Parshat Behar-Bechukotai – Planting Seeds of Sanctity & Compassion פרשת בהר-בחקתי
Simon Wolf
Parshat Behar-Bechukotai
Planting Seeds of Sanctity & Compassion
Simon Wolf
This week’s Parsha contains within it the primary source for the laws of Shemitta and Yovel. It opens with the lofty statement, “When you enter the land that I will give you, the land shall observe (וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ) a Shabbat for God (שַׁבָּת לַיקֹוָק).”[1] It makes it seem as if the land itself is in need of a rest and the Rambam suggests this by indicating that the reason for Shemitta is that leaving the land fallow will increase its yield in the other six years of production.[2] The Abarbanel rejects this view of the Rambam primarily because then the punishments mentioned in Parshat Bechukotai, namely, exile from the land as a quid pro quo for neglecting Shemitta, make little sense.[3] Why would the land need to remain desolate year after year for the failure to allow the land to lie fallow every seventh year? Such desolation would not necessarily correct the land’s overuse, especially if the land remained occupied, nor would the years in exile necessarily correspond to the time required for the soil to recover and replenish.[4] Moreover, if Shemitta primarily serves the owner’s agricultural interests, diminishing returns alone should compel observance, making the forgoing of the Mitzva of Shemitta unlikely. In addition, the fact that the Torah describes the Sabbatical year as a Shabbat for God implies that the land’s remaining uncultivated carries religious significance beyond mere agricultural utility.[5]
The overwhelming majority of commentators see the Shabbat for God (שַׁבָּת לַיקֹוָק) as the key to understanding the reason for the Mitzva of Shemitta.[6] Based on the Sifra,[7] they see the Shabbat for God (שַׁבָּת לַיקֹוָק) as paralleling the phrase utilized by Shabbat Breishit (שַׁבָּ֣֖ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ) in the Ten Commandments.[8] What is true of days is also true of years – just as six days of work are followed by a day of rest, so too six years of working the fields are followed by a seventh year in which they lie fallow. The Mitzva of Shemitta, similar to Shabbat, has a dual purpose. First and foremost, it acknowledges, through emulating God,[9] that God created the world in six days and “rested” on the seventh.[10] It also reinforces the belief that God is the master of the world and the sole provider of all sustenance.[11] Lastly, compliance with this counterintuitive law compels one to recognize God as the true owner of the land.
The Torah repeatedly reinforces this message by describing the Shemitta as a Shabbat Shabbaton (שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן) and a Shabbat for God (שַׁבָּת לַיקֹוָק).[12] The truth is that the word Shemitta never appears in Parshat Behar; Shivi’it, the seventh year, is simply called Shabbat. This idea reappears in the Tochecha found at the end of Parshat Bechukotai, where the Torah depicts the exile, during which the Land of Israel will remain desolate and rest (תִּשְׁבֹּת), as an atonement for the Sabbatical years neglected by Bnei Yisrael while dwelling upon the land (אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ).[13] Similar to Shabbat, the laws that follow in Parshat Behar demand that one desist from working the land. “But in the seventh year the land shall have a Shabbat Shabbaton, a Shabbat to God, you shall not sow your field nor prune your vineyard. You shall not reap the aftergrowth of your harvest nor gather the grapes set aside on your vines; it shall be a year of Shabbat Shabbaton for the land.”[14] While the Torah prohibits creative and productive agricultural labor, it does not restrict benefiting from that which grows on its own. “The produce of the Shabbat of the land shall be yours to eat – for you, your slave and maidservant, your hired help and bound laborers who live with you, and for your animals and the beasts in your land shall its yield be to eat.”[15] Though the produce possesses sanctity, it is nevertheless designated for consumption (לְאָכְלָה) by all the inhabitants and animals of the land. The Ramban even suggests that there may be a Mitzva for each individual to partake of the sanctified produce of the seventh year.[16] Once again, Shemitta parallels Shabbat, creative activity is forbidden, yet benefiting from what was prepared beforehand remains permissible and perhaps even encouraged.
Strikingly, the presentation of Shemitta in Parshat Mishpatim, where the laws of Shemitta appear in Sefer Shmot, is markedly different. The two Parshiyot begin in a similar fashion: “For Six years you shall sow your land and gather in its yield,” but then they seemingly part ways. In Parshat Behar, as explained above, the Torah describes the seventh year as a Shabbat Shabbaton (שבת שבתון), a Shabbat for God (שַׁבָּת לַיקֹוָק), manifest through abstention from labor so that the land may “rest” in the service of God. On the other hand, in Parshat Mishpatim, the Torah continues with a cryptic statement, “in the seventh year, Tish’metena U’Netashta… (וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ...).”[17] The commentators struggle to define these terms and elucidate their meaning. Yet one point is clear, unlike Behar, Mishpatim does not describe Shemitta as a Shabbat. In addition, there is no indication that the Shemitta is in any way dedicated to God. What was so central to the purpose and meaning of Shevi’it in Parshat Behar is completely absent in Parshat Mishpatim.
The continuation of the verse in Parshat Mishpatim sharpens the contrast even further. It appears that the purpose of Tish’metena U’Netashta (תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ) during the seventh year is so that “the needy amongst your people shall eat of it, and that which is left by them, the wild beasts shall eat.” Here too, the description of Shevi’it differs dramatically from that found in Parshat Behar. In Behar, the produce of the seventh year was available for everyone to eat, including the owner of the land. On the other hand, in Mishpatim, the produce of the Shevi’it appears to be designated for the destitute and the wild animals. The Mechilta (מכילתא דר' ישמעאל) notes this contradiction and offers two suggestions to resolve the seeming discrepancy.[18] It first proposes that when produce is abundant everyone may partake of it, whereas when produce is limited, then the owner and his household receive priority (כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפירות מעוטין לך ולעבדך ולאמתך). Rabbi Yehuda ben B’teira suggests that prior to the time the produce of Shevi’it must be eliminated (ביעור), anyone may partake of the Shemitta produce, whereas afterwards only the poor may consume it. While the Mechilta acknowledges the inconsistency between the two Parshiyot, the solutions proposed seem to negate the emphasis of each Parsha in favor of reconciliation. The alternate Mechilta (מכילתא דרשב"י) offers an explanation that more effectively preserves the distinct character of each Parsha by suggesting that most of the produce is designated for the poor while a small portion remains available to others as well.[19]
The verbs Tish’metena U’Netashta (תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ) employed in Parshat Mishpatim derive from the roots Sh.M.T (ש.מ.ט), which means to release, and N.T.Sh (נ.ט.ש.), which means to uproot or abandon. Based on these terms, the Mechilta implicitly attempts to reconcile the differing obligations of Shevi’it[20] by explaining that Tish’metena (תִּשְׁמְטֶנָּה) demands releasing the land from labor, whereas U’Netashta (וּנְטַשְׁתָּהּ) requires one to forgo its produce. Rashi cites this Mechilta alongside an additional explanation from the Gemara,[21] according to which the first verb prohibits plowing and harvesting, while the second verb forbids fertilizing and hoeing during Shevi’it.[22] While these might constitute the Rabbinic exegesis of the verse (אסמכתא), the Ramban rejects both of these suggestions because the plain meaning of the words does not support them. The Ibn Ezra instead proposes that Tish’metena (תִּשְׁמְטֶנָּה) refers to the release of loans due to the Shemitta, paralleling the terminology utilized in Sefer Devarim[23] for the requirement of debt remission in the seventh year; U’Netashta (וּנְטַשְׁתָּהּ) instructs one to relinquish ownership of the field and afford others equal access to its produce.[24]
According to the Ibn Ezra, Parshat Mishpatim contains no explicit restriction against working the land during the seventh year, while there is a requirement to relinquish one’s ownership of the produce in favor of the poor. A similar perspective emerges from the Rambam’s explanation for Shemitta. “All the laws of Shemitta and Yovel are to engender one to feel compassionate and generous towards others and that is why it says that the produce of the Shemitta shall be eaten by the destitute… (וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ).”[25] Both of these approaches maintain that Parshat Mishpatim contains no explicit prohibition against working the land. In fact, the opposite may be inferred, since the only restriction mentioned concerns the collecting of the harvest. This would imply that the land was planted during the seventh year. The differences between the Parshiyot can be seen in the following chart, yet it still leaves unresolved the broader question of why the Torah presents two seemingly conflicting conceptions of Shemitta?
|
ויקרא פרק כה – פרשת בהר |
שמות פרק כג – פרשת משפטים |
|
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק: |
|
|
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: |
(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: |
|
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: |
(יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ
|
|
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: |
וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: |
|
|
(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: |
It is very possible that the Torah is emphasizing two distinct aspects of Shemitta. Each ideal is presented where it is most contextually relevant. The motif of Sefer Vayikra revolves around the sanctity of people, place and time. In that context, the focus of Shemitta is the sanctity of the land and its produce. This has two major ramifications. First, the holiness of the land stems from the fact that it ultimately belongs to God. In order to recognize and emphasize that reality, one must desist from working the land during the Shemitta year. Similar to Shabbat, one refrains from exercising humanity’s God-like creative powers in order to acknowledge the existence of a higher creator who determines all and provides all goodness and success. Reinforcing this idea, recognition of the land’s holiness and its implications on one’s ownership naturally leads to a derivative consequence, that the produce of the seventh year itself becomes imbued with sanctity. It is open to all to consume as long as they abide by the sanctity of the land and its produce. This emphasis is bolstered by the opening verse in Parshat Behar, which connects Shemitta to Shabbat in a manner with no analogue in Mishpatim, “When you enter the land that I will give you, the land shall observe (וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ) a Shabbat for God (שַׁבָּת לַיקֹוָק).”[26]
Shemitta in Sefer Sh’mot appears in Parshat Mishpatim, a Parsha focused on tort law, and more broadly, on the proper interactions between individuals. In this context, the central feature of Shemitta is the abandoning or relinquishment of one’s ownership in favor of others rather than God. It emphasizes generosity and the responsibility to care for those less fortunate by sharing one’s ownership of “their” land and produce. As the Sefer HaChinuch states, “anyone who finds it in his heart to release his ownership over all his large accumulated properties and the productive inheritance of his forefathers in a single year, and this is practiced by him and his whole family always, he will never be an overly miserly person. It will inculcate within him the character trait of giving because there is no more generous giver than one who gives without any expectation of recompense.” [27] This emphasis is reinforced by the mention of Shabbat immediately following the laws of Shemitta in Parshat Mishpatim, a juxtaposition absent in Behar, where the Torah states that “For six days you should toil and on the seventh day you shall cease from labor, in order that your ox and your donkey may rest, and that your bondman and the stranger may be refreshed.”[28] Shabbat is a day of rest for all those who labor on behalf of others; it is a day where one must be concerned with the well-being of others, especially the vulnerable and less fortunate. That same sentiment is reflected in the presentation of the laws of Shemitta in Parshat Mishpatim.
The Torah presents these two ideals in discrete Parshiyot in order to emphasize each dimension of the Shemitta, not to suggest multiple authors or conflicting visions of Shevi’it within the Torah. This is supported by the fact that both Parshiyot open with a nearly identical refrain, “For six years (וְשֵׁשׁ שָׁנִים) you shall sow your land (תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ) and gather in its yield (וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ).” This formulation implicitly suggests that even in Parshat Mishpatim labor on the land is restricted during the seventh year. Otherwise, the Torah should have simply instructed the individual to plant during all seven years while relinquishing ownership over the seventh year’s production. Indeed, absent such a directive to labor in the seventh year, landowners would likely be reluctant to work the fields knowing they could not retain its produce. In addition, the Ramban notes that the opening verse in Mishpatim, which discusses planting (תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ) and harvesting (וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ) during the six years, is subsequently qualified by the verbs Tish’metena U’Netashta (וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ). This would imply that each verb is providing guidance as to how the seventh year differs from the other six years with regards to these two activities.[29] One must refrain or release (תִּשְׁמְטֶנָּה) from planting (תִּזְרַע) and abandon (וּנְטַשְׁתָּהּ) their harvest (וְאָסַפְתָּ). On a broader level, this allows Parshat Mishpatim to incorporate the core obligations of Parshat Behar despite its distinct emphasis. By presenting each of these ideals independently, the Torah ensures that its message resonates more broadly and has relevance beyond just the farmer – “ownership” in all material possessions stems from God and sensitivity to the plight of others is a principle of paramount importance.
Shabbat Shalom
[1] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק: (ויקרא כה,ב)
[2] ...ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה... (רמב"ם מורה נבוכים ג,לט)
[3] והנה הרב המורה כתב שהיה הטעם בשמטה לשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזורע. ואין הדבר כן באמת כי אם חששה התורה שיחלש כח האדמה כפי טבעה בתמידות העבודה ולכן תצטרך לשבות יקשה מאד למה בשנה הששית תעשה תבואה לשלש השנים והם השנה השביעית מהשמטה והשנה הנמשכת אליה מהיובל והשנה שתבא אחריו והם שלשת השנים ואם היתה הסבה כאשר אמר הרב לא היה יתברך מחייב גלות לעמו על בטול השמיטות אבל יהיה עונש העובר על זה שתהיה ארורה האדמה שלו בעבורו וחלושה לא תוסיף תת כחה. אבל תכלית המצוה הזאת ועניניה מצות היובל וענינו אבאר בשלש דרכים. הדרך הא' הוא דרך פשוטי התורה. והדרך השני הוא כפי עצת חיי האדם. והדרך הג' הוא דרך אמתת המציאות. והנני מבאר הדרכים אחד לאחד: (אברבנאל ויקרא כה)
[4] ...ועוד שאין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ. ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם. (כלי יקר ויקרא כה,ב)
[5] הסבה שמצות שמיטה מתוארת כשביתת הארץ ולא כשביתת האדם מעבודת הארץ בעז"ה נסביר בשיעור בעתיד
[6] עיין רש"י, אבן עזרא, רמב"ן ועוד ויקרא כה,ב
[7] שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה' (ספרא בהר פרשה א פרק א,ב)
[8] וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֙֜ וּבְהֶמְתֶּ֗֔ךָ וְגֵרְךָ֖֨ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ: (שמות כ,י)
[9] כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְקֹוָ֜ק אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק אֶת־ י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ: (שמות כ,יא) \\ בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ: (שמות לא,יז)
[10] אמר ליה: מאי טעמא דשביעתא? ...אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא (סנהדרין לט.) \\ משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ,יא), וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם. (ספר החינוך מצוה פד)
[11] ...ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון. (ספר החינוך שם) \\ ...וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפרשה אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקדוש ברוך הוא פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך, מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כוחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים...ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ, ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדיברו בו המפרשים:...ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעוון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלוש שנים ...ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקדוש ברוך הוא בעצמו בעלה ואדונה כי לו יתברך הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה... (כלי יקר ויקרא כה,ב)
[12] וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: (ויקרא כה,ד)
[13] אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: (ויקרא כו,לד-לה) \\ וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: (ויקרא כו,מג)
[14] וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: (ויקרא כה,ד-ה)
[15] וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (ויקרא כה,ו-ז)
[16] מצוה שלישית שאמרה תורה בפירות שביעית (ר"פ בהר) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר תורה הוא כמו שאמרו באחרון שלע"ז (סב.) נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. וכן במקומות רבים מן התלמוד (בכורות יב:, ועי' סוכה מ., וש"נ) בא כלשון הזה. ונכפלה זאת המצוה באמרו ית' (משפטי' כג) ואכלו אביוני עמך. שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם כמו שאמר (ר"פ קדושים) לעני ולגר תעזוב אותם בלקט ושכחה אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום (שם ופ' בהר ב"פ). והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה: (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין)
[17] וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (שמות כג,יא)
[18] ואכלו אביוני עמך. כתוב אחד אומר ואכלו אביוני עמך, וכתוב אחד אומר (ויקרא כה,ו) לך ולעבדך ולאמתך, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפירות מעוטין, לך ולעבדך ולאמתך; רבי יהודה בן בתירא אומר, עד שלא הגיע שעת הביעור, מבערין אותה עניים ועשירים, הגיעה שעת הביעור, מבערין אותה עניים ולא עשירים. (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ)
[19] ואכלו אביני עמך אין לי אלא עני עשיר מנין ת"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אם כן למה נאמר אביני עמך רובה לעניים. (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג פסוק יא)
[20] והשביעית תשמטנה ונטשתה. תשמטנה בעבודתה, ונטשתה באכילתה... (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ)
[21] והא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה. תשמטנה – מלקשקש, ונטשתה – מלסקל (מועד קטן ג.)
[22] תשמטנה - מעבודה: ונטשתה - מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש (רש"י שמות כג,יא)
[23] מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה: וְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיקֹוָֽק: (דברים טו,א-ב)
[24] תשמטנה - זהו שמוט כל משה ידו (דברים טו, ב). וטעם ונטשתה - שתעזבנה כאשר היא כאלו איננה שלך. והיה ראוי להיות ובשביעית (אבן עזרא פי' הקצר שמות כג,יא)
[25] ...ואמנם כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל וגו', ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה, ומהם חנינה בעבדים ועניים כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים, ומהם עיון בתקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים אי אפשר בה מכירה לצמיתות, והארץ לא תמכר לצמיתות, וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו, הנה זכרתי סבת כל מה שכולל אותו ספר זרעים מחבורנו… (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לט)
[26] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק: (ויקרא כה,ב)
[27] ועוד יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון. (ספר החינוך מצוה פד)
[28] שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: (שמות כג,יב)
[29] ...אבל הכתוב דבק בראשון, אמר שש שנים תזרע ותאסוף התבואה, והשביעית תשמטנה שלא תזרע את ארצך, ונטשתה שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה, ואכלו אביוני עמך וחיות השדה פרי העץ ותבואת הכרם, וכן ונטוש את השנה השביעית: (רמב"ן שמות כג,יא)