Parshat Shmini – Speaking Silently פרשת שמיני
Simon Wolf
Parshat Shmini
Speaking Silently
Simon Wolf
In Parshat Shmini, the consecration of the Mishkan on the Eighth Day is marred by the tragic deaths of Nadav and Avihu. In that painful moment, Moshe turns to Aharon and tells him, “this is what God meant when He said, ‘through those close to Me, I am sanctified and before the people I will be glorified’…”[1] Aharon’s reaction is described tersely as “Va’Yidom Aharon (וַיִּדֹּם אַהֲרֹן).” On the surface, this appears to indicate that Aharon’s response was silence. Indeed the Aramaic commentators render the word “Va’Yidom (וַיִּדֹּם)” as “V’Shatik (ושתיק), and he was silent.”[2] Aharon’s reaction would then be construed as embodying the dictum of Rabban Shimon ben Gamliel, “all my days I grew up amongst the sages and I have found nothing better for a person than silence (ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה).”[3] It would likewise align with Rav Pappa’s statement in the Gemara Berachot that “the primary reward in the house of mourning is silence (אגרא דבי טמיא – שתיקותא).”[4] However, if the Torah merely intended to convey silence, why does it not employ the more straightforward verb Shatak (שתק) and describe Aharon’s reaction as Va’Ishtok (וישתק אהרן)?[5] This suggests that the usage of the more nuanced word Va’Yidom (וַיִּדֹּם) conveys something more or different than to simply be silent. This question is sharpened by the observation that many of the commentators indicate that Rav Pappa’s statement above does not refer to the mourner themselves, but to those offering consolation to the mourner. It is a directive for those comforting the mourner to either desist from side conversations when the leader is providing consolation[6] or it is a directive to those comforting the mourner to remain silent until the mourner initiates dialogue.[7] This would also imply that the mourner is not necessarily expected to remain mum, and perhaps is even encouraged to speak. In addition, did Aharon have no emotional response to the death of his sons (see Parshat Shmini – Sharing the Burden)? Is his reaction reduced to silence alone in the face of this tragedy?
In Az Yashir, the verb Damam (דמם) describes the reaction of the other nations to God’s delivering His nation through the waters of the Yam Suf and wreaking havoc and devastation upon their enemies. “Fear and dread shall grip them; through the greatness and might of Your arm, they shall become still as a stone (יִדְּמוּ כָּאָבֶן).”[8] The usage of the term here implies a state of paralysis; they are frozen in shock by the events, rendered inanimate like a stone, in response to that which they hear. In a similar vein, Aharon’s silence may be understood as a product of the overwhelming shock he had just experienced.[9] In a deeply human sense, he is unable to process or comprehend the magnitude of the tragedy that has just unfolded, and is therefore left emotionally immobilized, incapable of response. It is even possible that the phrase “Va’Yidom Aharon (וַיִּדֹּם אַהֲרֹן)” in the latter part of the Pasuk does not describe a reaction to Moshe’s words, but rather precedes them, prompting Moshe to speak to Aharon in an attempt to console him or elicit some reaction from him, to break the silence.
The Abarbanel[10] and the Ktav V’Hakabala understand this “stone-like silence” as reflecting Aharon’s ability to completely conquer his emotions.[11] He reaches a state of complete acceptance of the divine decree, and the term Va’Yidom thus conveys inanimacy in the sense that Aharon reached a profound inner peace, a state devoid of emotional discord and inner conflict. This approach closely parallels Chazal’s view that Aharon’s silence was an expression of Tziduk HaDin (צדוק הדין). “Once the sons of Aharon died, Moshe said to him: ‘Aharon, my brother, your sons died only to sanctify the name of the Holy One, Blessed be He.’ When Aharon realized that his sons were beloved by the Omnipresent, he was silent and received a reward, as it is stated: ‘And Aharon held his peace (וַיִּדֹּם אַהֲרֹן).’ And likewise, David in Tehillim states: ‘Resign yourself to God, and wait patiently for Him (דּוֹם לַיקֹוָק וְהִתְחוֹלֵל לוֹ);’[12] although He strikes down many corpses around you, you should be silent and refrain from protest. And likewise, in Kohelet, Shlomo teaches: ‘A time to keep silent, and a time to speak (עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר).’[13] There are times that one is silent and receives reward for the silence, and at times one speaks and receives reward for the speech.”[14]
Another possible meaning of the verb Damam (דמם) emerges from its usage in Yehoshua’s miraculous victory over the Emorites. There, Yehoshua implores God, “the sun in Givon should stand still (שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם) and the moon in the valley of Ayalon.”[15] This usage of the verb suggests a cessation or suspension of the natural order. In this light, Aharon’s silence may reflect a similar interruption; he is stilled from his disquiet or inner turmoil, bringing to a halt what otherwise would have been his natural emotional response. Moshe’s words of comfort may have dispelled his uneasiness, arresting his distress and restoring a measure of composure.[16] Alternatively, Aharon may have consciously refrained from reacting in a typical human fashion, either due to his stature[17] or in response to Moshe’s explanation.[18] The use of the same verb (וַיִּדֹּם) to describe both God’s halting of the sun and Aharon’s reaction to the death of his sons may be a veiled reference to a deeper idea. In a sense, the death of leaders of such caliber represents an overturning of nature, a disruption of the natural order itself, as though the world itself is unable to proceed as normal in the face of such a tragedy.[19]
The most common usage of the verb Damam (דמם) in Tanach denotes silence. It refers to the cessation of activity or stifling of sound. The Rashbam cites the Pasuk in which Yechezkel is directed by God not to mourn in the typical fashion, but rather “be silent from moaning… (הֵאָנֵק דֹּם, מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה).”[20] In a similar vein, he suggests that Aharon restrained his natural impulse, which was to mourn and cry.[21] The Ramban goes further, suggesting that Aharon was initially crying and wailing until Moshe comforted him.[22] It remains unclear whether Aharon then merely silenced his wailing while continuing to weep, or whether he completely desisted from all outward expressions of mourning. Based on the Pasuk in Eicha, “…give no rest to the pupil of your eye (from tears) (אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ),”[23] he further notes that the verb Damam (דמם) can refer not only to the stifling of audible expression, but even to the “silencing” of the shedding of tears themselves. According to this understanding, Aharon was crying until he was comforted by Moshe. Both of these interpretations portray Aharon as deeply emotional, caring and profoundly human, reflecting the softness and sensitivity so often associated with his unique character and leadership. They also indicate that Aharon’s silence was not the absence of emotion, but a suppression of his true feelings of sadness, a restraining of grief that likely persisted even after Moshe’s words of consolation. The Netziv offers perhaps the most striking formulation of this perspective, highlighting Aharon’s deeply human side. He suggests that the use of the word Va’Yidom (וַיִּדֹּם אַהֲרֹן) indicates that while Aharon ceased crying, he did not joyously accept the words of comfort proffered by Moshe in the manner befitting someone of Aharon’s stature. This lingering inconsolability was the result of a deep sense of personal responsibility and guilt he felt over the loss of his children.[24]
The Abarbanel rejects the Ramban’s notion that Aharon was sobbing and moaning out of bitterness until comforted by Moshe, arguing that such a reaction would be inappropriate on the “wedding day” of the Mishkan’s consecration and inconsistent with Aharon’s persona.[25] The Chatam Sofer, however, defends the Ramban and challenges the Abarbanel’s critique. He argues that the Abarbanel misrepresents the Ramban by adding the qualifier “out of bitterness” while quoting the Ramban’s position with regards to Aharon’s crying, thereby attributing to Aharon an emotion the Ramban never intended. Alternatively, the Chatam Sofer suggests that Aharon’s crying stemmed from his belief that he was personally responsible for the death of his children (חטא העגל). Moshe informs Aharon that excessive crying over his sins would undermine the sanctification of the Mishkan achieved through the death of the righteous (נדב ואביהוא). In response, Aharon restrains his sobbing. The Ktav V’Hakabala rejects the Ramban’s approach entirely because he believes that the verb Shatak (שתק) implies the cessation of an ongoing activity, whereas Damam (דמם) denotes an inner state of composure and equanimity from the outset.[26]
It is interesting to explore two additional dimensions of the term Damam (דמם), which emerge from its usage in Tanach. One common usage reflects a patient silence or an anticipatory silence. An example of this is found in the Pasuk in Eicha that states, “It is good to wait patiently (hope silently) for the salvation of God (טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְקֹוָק).”[27] A similar portrayal emerges from the Pasuk in Tehillim that states, “Solely (for God), my soul expectantly (silently) awaits, because from Him derives hope.”[28] In this sense, Aharon’s silent acquiescence to God’s will may not reflect mere resignation, but a quiet expectancy infused with a degree of hope. Accordingly, Va’Yidom Aharon (וַיִּדֹּם אַהֲרֹן) may indicate that Aharon waited with hope for some clarification or patiently anticipated God’s salvation from this difficult predicament. His acceptance of the situation was premised on his faith in the principle that “whatever God does must be for the good,”[29] rooted in the belief that one cannot fully comprehend events as they unfold. The loss of his two sons was devastating, yet his response was not one of stilled silence, but rather an anticipatory silence seeking solace and further understanding of the tragedy.
Another possible dimension arises from the related term D’Mama (דְמָמָה). Silence, in this context, is not absolute, but a relative term. It can refer to the total absence of sound, silence as compared to any audible noise, or it may describe a quieting of overwhelming noise, a subdued sound in contrast to a roar. The Pasuk in Tehillim describes how, “He (God) brought calm to the storm (יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה) and stilled its waves.”[30] God did not completely silence the sea, but rather reduced its storminess to a whisper or returned it to its naturally calm state. Similarly, Eliyahu’s encounter with God in the desert is described as “…there was a fierce and mighty wind splintering mountains and shattering rocks that preceded God, but God was not present in the wind; after the wind came an earthquake, but God was not in the earthquake; after the earthquake a raging fire, but God was not present in the fire, after the fire was a soft murmuring sound (קוֹל דְּמָמָה דַקָּה)…”[31] Here too, the D’Mama signifies not absolute silence, but a quiescence compared to the overwhelming commotion and noise that preceded it.
With this in mind, it could very well be that Va’Yidom Aharon (וַיִּדֹּם אַהֲרֹן) does not mean that Aharon was entirely silent, but rather that he conducted himself with remarkable equanimity despite the turmoil. In contrast to the grandeur of the day and the shocking and sudden loss of Nadav and Avihu, Aharon’s measured composure and even-temperedness was itself a form of silence. He did not erupt in anguish or shout or wail in consternation, even as he endured profound pain and suffering. Instead, he presented a quietude that constituted a Kiddush Hashem. Aharon may have spoken openly about the loss he had suffered, but he did so in a manner that was both accepting of the divine decree and mindful of the disruption it could cause to the sanctity and celebrations of the day and the honor of the deceased. This perspective may also help explain versions of Unkelos that translate Va’Yidom (וַיִּדֹּם) as “V’Shabach (ושבח), and he praised,” rather than “V’Shatik (ושתיק), and he was silent.”[32]
It is striking to re-read many Pesukim in light of this perspective, especially one that is recited daily. “You (God) have transformed for me my lament into dancing; You untied my sackcloth and girded me with joy. So that my soul might sing to you and not be stilled, God, my Lord, I will forever thank you (לְמַ֤עַן׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְקֹוָ֥ק אֱ֝לֹקַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ).”[33] In the face of difficulty and suffering, it may be appropriate, even laudable, to respond with restraint, a patient or anticipatory silence or quiet faith (יִדֹּ֑ם), thereby demonstrating one’s submission before God. On the other hand, that demeanor (יִדֹּ֑ם) is wholly inadequate when the divine salvation finally arrives. It would be unconscionable if that same stoicism and comportment persisted when experiencing redemption since it would indicate that the silence demonstrated in the face of distress was merely emotional detachment rather than faith, hope and acceptance of the divine will. True equanimity cannot derive from indifference or being unflappable, it has to be a conscious response to adversity. Therefore, upon deliverance, one must abandon their silence and no longer maintain their composure (וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם), and instead lose themselves in unrestrained songs of praise and thanksgiving to God.
Shabbat Shalom
[1] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י,ג)
[2] ואמר משה לאהרן הוא דמליל יי למימר בקריבי אתקדש ועל אפי כל עמא אתיקר ושתיק אהרן: (אונקלוס ויקרא י,ג) \\ וַאֲמַר משֶׁה הִיא דְמַלֵיל יְיָ עִמִי בְּסִינַי לְמֵימָר בִּדְקָרִיבִין קֳדָמַי אֲנָא מַקְדַשׁ מַשְׁכְּנָא דְאִין לָא מִן מִזְדַהֲרִין בְּעִיבִידַת קוּרְבָּנַיָא אוֹקִידִינוּן בְּשֵׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא מִן קֳדָמוֹי מְטוֹל דְעַל מֵיחְמֵי כָּל עַמָא אִיתְיְקַר וּשְׁמַע אַהֲרֹן וְשָׁתִיק וְקַבֵּיל אֲגַר טַב עַל מִשְׁתּוֹקֵיהּ (תרגום יונתן ויקרא י,ג)
[3] שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא: (משנה אבות א,יז)
[4] אמר רבי זירא: אגרא דפרקא - רהטא. אמר אביי: אגרא דכלה - דוחקא. אמר רבא: אגרא דשמעתא - סברא. אמר רב פפא: אגרא דבי טמיא - שתיקותא. אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא - צדקתא. אמר רב ששת: אגרא דהספדא - דלויי. אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי - מילי. (ברכות ו:) \\ אגרא דבי טמיא פירוש אבל ויוצא באטב"ח ובאלב"ם (בערוך בערך טם וגם בר"ח ברכות ו:) \\ ...ודע דע"פ המבואר באגדה זו דהאבל ששותק מקבל שכר על שמקבל באהבה מדת הדין ואינו קורא תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא - ע"פ זה יש לפרש האגדה בברכות ו' ב' אגרא דבי טמיא שתיקותא, ופרשו המפרשים מה שהמנחמים שותקים מקבלים שכר, ואין זה מבואר, מה זכותם בזה ששותקים, אבל לפי אגדה זו נראה דקאי על האבל, דכשמתאספים המנחמים אצלו והוא אינו מתאונן לפניהם על המאורע שקרה לו אלא יושב דומם ומקבל ברצון גזירת הקדוש ברוך הוא - מקבל על זה שכר: (תורה תמימה הערות ויקרא י הערה ג)
[5] וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי־יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל־מְח֥וֹז חֶפְצָֽם: (תהילים קז,ל) \\ בְּאֶ֣פֶס עֵ֭צִים תִּכְבֶּה־אֵ֑שׁ וּבְאֵ֥ין נִ֝רְגָּ֗ן יִשְׁתֹּ֥ק מָדֽוֹן: (משלי כו,כ) \\ וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ מַה־נַּ֣עֲשֶׂה לָּ֔ךְ וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעָלֵ֑ינוּ כִּ֥י הַיָּ֖ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵֽר: (יונה א,יא וגם שם יב)
[6] אגרא דבי טמיא שתיקותא. אין נראה לפרש דמיירי באבל ושותק ומקבל שכר כדכתיב וידום אהרן, דכל הני מיירי במי שעושה המצוה והאבל אינו עושה שום מצוה, הילכך נ"ל דמיירי דאותם שבאים לבית האבל שיש להם לישב ולשתוק ולשמוע דברי הגדול המנחם אותו ואם היו אחרים מדברים אין זה כבוד ותנחומין לאבל... (תוספות הרא"ש ברכות ו:)
[7] אמר רבי יוחנן: אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל, שנאמר אחרי כן פתח איוב את פיהו והדר ויען אליפז התימני. (מועד קטן כח:) \\ אגרא דבי טמיא שתיקותא. פי' בית האבל (פסקי הרי"ד ברכות ו:) \\ עיין במהרש"א ברכות ו: שמקשר בין הגמרא בברכות לגמרא במועד קטן
[8] תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְקֹוָק עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: (שמות טו,טז) \\ וגם: רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ (perish) כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: (שמואל א יד,ט) \\ הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ: (חבקוק כ,יט)
[9] ...ואהרן בודאי השתומם בראותו הפרץ שפרץ ה' בבניו על חטא קל כזה (ואולי זה ענין וידם אהרן שבסוף הפסוק וסרס המקרא ודרשהו), עד שאמר לו משה שהקרובים לקל צריכים להשמר אפילו מדברים שאינם רעים ממש רק בלתי הגונים, ובזה יגדל כבוד ה' שכל העם ישמרו מצותיו גם כי רבות הנה, בראותם בחיריו שומרים משמרת יותר קשה מזו שהוטלה עליהם. (הואיל משה ויקרא י,ג)
[10] ...אבל פירוש וידום אהרן הוא שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדבור אין בו ולכן אמר וידום אהרן שהוא מלשון דומם ושותק...והנה צוה אחר זה יין ושכר אל תשת לפי שהיה לב אהרן ובניו כלב אשה מצרה על שרפת בניו ומפני אזהרת משה לא היו יכולים לבכות ולספוד כראוי ומפני זה אולי ישתו יין כדי לשכח צרתם כמו שאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו הנה מפני זה בא הדבור האלה לאהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך ובאו לו בזה שתי סבות מונעות אליהם שתייתו. (אברבנאל ויקרא י,ג)
[11] וידם אהרן – הרמב"ן אמר מתחלה היה בוכה ואחר כך שתק, ואין זה נראה דאילו כן היה ראוי לומר וישתוק אהרן כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא ע"צ ההפסקה, אם הפסק מדבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו וישמחו כי ישתוקו (תהלים ק"ז) דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן וישתק הים מעלינו (יונה א'), אמנם לשון דמם הונח בפרטות לרש"פ על השתיקה הרצונית שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השואה (מן שויתי ודממתי נפשי, דמיתי לקאת מדבר) דהיינו שהוא מושוה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לשידבר, כ"א הסכמה גמורה והשואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדבור, מזה אמר דם לה' והתחולל לו, טוב ויחיל ודומם ענינם לשון סלוק המית הנפש וקבול הדבר בפשיטות נמרץ בלי ערעור ופקפוק, וכן לך דומיה תהלה פי' דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך, ומזה אמר כאן וידם אהרן מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שוה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו. (הכתב והקבלה ויקרא י,ג וגם עיין רש"ר הירש תהילים לז,ז)
[12] דּוֹם לַיקֹוָק וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת: (תהלים לז,ז)
[13] עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר: (קהלת ג,ז)
[14] ...דכתיב: (שמות כט) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי, דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: וידום אהרן. וכן בדוד הוא אומר: דום לה' והתחולל לו, אף על פי שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר: עת לחשות ועת לדבר, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מאי דכתיב: (תהילים סח) נורא אלקים ממקדשך? אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקדוש ברוך הוא דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל. (זבחים קטו: ורש"י ויקרא י,ג)
[15] אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיקֹוָק בְּיוֹם תֵּת יְקֹוָק אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים: (יהושע י,יב-יג) \\ וגם: אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם: (שמואל א יד,ט)
[16] וידם אהרן – אהרן נרגע כששמע שבניו נענשו עונש חמור כל-כך דווקא מפני שהיו מקורבים לה'. (רד"ץ הופמן ויקרא י,ג)
[17] וידם אהרן – רוצה לומר ששתק, ולא צעק ובכה על זה כחוק שאר האנשים, כי ליתרון מעלתו לא היה ראוי שיתפעל בהתפעלויות האלו כשאר האנשים. (רלב"ג ויקרא י,ג)
[18] וידום אהרן – שלא בכה. דבכיה על המת הוא באמת מצוה כדאיתא במ"ק שלשה לבכי. ומי שאינו בוכה על קרוביו ה"ז מגונה וכמו שהאריך הרמב"ן בהקדמה לס' תה"א. אבל הטעם לזה הוא אם במיתת בנים קטנים ר"ל ובא לעונש. הרי התכלית שירגיש בענשו והחי יתן אל לבו אבל אם לא יבכה דומה להבן שאביו מייסרו והוא עומד ומצחק ומוסיף בזה צער לאביו. ואם בקרובים גדולים ואין בא לעונש החי מכ"מ הרי כבוד המת הוא והרי כבוד המת הוא ענין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים כידוע. אבל בזה הענין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה' וישראל א"כ אין לאהרן לבכות... (העמק דבר ויקרא י,ג בפי' הראשון)
[19] וידום – ב' וידום אהרן וידום השמש רמז למה שאמרו מאורות לוקין על אב בית דין שמת ובני אהרן היו אב ב"ד. (טור פי' הקצר ויקרא י,ג)
[20] בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל: (יחזקאל כד,טז-יז) \\ לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק צְבָאוֹת: (ירמיהו מט,כו וגם שם נ,ל) \\ לוּלֵי יְקֹוָק עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי: (תהילים צד,יז) ועוד
[21] וידום אהרן - מאבילותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כת' ביחזקאל בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה, אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו... (רשב"ם ויקרא י,א-ג) \\ ...וידם אהרן כמו שמצינו ביחזקאל האנק דום אבל מתים לא תעשה אף כאן וידם אהרן ממה שהיה רוצה להתאבל. (חזקוני ויקרא י,ג)
[22] וטעם וידום אהרן - שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם ואל תדום בת עינך: (רמב"ן ויקרא י,ג)
[23] צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָ-י חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ: (איכה ב,יח)
[24] ...אבל בזה הענין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה' וישראל א"כ אין לאהרן לבכות. והרי זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו משא"כ אם מראה פנים צהובות ה"ז עושה בזה נ"ר לאביו במה שהראה כי רצון אביו זהו רצונו. מיהו ראוי היה לכתוב וישמע אהרן היה במשמע שפיר ששמע והבין אשר לפניו. אבל וידם משמעו אע"ג שלא בכה מכ"מ לא קבל ג"כ בשמחה דברי משה כראוי לאהרן קדוש ה'. אבל לא משום מיעוט חסידות ח"ו אלא משום שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל. וכאשר יבואר בתשובת אהרן על השעיר אשר שורף. (העמק דבר ויקרא י,ג)
[25] ...ואמרו וידום אהרן כתב הרב רבי משה בר נחמן שהיה אהרן בוכה וצועק במר רוחו וכאשר דבר משה שתק ולא בכה עוד ואינו נכון שירים קולו ויצעק לפני האלקים ביום חתונתו וביום שמחת לבו... (אברבנאל ויקרא י,ג)
[26] וידם אהרן – הרמב"ן אמר מתחלה היה בוכה ואחר כך שתק, ואין זה נראה דאילו כן היה ראוי לומר וישתוק אהרן כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא ע"צ ההפסקה, אם הפסק מדבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו וישמחו כי ישתוקו (תהלים ק"ז) דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן וישתק הים מעלינו (יונה א'), אמנם לשון דמם הונח בפרטות לרש"פ על השתיקה הרצונית שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השואה (מן שויתי ודממתי נפשי, דמיתי לקאת מדבר) דהיינו שהוא מושוה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לשידבר, כ"א הסכמה גמורה והשואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדבור, מזה אמר דם לה' והתחולל לו, טוב ויחיל ודומם ענינם לשון סלוק המית הנפש וקבול הדבר בפשיטות נמרץ בלי ערעור ופקפוק, וכן לך דומיה תהלה פי' דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך, ומזה אמר כאן וידם אהרן מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שוה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו. (הכתב והקבלה ויקרא י,ג)
[27] טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְקֹוָק: (איכה ג,כו)
[28] אַךְ לֵאלֹקִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי: (תהילים סב,ו) \\ אַךְ אֶל אֱלֹקִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי: (תהילים סב,ב) \\ רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה. (תהילים ד,ה) \\ דּוֹם לַיקֹוָק וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת: (תהילים לז,ז)
[29] אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. (ברכות ס:) \\ ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו - דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה. (תענית כא.)
[30] יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: (תהילים קז,כט)
[31] וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִנֵּה יְקֹוָק עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְקֹוָק לֹא בָרוּחַ יְקֹוָק וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְקֹוָק: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְקֹוָק וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: (מלכים א יט,יא-יב)
[32] ואמר משה לאהרן הוא דמליל יי למימר בקריבי אתקדש ועל אפי כל עמא אתיקר ושבח (ושתיק) אהרן: )אונקלוס ויקרא י,ג)
[33] הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֘ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה: לְמַ֤עַן׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְקֹוָ֥ק אֱ֝לֹקַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ: (תהילים ל,יב-יג)