Parshat Noach – Toppling the Tower of Bavel פרשת נח
Simon Wolf
Parshat Noach Toppling the Tower of Bavel Simon Wolf |
Surprisingly, Chazal ascribe all sorts of nefarious plans and intentions to the Dor HaPilaga. The Mishna in Sanhedrin groups them together with the Dor HaMabul (דור המבול), the generation of the Flood, as being amongst those that will have no share in the World to Come (עולם הבא).[2] In explaining the reason for their eternal damnation, the Midrash Rabba suggests that they sought to wage war with God or to fortify the firmament in order to prevent another Flood.[3] The Gemara summarily dismisses these possibilities since if this was their aim, it then would have made more sense to build the tower on a mountain top rather than in a valley.[4] In addition, the Ibn Ezra points out that the builders were not fools to think that they could reach the heavens, nor were they fearful of another deluge since Noach and his sons, the patriarchs of all those assembled, who had firsthand knowledge of God’s commitment to never again bring a flood to destroy the world, were present.[5] Instead, the Gemara indicts them with blasphemy, idol worship and insurrection.[6]
The patent problem is that none of these suggestions appear in the text itslef. The Midrash Rabba acknowledges this issue by prefacing its discussion of this narrative with an introductory disclaimer that while the sin of the Dor Hamabul (דור המבול) is explicit in the text, the failure of the Dor HaPilaga (דור הפלגה) is never disclosed.[7] The Rashbam takes it a step further and declares that according to the simple reading of the text, what did the Dor HaPilaga do wrong?[8] If it is that they were building a tower whose pinnacle would reach the heavens, is that not the same way Moshe describes, without suggestion of wrongdoing, the cities of Canaan, as being fortified to the heavens (עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם).[9] Moreover, the Midrash actually points out that there were no survivors of the Flood because they engaged in the sin of theft and there was discord between them, whereas, all the builders of the Tower of Bavel survived since they pursued their goal with camaraderie, love and unity.[10] Accordingly, the Ibn Ezra concludes that the Dor HaPilaga did not truly sin.[11] Unbeknownst to them, their plans conflicted with God’s intent and for their own benefit God disperses them throughout the land.[12]
On the other hand, the remainder of the exegetes follow the lead of Chazal and assume that the Dor HaPilaga did in fact act improperly. This begs the obvious question as to what God found so objectionable about their plan and where is that indicated in the Torah. In describing the initiative to build the city and the tower, the Torah relates the people’s intent in engaging in this endeavor was to “let us make a name for ourselves; lest we be scattered throughout the world (וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־ הָאָֽרֶץ).” Both the Radak and Ibn Ezra see the two clauses expressing a single statement of purpose.[13] They built the city in the plains of Shin’ar (שִׁנְעָ֖ר), a large expanse that was capable of housing everyone.[14] The tower was akin to a lighthouse that served multiple purposes. Its considerable height allowed them to survey great distances to oversee their flocks and animals; the illumination from the tower would be of assistance to those outside the inhabited areas; lastly and most significantly, it also acted as a beacon so that those far off could always make their way back to the settlement and it would ensure that those in remote locations would remain aware of and drawn to their origins. The Ibn Ezra adds that the tower would also be a monument to those who built it preserving their legacy for future generations. It would stand as a reminder of the building prowess and the power and strength of vision and conviction of its founders.[15] The Ramban rejects this suggestion as preposterous since it is obvious that over time the population growth, which was exponential, would clearly exceed the capacity of any centralized city or tower that could be built and therefore it would render the entire project a futile endeavor from the outset.[16]
The Ramban instead focuses on the “let us make a name for ourselves (וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם)” as being the key to understanding the subversive behavior of the Dor HaPilaga.[17] As Rav Shamshon Raphael Hirsch points out, in a world with a limited population, who are all party to this endeavor, towards whom could this statement possibly be made? The goal could only be that they were looking to aggrandize their name and glorify humanity at the expense of God’s name.[18] Therefore, as the Ramban notes, with regards to the Mabul, the primary name of God that is utilized is Elokim (אֱלֹקִ֔ים),[19] the name that represents God’s governance through nature and strict justice. That is because the improprieties of the Dor HaMabul were moral corruption and sins of passion that were met with complete annihilation. Whereas, with regards to the Dor HaPilaga, only the Tetragrammaton name of God (יְקֹוָ֔ק), the name that signifies mercy and direct providence in history, appears. That generation’s defiance was ideological. They were guilty of blasphemy directed against God. Accordingly, God responds by means of His ineffable name, exerting His power mercifully, by dispersing the people, in order to rectify the situation and restore His intended order.
The Rashbam, however, focuses on the other reason for their undertaking and suggests that the core problem with the Tower of Bavel stems from the people’s determination not to be dispersed (פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־ הָאָֽרֶץ). This is evidenced by the subsequent quid pro quo intervention by God to scatter them throughout the world (וַיָּ֨פֶץ יְקֹוָ֥ק אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ). Such behavior violated both God’s original blessing to mankind[20] as well as His command to Noach[21] that they “be fruitful and multiply and inhabit the land (פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ).”[22] While the Ramban in Parshat Noach highlights the phrase “let us make a name for ourselves (וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם)” as being the key issue with their intended plan, in Parshat Bereishit he notes a similar sentiment that God’s desire was that the people disseminate and inhabit the face of the earth more broadly as their numbers swelled, precisely in contradistinction to the notion of the Dor HaPilaga.[23] While this explanation is very compelling textually, it raises the question as to why the people were so resistant to God’s desire that they spread out. The Radak sees it simply as a matter of willful disobedience, similar to the sin of Adam; people following their own desires even at the expense of disregarding the will of God.[24] Clearly, the Radak’s assessment is correct that the ultimate result of the actions of the Dor HaPilaga was insubordination, but there usually is an underlying cause or justification for engaging in such deviant behavior that precipitates such an outcome which is seemingly absent from the Pesukim.
In Sefer Shmot, Mose Rabbeinu begins his charge by requesting of Paroah to permit Bnei Yisrael to take a brief leave of absence from their labor in order to worship God. Paroah is incensed by the request and reacts with indignation, surmising that the petition stems from Bnei Yisrael having too much idle time on their hands which allowed them to entertain these fanciful thoughts. In order to quash these illusory dreams and aspirations, Paroah insists on increasing the workload of the people. He does this by informing the people that he will no longer provide the raw materials for their work, but rather Bnei Yisrael will now have to collect their own straw while still meeting the previous quota for producing bricks (לְבֵנִ֔ים).[25] The result of this decree is that “the people dispersed (וַיָּ֥פֶץ) throughout the Land of Egypt to gather stubble for straw.”[26]
In Sefer Melachim, Ach’av (מלך ישראל) and Yehoshafat (מלך יהודה) form an alliance to fight against the threatening superpower Aram. In the prelude to the battle, Ach’av summons the prophets in order to seek their counsel as to whether he should engage in this battle. They unanimously answer in the affirmative. Michayahu, the lone prophet of God present, delivers a slightly different message. In his prophecy, he foretells the chaos of the upcoming battle, “I saw all Yisrael scattered (נְפֹצִ֣ים) over the hills like sheep without a shepherd; and God said, ‘These have no master; let everyone return to his home in safety.’”[27] He is prophesying that Ach’av will be killed in the battle leaving the troops leaderless, though, aside from the king, all the soldiers will return home safely.
In Sefer Yechezkel (the Haftorah for Parshat Kedoshim), the Navi describes God’s profound disappointment in the failure of Bnei Yisrael to keep His commands while they continue to attempt to appease Him with their hollow offerings. As a consequence, they will be sent into exile for their sins. Then God declares for the sake of His own name, He will ultimately redeem the people of Yisrael from the lands of their exile. God describes that future ingathering of the exiles as “When I bring you out from the nations and gather you from the lands in which you are scattered (נְפֹצֹתֶ֖ם), I will accept you as a pleasing aroma; and I will be sanctified through you in the sight of the nations (וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם).”[28]
Throughout Tanach, the verb “to disperse (נפץ)” is used to convey a sense of chaos and anarchy.[29] At the same time, it also speaks to the instigator and agent of that dispersal. The one who is powerful is able to cause or impose that dissemination upon others,[30] such as in the famous verse, “When the Aron would set out (וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן), Moshe would say: ‘Arise, God! Let Your enemies be scattered (וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ), And let Your foes flee before You!’”[31] God’s power is manifest in His ability to disperse the enemy. And vice versa, one’s ability to gather those that are scattered is a demonstration of strength, authority and leadership.
In the story of Paroah, there is a developing battle royale between God and Paroah, a contest as to who is the true master of Bnei Yisrael. Paroah demonstrates his dominion over Bnei Yisrael by forcing them to disperse throughout the land of Egypt in search of straw. Similar to the case of Ach’av, a people enslaved and scattered about without a shepherd is an indication of a lack of internal leadership and a testament to external subjugation. As found in Sefer Yechezkel, the ability to gather those slaves, strewn about, and bring them to a single cause, such as worshipping God, is a masterful feat that illustrates sovereignty, preeminence and control.
Similarly, in the story of Migdal Bavel, there is a tug-of-war taking place; a fundamental power struggle is unfolding. Dismissing God’s instruction to inhabit the land more broadly (וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ) is not merely an act of disobedience, but rather a direct challenge to God’s authority. It is addressing a more fundamental question as to who is in charge. Who dictates how one conducts their life? Is man created in the image of God (בְּצֶ֥לֶם אֱלֹקִ֖ים)[32] to fulfill God’s bidding or does the image of God enthrone man to be his own god? God’s purpose in demanding that the people disperse was to firmly establish and ingrain within humanity an awareness that their mission in life was to implement the will of God and to acknowledge His dominion. The lack of a permanent central settlement and the absence of large groups of people living together would leave people more vulnerable and less audacious. This humility would facilitate compliance with God’s will and a recognition of his supremacy. Without a central hub of power, people would remain more humble, less self-assured and more receptive to God’s sovereignty. Instead, the Dor HaPilaga defies this charge. They rebel and demonstrate their independence by gathering to live together and to be of a singular undertaking. By concentrating themselves in one settlement and uniting around a single monumental project, they declared their independence from God and celebrated human accomplishment as the ultimate end. God realizes that such unity left unconstrained will inevitably culminate in a society devoid of God and Godly purpose. He is then left with no choice but to compel them to disband by confounding their languages and encouraging divisiveness – fragmenting their unity and dispersing them (וַיָּ֨פֶץ יְקֹוָ֥ק אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ) to reestablish His dominion.
Now one can understand that which precipitated all the Midrashei Chazal that suggest the Dor HaPilaga were waging battle with God or engaging in idol worship. These are all indications of or different ways of symbolically describing the subversion demonstrated by their lack of adherence to God’s wish that they disseminate throughout the land. It was an act of man choosing to enthrone himself rather than submit himself to the will of God.
Unfortunately, the divine solution to this defiance comes at a heavy price since the Midrash notes that the one saving grace of the Dor HaPilaga was their unity. To enable and oblige deference to God, God was compelled to sow disharmony amongst the people in order to have them comply with His directive. This is most aptly demonstrated by the fact that prior to the story of Migdal Bavel the Torah enumerates all the descendants of Noach’s children, while after the story, it only narrowly lists the lineage of the ten generations from Shem until Avram. Since God is willing to suffer indignation for the sake of peace and harmony,[33] this suggests that while their solidarity was admirable, there was something fundamentally flawed with the collaboration of the Dor HaPilaga that required His intervention. In next week’s Parsha, בעז"ה, we will delve into what about the unity of the Tower of Bavel was so fallacious that it required intercession even at the expense of disharmony.
Shabbat Shalom
[1] וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים: וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם: וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר: וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־ הָאָֽרֶץ: וַיֵּ֣רֶד יְקֹוָ֔ק לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם: וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת: הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֥ם שְׂפָתָֽם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ: וַיָּ֨פֶץ יְקֹוָ֥ק אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר:עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְקֹוָ֖ק שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְקֹוָ֔ק עַל־פְּנֵ֖י כָּל־ הָאָֽרֶץ: (בראשית יא,א-ט)
[2] דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר לא ידון רוחי באדם לעלם - לא דין ולא רוח. דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ (וכתיב ומשם הפיצם). ויפץ ה' אתם - בעולם הזה, ומשם הפיצם ה' - לעולם הבא (סנהדרין קז:) \\ וגם במשנה בבא מציעא ד,ב כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו
[3] ...אלא באו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו וניתן חרב בידה ותהא נראת כאלו עושה עמו מלחמה... ודברים אחדים שאמרו דברים חדים, אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט בואו ונעשה סמוכות אחד מן הצפון ואחד מן הדרום, ואחד מן המערב, וזה שכאן סומכו מן המזרח... (בראשית רבה לח,ו) \\ ועיין רש"י בראשית יא,א \\ וַאֲמָרוּ הָבוּ נִבְנֵי לָנָא קַרְתָּא וּמִגְדְלָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא וְנַעֲבֵד לָנָא סִגְדוּ בְּרֵישֵׁיהּ וְנִשְׁוֵי חַרְבָּא בִּידֵהּ וּתְהֵי עַבְדָא לְקִיבְלֵהּ סִדְרֵי קְרָבָא קָדָם עַד לָא נִתְבַּדַר מֵעִלַוֵי אַנְפֵּי אַרְעָא: (תרגום יונתן יא,ד)
[4] מאי עבוד? אמרי דבי רבי שילא: נבנה מגדל ונעלה לרקיע, ונכה אותו בקרדומות, כדי שיזובו מימיו, מחכו עלה במערבא: אם כן ליבנו אחד בטורא! (סנהדרין קט.)
[5] ...ואלה בוני המגדל לא היו טפשים שיחשבו לעלות אל השמים, גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו שנשבע להם השם שם היו, וכלם סרים אל משמעתם, כי בניהם היו. (אבן עזרא יא,ג) \\ והנה אין ספק כי נח ושם ויפת היו עמהם, והם אנשי המגדל ביניהם. (שם ה אבן עזרא שיטה אחרת) \\ ועיין במהרש"א סנהדרין קט: שחולק ...אלא שהם יראו לנפשם שלא יביא הקדוש ברוך הוא מבול עליהם כמו שעשה לדור אנוש ולדור המבול ולא האמינו בשבועתו...
[6] אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאומרת נעלה ונשב שם - הפיצם ה', וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה - נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה - כי שם בלל ה' שפת כל הארץ. תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו, כתיב הכא נעשה - לנו שם, וכתיב התם ושם אלהים אחרים לא תזכירו, מה להלן עבודה זרה - אף כאן עבודה זרה. (סנהדרין קט: ובתנחומא פרשת נח יח) \\ ...ולדעת רבי ירמיה נחלקו לג' כתות אחת אומרת נלך ונשב שם שאף אם יביא מבול לא יגיע אלינו מרוב גובהו של המגדל ואחת אומרת נלך ונעבוד ע"ז שם כי זה המגדל יהיה לנו כדי שנהיה בחבור וקבוץ אחד ואף אם נעבוד ע"ז לא יביא אלינו עונש מבול...וזו שאומרת נעשה מלחמה הוסיפה לחטוא לאו כל הימנו שיבור לו העליונים ולנו התחתונים אלא נשים ע"ז בראשו וניתן חרב בידו כו' עיין בבראשית רבה והיה העונש להם במדה שהאומרת נעלה ונשב שם הורידם והפיצם ה' בכל העולם ושאמרו נעשה מלחמה נעשו קופין כו' שגם מקום התחתונים לא ניתן להם כראוי לבני אדם ולזו הכת אין ראיה מהכתוב ואולי כי בקבלה היה להם כי המינים רבים מבני אדם משונים באיים רחוקים באו מדור הפלגה בחטאם ושאומרת נעבוד ע"ז בקבוץ א' ושפה אחת בלל ה' וגו' וזו גם כן דעת ר"נ שאמר שכולן לדעת א' נתכוונו לשם ע"ז ועיין פירש"י בחומש (מהרש"א ח"א שם) \\ אלא אמ"ר אלעזר לא נתכוונו לרקיע כלל אלא כדי שיהא להן מקום גבוה לדור בו מפני ג' דברים אחד ליישב במקום גבוה כדי שלא יהא נח ליכבש ואח' כדי לעלות ולעשות מלחמה משם בכל חרבותיהם ואחד כדי לעבוד שם ע"ג שכן דרך עובדי ע"ג לברור להן מקום גבוה כדכתיב על ההרים הרמים: (יד רמ"ה שם)
[7] מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש (בראשית רבה לח,ו) \\ נבנה מגדל כו'. לפי שחטא דור הפלגה אינו מפורש בהדיא מה היא ולהכי אהא דקתני אין להם חלק לעוה"ב בעי מה עביד דאיענשי כ"כ... (מהרש"א ח"א סנהדרין קט.)
[8] לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה? אם מפני שאמרו וראשו בשמים, הא כת' ערים גדולות ובצורות בשמים?... (רשב"ם בראשית יא,ד) \\ ואל תתמה על מלת וראשו בשמים, כי הנה כן דבר משה ערים גדולות ובצורות בשמים... (אבן עזרא בראשית יא,ג) \\ וראשו בשמים - ר"ל שיהיה המגדל גבוה, כמו ערים גדולות ובצורות בשמים ר"ל בגובה האויר: (רד"ק בראשית יא,ד)
[9] אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (דברים א,כח) \\ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם: (שם ט,א)
[10] אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנא' (איוב כד) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה (בראשית רבה לח,ו ורש"י בראשית יא,ט)
[11] אם הסתכלנו דרך הפשט, ראינו כי לא נענשו אנשי דור הפלגה, רק שנפוצו על פני כל הארץ הפך מחשבתם... (אבן עזרא שיטה אחרת בראשית יא,ה)
[12] ...רק הפשט שרצו להיות במקום אחד. והשם הנכבד ראה בחכמתו שידורו בכל מקום. כי כן כתוב: ומלאו את הארץ, והם דברי משה. והם לא ידעו מחשבות השם (אבן עזרא שיטה אחרת בראשית יא,ה) \\ ...ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו, והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו (אבן עזרא בראשית יא,ג) \\ והשם הפיצם, והוא טוב להם, וכן אמר ומלאו את הארץ (אבן עזרא בראשית יא,ז)
[13] ונעשה לנו שם - כלומר אם יהיה לנו מקום גבוה בזאת העיר יהיה לכל אחד ממנו שם שאם יצא חוץ מגבול הזאת יזכור העיר וישוב אליה, או יזכר אחד לחברו מהיוצאים וישובו אליה, כי אם לא נעשה כן אולי נפוץ על פני כל הארץ שהיוצאים ממנו ישכחו החברה וישארו שם במקום לכתם, וישבו שם זה למזרח וזה למערב, זה לצפון וזה לדרום, וחברותינו תתפזר, נהיה נפוצים הנה והנה (רד"ק בראשית יא,ד)
[14] הבה נבנה לנו עיר - העיר לשבת והמגדל להיות צופים משם למרחק לראות ענין מקניהם ובהמתם, וגם יהיה אור לרועים שינהגו מקניהם לרעות במדברות רחוק מהעיר ויהיה להם המגדל לאות ולסימן שידעו לשוב אל העיר (רד"ק בראשית יא,ד)
[15] ...גם יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל (אבן עזרא בראשית יא,ג) \\ ...ונעשה לנו שם, שיראו הדור האחרון הבא אחרינו גבורתנו וכח מעשינו... (אבן עזרא שיטה אחרת בראשית יא,ה)
[16] ...ואם כדבריהם יהיו טפשים, כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל בני העולם. או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו, וזרע רשעים יכרת (רמב"ן בראשית יא,ב)
[17] ...אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם - וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין, כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה, כי היו קוצצים בנטיעות. (רמב"ן בראשית יא,ב)
[18] …מי האומר "נעשה לנו"? - כלל האנושות של אז! אולם, אם הכלל אומר "נעשה לנו שם", הוא יכול לומר זאת כלפי שני גורמים בלבד: כלפי הקל שעל גביו וכלפי היחיד הכפוף לו; שהרי מדובר בכלל כולו - ובצדו אין גורם שוה לו. ואי אפשר לפרש, שביקשו לעשות להם שם לדורות; שכן, סכנת פן נפוץ מתייחסת לזמן ההווה... (רש"ר הירש בראשית יא,ד)
[19] השם הויה גם מופיע לגבי מחיית האדם וההצלה בזמן המבול אבל לא לגבי המבול עצמו ע"פ זה נראה שהרמב"ן סובר ששם אלקים הוא השם השייך למבול
[20] וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹקִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹקִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ: (בראשית א,כח) \\ וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹקִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ: (בראשית ט,א)
[21] וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ: (בראשית ז)
[22] ...אלא לפי שצום הק' פרו ורבו ומלאו את הארץ, והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו פן נפוץ, לפי' הפיצם משם בגזרתו (רשב"ם בראשית יא,ד) \\ והם בקשו לבטל מה שגזר הקדוש ברוך הוא ומלאו את הארץ לפיכך ויפץ אותם על פני כל הארץ בגזירתו (חזקוני בראשית יא,ד) \\ וגם האבן עזרא שהבאנו למעלה בהערה 12
[23] ומלאו את הארץ - ברכה שימלא העולם לרובם. ולפי דעתי יברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובם, ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה: (רמב"ן בראשית א,כח)
[24] באמת בני האדם שהולכי' אחר תאות לבם ולא יפנו למעשה הקל כי הוא ראה לישוב הארץ ממזרח למערב והם חושבים לישב במקום אחד מן הארץ לבד ולבטל רצון הקל (רד"ק בראשית יא,ה)
[25] גם פה וגם במגדל בבל מדובר באנשים שמייצרים חומרי בנייה ובמיוחד לבנים
[26] וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן (שמות ה,יב)
[27] וַיֹּ֗אמֶר רָאִ֤יתִי אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ נְפֹצִ֣ים אֶל־הֶהָרִ֔ים כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶ֑ה וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ לֹֽא־ אֲדֹנִ֣ים לָאֵ֔לֶּה יָשׁ֥וּבוּ אִישׁ־לְבֵית֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם (מלכים א כב,יז)
[28] בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֘ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם (יחזקאל כ,מא)
[29] עיין עוד וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּ֨שֶׂם שָׁא֣וּל אֶת־הָעָם֘ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁים֒ וַיָּבֹ֤אוּ בְתוֹךְ־הַֽמַּחֲנֶה֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּכּ֥וּ אֶת־עַמּ֖וֹן עַד־חֹ֣ם הַיּ֑וֹם וַיְהִ֤י הַנִּשְׁאָרִים֙ וַיָּפֻ֔צוּ וְלֹ֥א נִשְׁאֲרוּ־בָ֖ם שְׁנַ֥יִם יָֽחַד (שמואל א יא,יא) \\ וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל כִּֽי־רָאִיתִי֩ כִֽי־נָפַ֨ץ הָעָ֜ם מֵעָלַ֗י וְאַתָּה֙ לֹא־בָ֙אתָ֙ לְמוֹעֵ֣ד הַיָּמִ֔ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים נֶאֱסָפִ֥ים מִכְמָֽשׂ (שמואל א יג,יא) \\ וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֡חַ אָמַ֣ר אֶל־גְּדַלְיָהוּ֩ בַסֵּ֨תֶר בַּמִּצְפָּ֜ה לֵאמֹ֗ר אֵ֤לְכָה נָּא֙ וְאַכֶּה֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־ נְתַנְיָ֔ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יֵדָ֑ע לָ֧מָּה יַכֶּ֣כָּה נֶּ֗פֶשׁ וְנָפֹ֙צוּ֙ כָּל־יְהוּדָ֔ה הַנִּקְבָּצִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְאָבְדָ֖ה שְׁאֵרִ֥ית יְהוּדָֽה (ירמיהו מ,טו) \\ יִשְׁגּ֤וּ צֹאנִי֙ בְּכָל־הֶ֣הָרִ֔ים וְעַ֖ל כָּל־גִּבְעָ֣ה רָמָ֑ה וְעַ֨ל כָּל־פְּנֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ נָפֹ֣צוּ צֹאנִ֔י וְאֵ֥ין דּוֹרֵ֖שׁ וְאֵ֥ין מְבַקֵּֽשׁ (יחזקאל לד,ו)
[30] זה ג"כ חלק מהסבה מאחורי השתמשות בכלי הגלות – המנצח מגלה את המפסיד להראות את שלטונו על המובס
[31] וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ יְקֹוָ֗ק וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ (במדבר י,לה)
[32] וַיִּבְרָ֨א אֱלֹקִ֤ים׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹקִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם: (בראשית א,כז)
[33] תני רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (ויקרא רבה ט,ט) רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר (הושע י) חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת (בראשית רבה לח,ו)