] דבר אחר שלמים שהכל שלום בהן הדם והאימורין למזבח החזה ושוק לכהנים העור והבשר לבעלין: (ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה יג פרק טז אות ב)
[7] וזהו דרך שלום, שכולם אוכלים יחד (ר"י בכור שור ויקרא ג,א)
[8] שם שְלָמִים בא בריבוי תמיד (מלבי"ם ויקרא ג,א)
[9] הטעם בעולה שיהיה זכר, ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה, דבר ברור הוא כי העולה כשמה, והשלמים מלשון וכל חפצי ישלים (ישעיה מד כח), אבנים שלימות (דברים כז ו). והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו. וכבר כתבתי זה (בראשית מו א): (רמב"ן ויקרא ג,א)
[10] ...כי העולה אף שהיא באה בנדבה מ"מ מתערב עמה קצת חיובי, לכפר על הרהורי הלב ועל עברו במזיד על לאו הנל"ע, לכן יקראנה הכתוב בשם עולה שהמכוון בה הסבה הגורמת אל נדבתה, (כמ"ש לעיל א' ג,) משא"כ שלמים היא נדבה גמורה ואין בה סבה הגורמת אל נדבתו, ושפיר חל עליה ענין תשלום הנדר. ונראה שלזה התכוין הרמב"ן במ"ש על שם שלמים, כמו אבנים שלמות, כלומר שבקרבן שלמים אין בה שום פגם וקלקול כי אינה באה רק מצד נדבת הלב, משא"כ בעולה אף שגם היא באה בנדבה, מ"מ יש בנדבה זו צד פגם מסבה הגורמת לנדבה זו. (הכתב והקבלה ויקרא ג,א) \\ ...וכן שלמים שם ליחד בו הקרבן וענינו, כמו שם שלום ושלומים. כי "שלום" בלשון הקדש היא ההצלחה, כמו "השלום אביכם הזקן?" (בראשית מג, כז), "ראה נא את שלום אחיך ואת שלום הצאן" (שם לז, יד). כי הצרה נלחמת בנפש, וכשהנפש שוקטת מכל מלחמה צרה ורעה, היא בשלום. וקרבן שלמים הוא מרוב שמחה, פעמים ברכת ה' בכל אשר לו, או שֶׁהִגִיעוֹ טובה גדולה וזובח שלמי שמחה להודות לה' חסדו ולספר טובו, ולפעמים שנמלט מצרה, וזובח זבחי תודה להודות לה' כי גמל עליו, וכמו שיבואר בפרשת צו. ועל ידי שמודה לאלקיו ומכיר טובו מושך על עצמו חסד עליון וישמור אותו השם ויהיה כל אשר לו שלום. לא כאותן שוכחי אלוק, האומרים "כחנו ועוצם ידינו עשה לנו", או "מקרה היה לנו". כי יהיו כים נגרש, "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מח, כב). (ר' נ"ה וויזל ויקרא ג,א)
[11] והתניא, ר"ש אומר: שלמים - כשהוא שלם מביא, ואינו מביא כשהוא אונן; מנין לרבות את התודה? מרבה אני את התודה, שכן נאכלת בשמחה כשלמים; מנין לרבות את העולה? מרבה אני את העולה, שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים; מנין לרבות [בכור ומעשר ופסח? מרבה אני] בכור ומעשר ופסח, שכן אינן באין על חטא; מנין לרבות חטאת ואשם? ת"ל: זבח; מנין לרבות העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה? ת"ל: שלמים קרבנו, כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם מביא, ואינו מביא כשהוא אונן (זבחים צט:)
[12] זבח שלמים – כן הוא קרוי בכל הפרשה, ואין כן עולה וחטאת ואשם שלא נסמך להן מלת "זבח". והטעם לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים, וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו, ובמושב ריעים יהלל את השם, ויספר להם חסדיו. גם להרבות אוכלים שלא יבוא בשר-קדש לידי נותר, לכן נקראו "זבח שלמים". כי "זבח" הוא סעודה של שמחה, כמו "וקרא לך ואכלת מִזִּבְחוֹ" (שמות לד' טו). "כי זבח היום לעם בבמה" (שמו"א ט, יב), "כי זבח משפחה לנו בעיר" (שם כ, כט). מה שאין כן שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרוים "זבח". וכבשי עצרת הן סעודת שמחה לכהנים, כמו שיתבאר בהגיענו לשם בעז"ה. (ר' נ"ה וויזל ויקרא ג,א) \\ זבח שלמים – כן הוא קרוי בכל הפרשה ואין כן עולה וחטאת ואשם שלא נסמך להן מלת זבח, והטעם לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו ובמושב רעים יהלל את ה' ויספר להם חסדיו, גם להרבות אוכלים שלא יבא בשר קדש לידי נותר לכן נקראו זבח שלמים, כי זבח הוא סעודה של שמחה כמו וקרא לך ואכלת מזבחו, כי זבח היום לעם בבמה (שמואל א ט') כי זבח משפחה לנו בעיר (שם ב'), משא"כ שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרוים זבח, וכבשי עצרת הם סעודת שמחה לכהנים (רנ"ו)... (הכתב והקבלה ויקרא ג,א) \\ מחוץ למסגרת הקרבנות עיקר משמעות "זבח" היא סעודה; בדרך כלל זו סעודה הנאכלת בחבורה...ועוד. ההוראה המיוחדת של "זביחה": שחיטה כדין לצורך אכילה; (רש"ר הירש ויקרא ג,א)
[13] וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר: (ויקרא ז,יט)
[14] כי איל מלואים הוא – שלמים, לשון שְלֵמות, שמושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלום למזבח, ולעובד העבודה, ולבעלים, לכך אני מצריכו שוק הימין להיות לעובד העבודה למנה. וזהו משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהן בעלים כמפורש בעניין. (רש"י שמות כט,כב ולהשוות לרש"י ויקרא ג,א הערה 4) \\ שלמים – לשלום ובלב שלם. (רש"י בראשית לד,כא) \\ ...אף על גב דלשון "שלמים" פירש מלשון שלימות, כל שלום יש בו שלימות, שהרי אין כאן חילוק ומחלוקת, ובשביל זה הוא שלם. ולפיכך פירש רש"י בפרשת וישלח (בראשית לד, כא) "האנשים האלה שלימים הם אתנו" 'בשלום ובלב שלם', ופשוט הוא: (גור אריה שמות כט,כב)
[15] וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיקֹוָֽק: אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֘ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן: (ויקרא ז,יא-יב)
[16] אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא. (ברכות נד:)
[17] וכן בענין הדרך שכל הולכי דרכים צריכין להודות. ואף על גב דרב יהודה הולכי מדברות אמר, לישנא דקרא נקט וכל דרך במשמע. וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך (ברכות פ"ד ה"ד) ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר כל הדרך בחזקת סכנה (רמב"ן בתורת האדם שער הסוף – ענין רפואה)
[18] ולענין ברכת החולים לאו דוקא בחולי שיש בה סכנה, ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות, מפני שדומה כמו שהעלוהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להנצל, ורחמיו של הקדוש ברוך הוא נעשו לו פרקליטין. (רמב"ן בתורת האדם שער הסוף – ענין רפואה)
[19] תהילים קז,ח, טו, כא, ולא
[20] אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה... (רש"י ויקרא ז,יב)
[21] ...ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה: ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה... (רמב"ן שמות יג,טז)
[22] ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר... (רמב"ן שמות יג,טז)
[23] ברכת יוצר אור תפלת שחרית
[24] אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף! - כי קאמרינן - בפסוקי דזמרא. (שבת קיח:)
[25] והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. (פסחים קיז.)
[26] הרי זה מחרף ומגדף - שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עתה - אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ. (רש"י שבת קיח:) ובירושלמי פירשו שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו והרי הוא קורא י"י עשה עצביהם ונמצא מחרף (בית הבחירה שבת קיח:)
[27] וצריכים להבין דברי רש"י, מדוע נקרא זה כמתלוצץ, הרי המדובר הוא לא כשאומר זה כזמר בבתי משתאות, או כמין זמר בנגינה אחרת שאמרו על כיוצא בזה (בסנהדרין דף קג ע"ב) שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים יעו"ש, וגם יש להבין עצם דברי הגמ' מדוע נקרא זה כמחרף ומגדף. (ציץ אליעזר חלק ו סימן יב)
[28] וי"מ הטעם שמתוך שאומרו תמיד ושלא בטעם אינו מרגיש להתעורר עליו בימים שנקבע בו להודאה על הנסים שארעו בהם ויבא מזה להכחיש בהם (בית הבחירה והמהרש"א שבת קיח:)
[29] הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול מן התפלה שהלל לא נתן אלא להודאה על מה שעבר באיזה נס או באיזה גאלה וכל שקובעו בכל יום דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא ועל דבר זה הוא קוראו מחרף (בית הבחירה שבת קיח:)
[30] אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת - נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין! אלא משום דאית ביה פותח את ידך - נימא הלל הגדול דכתיב ביה: נתן לחם לכל בשר! - אלא: משום דאית ביה תרתי. (ברכות ד:)
[31] לכן: 'הקורא הלל בכל יום' - שמורה שראוי להודות רק להנך פעולות של דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן - 'הרי זה מחרף ומגדף'. אבל 'כל האומר תהלה לדוד בכל יום' - שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, כמבואר - 'מובטח שהוא בן העולם הבא'. (משך חכמה ויקרא כו,ד)
[32] עֵֽינֵי־כֹ֭ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ: פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן: (תהילים קמה,טו-טז)
[33] ולכן אמרו 'משום דאיתא באלפא ביתא' - שענין 'אלפא ביתא' מורה על סידור טבעיי, שאינו מדלג, רק הולך מאלף עד תיו. ולכן בברכת המאורות בחול ושבת סדרו באלפי ביתא, והוא כמו סידור הטבע, שמתנהג בלא מרוצה, רק שהולכין הסבות קשורות והעלולים מסודרים, ובאופן הסידור הטבעיי אם נותן מזון להנמצאים, אז הוא ענין פלא. (משך חכמה ויקרא כו,ד)
[34] וכמו כן קריאת המגילה היא ההלל לפורים ע"פ המימרא של רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא (מגילה יד.) \\ עיין בית הבחירה מגילה יד. ובפחד יצחק לרב הוטנר על פורים מאמר לד שחולק עליו
[35] מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַ֝יקֹוָ֗ק כָּל־הָאָֽרֶץ: עִבְד֣וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה: דְּע֗וּ כִּֽי־יְקֹוָק֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא־עָ֭שָׂנוּ <ולא> וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ: בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו׀ בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה הֽוֹדוּ־ל֗וֹ בָּרֲכ֥וּ שְׁמֽוֹ: כִּי־ט֣וֹב יְ֭קֹוָק לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמוּנָתֽוֹ: (תהילים פרק ק)