Parshat Vayeshev – The Turning Point in Sefer Breishit – פרשת וישב
Simon Wolf
Parshat Vayeshev The Turning Point in Sefer Breishit Simon Wolf |
The story of Yehuda and Tamar and the language utilized (בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ) clearly evokes reverberations of the Parsha of Yibum found in Sefer Devarim.[7] This idea is most developed by the Ramban who speaks of the virtues of levirate marriage and its application pre-Matan Torah to a broader swath of family members.[8] Yehuda arranges for his eldest son, Er (עֵר), a marriage to a woman named Tamar. The Torah cryptically states that Er was “evil in the eyes of God, and God killed him.”[9] Yehuda then instructs his second son, Onan (אוֹנָן), to perform a levirate marriage with his brother’s widow in order to provide an offspring to his deceased brother. Onan accedes to his father’s charge to marry his brother’s widow, but he refuses to procreate with Tamar because he is unwilling to provide an offspring to his brother. That selfish stance is seen as “evil in the eyes of God and God kills him as well.”[10] Yehuda is left in a difficult position since he has already lost two children, seemingly because of their marriage to Tamar, and he is now faced with giving his lone remaining child from his deceased wife to Tamar in order to perform the expected levirate marriage. Because he was afraid that Shayla would suffer the same fate as his brothers with Tamar, Yehuda encourages Tamar to return to her father’s house where she should remain a widow until Shayla (שֵׁלָה) comes of age when it would be appropriate for him to marry Tamar.[11] The commentaries disagree as to whether Yehuda’s suggestion was sincere[12] or just a ploy from the outset to avoid having Shayla marry Tamar.[13]
There are three main components to the Torah’s description of levirate marriage found in Parshat Ki Tetze.[14] 1) The widow of the deceased childless brother may not marry another man without being released (לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר); 2) One of the deceased brother’s should marry the deceased brother’s widow (וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ); and 3) the most important and the purpose of the other two requirements is that the child born of this levirate marriage will succeed the deceased brother’s name in order that his name not be obliterated from Yisrael (וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל). If the surviving brother is unwilling to fulfill these requirements, he has the option to forgo the levirate marriage by performing a public Chalitza ceremony that denigrates his choice to not sustain his brother’s name (וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו) and releases his brother’s widow to marry as she pleases.
In the story of Yehuda and Tamar, Onan is asked by his father to perform the levirate marriage with his brother’s widow. He is willing to marry Tamar (accomplishing requirements 1 and 2), but unwilling to provide offspring to his deceased brother (requirement 3). Unable to face his father’s disappointment or go against the mores of society, Onan is unwilling to simply walk away from the situation (Chalitza). To save face, he therefore provides Tamar with a husband, but in the privacy of his home he wrongs his deceased brother, and maybe Tamar too, by denying him offspring. As a quid pro quo for his refusal to provide his brother a remnant, God takes his life and leaves him childless. When it is Shayla’s turn to perform the levirate marriage with Tamar, Yehuda demands of Tamar that she remain a widow in her father’s house (requirement 1). This setup allows him to maintain a pretense of fulfilling his obligations to Tamar without having to take the actual risk of having her marry Shayla (requirement 2 and 3). As noted above, it is not clear what Yehuda’s intent was, but in the end a long time elapses and Yehuda never offers Tamar his son Shayla (וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים...כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה). Shayla’s name and place of birth might give some indication as to what the Torah thinks of Yehuda’s position.[15] He is born in K’ziv (בִכְזִיב) which comes from the root K.Z.V (כזב) which means a falsehood, a lie or fallaciousness. His name Shayla (שֵׁלָה) means to deceive, mislead or an illusion. Both of these words appear in the story of Elisha and the Isha HaShunamit.[16] When Elisha at first promises her a child, she responds in disbelief, “Do not delude your maidservant (אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ).”[17] After her son passes away, she travels to Elisha and says to him, “did I ask for a child from my master, did I not tell you, do not mislead me (לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי).”[18] Similarly, when Yoav tricks Avner into returning back to Chevron in order to kill him, he takes him aside into the gateway and speaks to him deceivingly or under a false pretense (לְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ בַּשֶּׁ֑לִי) in order to unsuspectingly entrap him.[19] It is clear from this that the Torah is critical of Yehuda’s behavior and that it is charging him with acting deceivingly, pushing Tamar away with empty promises and giving a pretense of doing that which is moral and right towards Tamar.
After, Adam and Chava partake of the fruit of the Etz Hada’at (עץ הדעת), God appears to Adam and gently engages him in conversation and asks him his whereabouts.[20] Adam responds that he is hiding due to being afraid of God because he was naked. After Adam’s admission, God queries, “Who told you that you were naked?” and then God finally poses the pivotal question as to whether Adam had failed to adhere to God’s command not to eat from the tree, “Did you eat from the tree which I forbade you to eat from?”[21] Surprisingly, Adam does not offer a mea culpa and accept responsibility, but rather instantly responds, “The woman that You gave to be at my side, she gave me from the tree and I ate it,” pinning the blame on his wife.[22] God repeats the same exercise with the woman and she fares no better when she replies, “The serpent beguiled me and I ate.”[23] Rashi notes that Adam’s statement displayed his being an ingrate since he assigns the culpability to God by declaring it was the “woman that You gave me” who caused all this disobedience.[24]
Taking his parent’s lead, a similar scenario plays out after Kayin kills his brother Hevel. God asks Kayin as to where his brother Hevel could be found. Shirking any responsibility, Kayin offhandedly responds, “I do not know, am I my brother’s keeper?!”[25] All of their responses, which evade any personal accountability, lead one to wonder whether each of them was surprised when God informs them of their punishment for what they had done wrong. Moreover, it also makes rectifying the misdeed very difficult since the first step in remediation is admitting that a person has done something wrong. This abdication of personal responsibility will be an acute and recurring issue throughout Sefer Breishit.
Another story which has similarities to the case of Yehuda and Tamar is the incident with Lot and his two daughters. Both involve relationships that in Sefer Vayikra will be explicitly outlawed once the Torah is given, but in Sefer Breishit are justified by dire circumstances and a broader understanding of levirate marriage. In this case, Lot’s daughters believe that the whole world has been destroyed and that they and their father are the only human survivors. Based on this false premise, they conclude that the only chance for there to be a future is if they cohabitate with their father. They intoxicate their father in order to facilitate this unseemly act. The Gemara commenting on the verse in Hoshea that states, “For the ways of God are just, the righteous will walk in them while the wicked will stumble in them”[26] cites the incident of Lot and his daughters as being analogous with this Pasuk.[27] The Torah’s view of them is distinctly different despite the fact that they engaged in the same activity and “walked” on the same path. “They [Lot’s daughters] who intended for a Mitzva are a manifestation of ‘the righteous will walk in them,’” while “he [Lot] who intended for a transgression is an illustration of ‘the wicked will stumble in them.’” In implicating Lot, the Gemara ascribes nefarious intent to Lot’s behavior. That is despite the fact that he was intoxicated during the whole affair. Even absent the Gemara’s incriminations, it would seem that Lot’s silence is his undoing. Had he been willing to “justify” (צדקו) their ennobled behavior and take responsibility for that which had transpired then he would have been walking the same path as his daughters. Instead, he silently exits the stage of history under a cloud of incest.
When Rivka gets wind of the fact that Yitzchak would like to bless Eisav, she jumps into action in order to secure the Beracha for Yaakov, who she thinks is the more befitting recipient (see Parshat Vayetze – Running from Confrontation). Yaakov is circumspect about his mother’s plan because he has smooth skin whereas his brother Eisav is hairy.[28] This difference could easily be discerned by his father’s heightened sense of touch (see Parshat Toldot – A Heightened Sense of Blessing) and that would cause the whole scheme to be uncovered.[29]
What is so shocking about the story is the reason that Yaakov professes his hesitancy in undertaking his mother’s plan. He confides to his mother that he is afraid of being discovered by his father as a deceiver which will result in his father cursing him rather than blessing him (וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה). Rivka assuages Yaakov’s fears by telling him that “my son, your curse is upon me (עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי).” This reassurance suffices to entice Yaakov into implementing Rivka’s plan. While this interaction highlights Rivka’s fortitude, it does not necessarily reflect positively on Yaakov. Firstly, it is interesting to note that Yaakov’s nervousness with regards to his mother’s strategy revolves around his being caught rather than with the methodology being employed. He does not express any moral reticence, but rather simply the fear of being exposed which would tarnish his image and land him with a curse. Moreover, what finally convinces Yaakov to carry through with the plan is his mother’s acceptance of responsibility for any negative outcome. It seems that he is willing to engage in deceit as long as he does not have to bear the weight of the possible consequences. If he believes his behavior is warranted, then he should be willing to accept the ramifications of his actions; if he thinks such an approach is unacceptable, then his mother’s pledge to suffer the repercussions should have been of no import.
In the end, Yaakov, who is the main beneficiary of the deceit, is freed of any responsibility for his actions and that is what convinces him to become an accomplice to the duplicity. This privilege without responsibility attitude will continue to accompany Yaakov and unfortunately, clearly indicating God’s displeasure with this type of behavior, Yaakov will suffer the reverberations of this act of deceit for many years.
It is important to take note of some key words that appear in the story of Yaakov’s duping of his father because they will reappear numerous times to remind the reader of the causal relationship between the events that transpire. The first is that Yaakov utilizes a goat (גְּדָיֵי עִזִּים) to trick his father and that is what helps him to elude detection by his father (וְלֹא הִכִּירוֹ). In addition, Yitzchak terms Yaakov’s stealing of the blessings as cunning or deceit (בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה). A short time later Yaakov finds himself in the house of Lavan being swindled and having his true love Rachel being exchanged for Leah after seven years of working. He then charges Lavan, “How could you do this to me, did I not work for you for Rachel, why did you deceive me (וְלָמָּה רִמִּיתָנִי)?” While Yaakov may not hear it, the wording clearly evokes the Mirma (מִרְמָה) perpetrated by Yaakov on his father where he switched himself for Eisav. Moreover, Lavan’s answer is reminiscent of a page out of Yaakov’s book when he denies any responsibility for the fraud by attributing the subterfuge to the local practices that restrict marrying off the younger sister before the older one.
This trend of Yaakov evading responsibility continues to make appearances in Parshat Veyetze. The first instance is when Rachel begs him to provide her with a child. Yaakov answers her harshly, and maybe correctly, that “Am I in place of God, Who has withheld from you offspring (הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן).” The response denies Yaakov’s duty as a husband to do whatever is in his power to grant his wife her God-given right to a child and to share in the burden of her pain. Later, at the end of the Parsha, during the showdown between Yaakov and Lavan at Har HaGilad, Lavan accuses Yaakov of making off with his gods. Yaakov in professing his innocence with regards to the theft declares, “Whoever is found in possession of your gods will not live; in front of our brothers identify (הַכֶּר לְךָ) what is yours with me and take it…” The work Haker (הַכֶּר) is familiar because it is the verb used to describe Yitzchak’s inability to discern the ruse being played on him. Here too, unbeknownst to Yaakov, he is being dragged into making a declaration against his wife who without his knowledge absconded with her father’s Gods. In addition, Yaakov’s declaration once again pins the responsibility on the person who committed the crime rather than also on himself as the leader of his family.
In the beginning of this week’s Parsha, the brothers can no longer tolerate Yosef and they decide to rid themselves of the problem. As the Torah testifies, Reuven tries to intercede to rescue Yosef, but is unsuccessful. It is interesting to note Reuven’s reaction to finding Yosef missing which brings to mind Yaakov in his father’s house. Upon his discovering the pit where Yosef was thrown by the brothers empty, Reuven rents his clothing and declares, “the child is gone, and, I, where shall I go (הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא)?” Reuven is not worried about his father or Yosef, but rather about his standing as the eldest brother. On top this, Yehuda’s suggestion to his brothers that they not kill Yosef, but rather sell him as a slave also reflects this same mentality. By not killing their brother, Yehuda frees himself and his brothers of the burden of having committed fratricide. What Yehuda does not acknowledge is that Torah’s punishment for kidnapping and selling an individual is the same as the punishment for murder.[30] They both receive the death penalty. While murder obviously involves more depravity and is irreversible, the Torah still views the severity of the transgressions on par. Here too, Yehuda is attempting to perpetuate a deception and get his way without having to feel the guilt or responsibility of his actions. Lastly, the brothers deceive their father using the blood of a goat (וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם) and they ask Yaakov to identify the cloak of his son Yosef (הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא) and he does recognize (וַיַּכִּירָ֤הּ). This perpetual shirking of responsibility is now permeating the next generation and Yaakov’s children are now deceiving him in the same way that he misled his father.
Yehuda never anticipated or certainly underestimated his father’s reaction to the loss of Yosef. None of Yaakov’s children or grandchildren are able to console Yaakov and it has cast a pall over the family. This leads into the next story about Yehuda (וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו) as discussed above, but this time the outcome will be different and change the trajectory of Sefer Breishit.
Yehuda is left with one child who he is reluctant to allow Tamar to marry. In many ways, it simulates his father’s predicament and mourning over losing Yosef. Though, the most important factor in the story is Yehuda’s attempt to continue this cycle of privilege without responsibility. In order to save face and pretend that he is adhering to time honored practice of levirate marriage, Yehuda sends Tamar, the poor widow, home to await Shayla being ready to marry her. What Tamar quickly realizes is that Yehuda has no intention of ever letting her marry Shayla, but he is unwilling to release her from the tether of the levirate marriage. To free Tamar, Yehuda would have to publicly acknowledge his unwillingness to allow Shayla to marry Tamar and suffer the consequences of the public humiliation and denigration associated with the Chalitza ceremony that would free her. It is much more convenient to present the pretense of purporting to accomplish the levirate marriage by demanding that Tamar remain a widow in waiting (requirement 3) while denying her the ability to marry and allowing his deceased son to have a remnant (requirements 1 and 2). Tamar is determined to change her predicament and she acts out of desperation to rectify the situation. The key to her plan was entrapping Yehuda and then having him declare her culpable for adultery because of her tether to Shayla. Tamar successfully executes on her daring strategy when she seduces Yehuda to sleep with her and takes his personal objects as collateral (עֵרָב֖וֹן) for the payment of the harlotry which was to be a goat (גְּדִֽי־עִזִּ֖ים). After three months, word gets out that Tamar is pregnant and Yehuda declares, probably much to his relief, that she is deserving of death for her adultery (since she is married or tethered to Shayla). Tamar then sends to Yehuda his personal objects and says that I am pregnant from this individual – do you recognize his effects (הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה)? Yehuda is now entrapped in the same way that he deceived his father. In his attempt to rid himself of Tamar, Tamar successfully gets Yehuda to declare her married (זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף) which is the requirement of the widow to await the deceased brother’s hand in marriage. But if she can be prosecuted for being married, where is her husband? By staying in the family and actually engaging Yehuda (the source of her pregnancy), Tamar demonstrates her loyalty to the levirate marriage and forces Yehuda to recognize his duplicity of tethering Tamar without offering her Shayla. He was saving his personal standing at Tamar’s expense – taking privilege without responsibility. Yehuda at that moment takes full responsibility (וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה) when he blurts out, “She is more righteous than I (צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי)” and more importantly acknowledges his shirking of his duties to Tamar when he clearly states “for I did not give her to my son Shayla (כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י).”[31]
Tamar successfully engineers a major change in the family which is the pivotal turning point in Sefer Breishit. Yehuda’s acceptance of responsibility breaks the cycle of deceit and duplicity and plants the seeds for the reconciliation and eventual salvation of the family. The first glimpse we get of that is in next week’s Parsha, when the brothers are forced to bring Binyamin down to Egypt. Yaakov is reluctant to agree to that condition and rebuffs Reuven’s efforts to convince him otherwise. Yehuda finally wins Yaakov’s acquiescence with the following commitment that was taught to him by Tamar: “I myself will be surety for him (אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ); you may hold me responsible: if I do not bring him back to you and set him before you, I shall stand guilty before you forever” – personal responsibility![32] This all comes to head at the end of next week’s Parsha when Yosef’s goblet is found in Binyamin’s sack and Yehuda takes full responsibility for the misdeed (in contrast to Yaakov with Lavan) which eventually leads to his speech before Yosef in Parshat Vayigash that brings about the reunification of the family.
The story of Tamar and Yehuda is found here, right after the sale of Yosef, because it is the turning point in Sefer Breishit. It is the cure to the recurring deception and lack of accountability. It shows the power of one poor widow to change the course of history and it is an important reminder for us that with all privilege comes responsibility. Personal accountability and responsibility is the hallmark of great people and the essential character of leaders.
Shabbat Shalom and Chanuka Sameach
[1] עיין רמב"ן נשא ז,א בהעלתך ט,א וקרח טז,א ...כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון
[2] יהודה היה הבן הרביעי של לאה שלפחות נולד ארבע שנים אחרי התחלת עבודת יעקב בשבע השנים השניים. יוסף נולד בסוף שבע השנים השניים לפני התחלת עבודת שש שנים האחרונות של יעקב בבית לבן. יוסף היה בן שבע עשרה שנה כאשר נמכר למצרים ובן שלשים כשעמד לפני פרעה (ולפחות שנתיים לפני זה נאסר בבית הסהר). בזמן הקצר ההוא נולד ליהודה שלשה בנים שהם הגיעו לגיל ההתחתנות וגם נולד עוד תאומים מתמר וכאשר ירד משפחת יעקב למצרים (עוד תשע שנים אחרי יוסף עמד לפני פרעה) כבר נולדו לפרץ שני בנים. כל זה אמור להתרחש במקסימום במשך של עשרים ושתים שנים ועל פי הפסוקים אפילו בזמן יותר קצר מזה. \\ ... ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה? והיה ראוי להיות אחר והמדנים מכרו אותו פרשת ויוסף הורד מצרימה, להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו, למעשה אחיו. והוצרכתי לפי' הזה, בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים רק כ"ב שנה. והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה, וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימצא פחות מי"ב שנה, ועוד וירבו הימים, גם הרתה תמר והולידה פרץ והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים... (אבן עזרא בראשית לח,א)
[3] ...נמצא יוסף כשירדו אבותינו למצרים בן ל"ט שנה, ולוי בן מ"ד שנה, נמצא שפירש יוסף מיעקב אביו שלא שימשו כ"ב שנה, בתוך אלו השנים נשא יהודה את בת שוע, שנאמר ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו', וירא שם יהודה וגו' (שם /בראשית/ לח), שנה אחת לעיבורו של ער, הגדיל ער ז' שנים ונשא אשה, הרי שמנה, שנה אחת לער, שנה אחת לאונן שייבם, שנה אחת לשבי אלמנה בית אביך (שם /בראשית/ לח יא), שנה אחת לוירבו הימים ותמת בת שוע (שם /בראשית/ לח יב), שנה אחת לעיבורו של פרץ, הגדיל פרץ ז' שנים ונשא אשה, הרי י"ח, שנה אחת לחצרון, שנה אחת לחמול, וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים... (סדר עולם רבה פרק ב)
[4] וא"ת הרי אין מירידה זו עד שירדו אבותינו למצרים [רק] עשרים ושתיים שנה ואיך יארע שבתוך כך ילדה אשתו של יהודה ער ואונן ושלה וכתיב וירבו הימים ותמת בת שוע וגו' ואח"כ נתעברה תמר וילדה פרץ וזרח ופרץ הוליד את חצרון וחמול קודם שירדו למצרים. תשובה לדבר אין לתמוה על כך שהרי דורות הראשונים היו מולידים לשבע שנים וכן עשו אלו כדאיתא כסדר עולם כיצד שנה אחת עלתה לעיבורו של ער אחרת לאונן אחרת לשילה. הגדיל ער ושהה ז' שנים ונשא תמר הרי שמונה שנים משירד יהודה עד ויהי ער רע וימיתהו. שנה תשיעית נשא אונן ובאותה שנה מת. שנה עשירית עלתה לגידול שילה שנאמר שבי אלמנה בית אביך וגו'. שנת אחת עשרה וירבו הימים שגדל שילה ולא נשאה ויגד לתמר וגו' עד ויבא אליה ותהר לו. שנת שתים עשרה עלתה לעיבור פרץ וזרח, ושהה פרץ שבע שנים ונשא אשה הרי תשע עשרה שנה משירד יהודה. שנת עשרים עלתה לעיבורו של חצרון ושנת עשרים ואחת לעבורו של חמול ובשנת שתים ועשרים נולד חמול וירד הוא וחצרון אחיו עם אבותם למצרים. (חזקוני בראשית לח,א) \\ ...וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה: (רמב"ן בראשית לח,יא)
[5] יוסף היה בסביבות שמנה כאשר יעקב חזר לגור עם אביו בארץ כנען שזה מוסיף עוד תשע שנים (17-8=9 עיין הערה 2) שבו יכול הסיפור של יהודה וצאצאיו להתרחש
[6] ויהי בעת ההיא, ולא היה צריך קרייה למימר אלא ויוסף הורד מצרימה, ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו, רבי אלעזר ור' יוחנן, רבי אלעזר אמר כדי לסמוך ירידה לירידה, רבי יוחנן אמר כדי לסמוך הכר להכר, ר"ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דא"ר יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה (בראשית רבה פה,ב) \\ ויהי בעת ההוא - למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך: (רש"י בראשית לח,א)
[7] כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: (דברים כה,ה-ט)
[8] ...אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת:... (רמב"ן בראשית לח,ח)
[9] וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר: וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְקֹוָ֑ק וַיְמִתֵ֖הוּ יְקֹוָֽק: (בראשית לח,ו-ז)
[10] וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ: וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ: (בראשית לח,ח-י)
[11] וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: (בראשית לח,יא)
[12] ...והקרוב יותר שהוא איחר את נישואין (של שלה) עד שיגדל לפי שחשב שהיתה סיבת מיתתם של עד ואונן שנשאו (בהיותם) צעירים לימים על ידי חלאים וחולשה שארעה להם מזה ולא ידע את מסתריהם אשר גלה (ה') יתעלה בלשון שליחו (משה רבינו). (ר' אברהם בן הרמב"ם בראשית לח,יא) \\ כי אמר - כלומר היה דוחה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה, לשון רש"י. ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (יבמות סד ב) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה. ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו. ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא: והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה: (רמב"ן בראשית לח,יא) \\ כי אמר – אם היתה הכוונה שחשש שהיא קטלנית קשה קושית הרמב"ן מה זה בוש לומר לה שתלך לה. ותו, הרי מחלוקת תנאים היא ביבמות (סד,ב) אם בתרי או בתלת מתחזקת לכך. ותו, מאי דייק הכתוב "פן ימות גם הוא כאחיו", מאי נפקא מינה במה שהמה "אחיו". משום הכי פירש הרמב"ן שחשש שלא יכשל גם הוא בעוון, מפני ילדותו, וכך כתב הספורנו. וזה אינו נכון לפי דברינו שלא נשתוו בטעם המיתה, וגם נראה שלא ידע יהודה כלל סיבת מיתתם. אלא כך פירוש המקרא, דלכן אמר "שבי אלמנה בית אביך" משום "פן ימות וגו'", דהא שלא ניתנה לאשה באותה שעה לשלה הוא משום שלא היה ראוי עדיין לאישות שהרי היה בן ד' שנים, אבל למה אמר "שבי אלמנה בית אביך" ולא רצה שתשב אצלו כדין שומרת יבם שיושבת בבית בעלה, על זה נתן לה טעם "פן ימות גם הוא כאחיו", כי הוא לא ידע סיבת מיתתם, ובאשר שניהם מתו לערך בני שמונה שנים כסבור שכך טבע גידולם למות בני שמונה, ואולי גם זה הנולד לאמם טבעו כך, וא"כ לא יזכה גם הוא ליבמה, ולמאי תשב בביתו חנם ויהי לו צער כפול. על כן תשב בבית אביה ואם ימות הרי זה תנשא לאיש. (נצי"ב בראשית לח,יא)
[13] כי אמר וגו' - כלומר דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו: (רש"י בראשית לח,יא) \\ ויאמר יהודה לתמר וג' – לאבי אבא ז"ל מה שאמר לה עד יגדל שלה בני דחיה והחלטתו היתה שלא להשיאו לה כלל... (ר' אברהם בן הרמב"ם בשם סבו בראשית לח,יא) \\ כי אמר פן ימות – סבור: מקור משחת הוא זה. והחמיר לומר בתרי זימני הוי חזקה, וכן הלכה גבי סכנה בהחולץ (בבלי יבמות ס"ד:). (ר"י בכור שור בראשית לח,יא)
[14] השיעור הזה הוא קובץ מדברים וחידושים ששמעתי מהרבה אנשים ובמיוחד המאמר של הרב מרדכי ברויאר בספרו פרקי בראשית פרק לו "יהודה ותמר"
[15] כל השמות בסיפור הם מלאים טעם וירח וכדאי להקדיש שיעור לעניין הזה
[16] הדוגמאות האלו הראה לי גיסי הרב מנחם חריש
[17] וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹקִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: (מלכים ב ד,טז)
[18] וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי: (מלכים ב ד,כח)
[19] וַיָּ֤שָׁב אַבְנֵר֙ חֶבְר֔וֹן וַיַּטֵּ֤הוּ יוֹאָב֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַשַּׁ֔עַר לְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ בַּשֶּׁ֑לִי וַיַּכֵּ֤הוּ שָׁם֙ הַחֹ֔מֶשׁ וַיָּ֕מָת בְּדַ֖ם עֲשָׂה־אֵ֥ל אָחִֽיו: (שמואל ב ג,כז) \\ בשלי - בשגגה שלא הבין אבנר שבלבו להרגו וסרס המקרא ויטהו יואב בשלי אל תוך השער לדבר אתו: (רש"י שם) \\ בשלי - ענין שגגה ושכחה כמו על השל (שמואל ב ו,ז - וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְקֹוָק֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹקִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹקִֽים:) וכן גם של תשלו (רות ב,טז - וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ:): (מצודת ציון שם) \\ וגם של תשלו - שכח תשכחו עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים תרגום כל שגגה שלותא וכן על השל, דבר אחר לשון כי ישל זיתך: (רש"י רות ב,טז)
[20] וַיִּקְרָא יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: (בראשית ג,ט-י)
[21] וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: (בראשית ג,יא)
[22] וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: (בראשית ג,יב)
[23] וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: (בראשית ג,יג)
[24] אשר נתת עמדי - כאן כפר בטובה: (רש"י בראשית ג,יב)
[25] וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: (בראשית ד,ט-י)
[26] מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְקֹוָ֗ק וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם: (הושע יד,י)
[27] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם?...אלא משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה - צדיקים ילכו בם, הוא שנתכוון לשם עבירה - ופושעים יכשלו בם ודלמא הוא נמי לשם מצוה הוא מכוין! א"ר יוחנן, כל הפסוק הזה לשם עבירה נאמר: וישא לוט - ותשא אשת אדניו את עיניה, את עיניו - ויאמר שמשון [וגו'] אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, וירא - וירא אותה שכם בן חמור, את כל ככר הירדן - כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, כי כלה משקה - אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי. והא מינס אניס! תנא משום רבי יוסי בר רבי חוני: למה נקוד על וי"ו שבקומה של בכירה? לומר לך, שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע. ומאי ה"ל למעבד? מאי דהוה הוה! נפקא מינה - דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי. (הוריות י:)
[28] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: (בראשית כז,יא)
[29] אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה: (כז,יב)
[30] כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (דברים כד,ז)
[31] כדאי להזכיר ולציין דוד המלך מצאצאיו של יהודה במסגרת הזאת שג"כ לקח אחריות על חטא בת שבע והציל את מלכותו לעומת שאול שסירב להודות על חטאיו ואבד את מלכותו
[32] אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: (בראשית מג,ט)