Purim – Megillat Esther – Drunken Joy חג פורים – מגילת אסתר
Simon Wolf
Purim – Megillat Esther
Drunken Joy
Simon Wolf
The Shulchan Aruch[1] codifies the obligation proffered by Rava in the Gemara of becoming inebriated on Purim until the point where one cannot differentiate between cursed is Haman and blessed is Mordechai.[2] In offering an explanation for this practice, the L’vush states that one who reaches such a state of intoxication will certainly be happy (דכשיגיע לשכרות כזה ודאי הוא שמח).[3] The Eliya Rabba is taken aback by this requirement and wonders how it could be that Chazal would encourage inebriation to such an extent when the Tanach is replete with warnings of the dangers that such drunkenness poses.[4] He suggests that because the Mishteh (drinking party) plays such a central role in the Megillah, Chazal saw it fit to commemorate Purim through the vehicle that brought about the Jews salvation.[5] Vashti and Haman both met their end at a Mishteh Yayin and therefore by imbibing wine, one will remember the miraculous deliverance that was facilitated through the drinking of wine.
In support of this contention is the fact that nearly fifty percent of the appearances of the word Mishteh (מִשְׁתֶּ֔ה) in Tanach are found in Megillat Esther.[6] Of the twenty times that the word occurs in the Megilah, the first fifteen are a part of the narrative of the story of Purim while the other five pertain to the instructions to the Jews for the celebration of Purim. Interestingly, the latter five appearances are all associated with the word Simcha (שִׂמְחָ֥ה - joy or happiness). This would be in consonance with the idea presented above that the Mishteh or intoxication is associated with or the reason for the happiness one experiences on Purim. Truthfully, not only does the demand for Simcha influence the experience of Purim, but it also permeates the entire month of Adar. “Similar to the way one diminishes their joy upon entering the month of Av, so too when one enters the month of Adar they should increase their experience of happiness.”[7] What exactly is the nature of the happiness being discussed here?
One of the most terrifying verses in the Torah is found in the Tochecha (rebuke) of Parshat KiTavo. There Moshe tells Bnei Yisrael that all these curses and terrible destruction I have described will be unleashed upon you “because you did not serve God, your Lord, in joy and gladness of the heart (בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב) over the abundance of everything.”[8] The Ri B’chor Shor understands “in joy and gladness of the heart” as describing the state of Bnei Yisrael because of that which God provided to them. The indictment of the Pasuk is “you, who were full of joy and gladness of the heart from all the goodness bestowed upon you by God, did not serve God.”[9] Others take it a step further and suggest that there is no obligation to be joyous in one’s worship of God, for those who worship God in distress are also doing His will.[10] Rather, there is a quid pro quo (מדה כנגד מדה) being described here. You should have shown gratitude to God for granting and providing you with so much happiness from all the good with which He endowed you. Instead, you failed to accept upon yourself the worship of God and follow God’s beneficial and pleasant ways, and therefore, as due retribution, God will compel you to languish under the difficult and bitter yoke of your enemies. On the other hand, the Rabbeinu Bachaye sees “in joy and gladness of the heart” as part of the charges being leveled against Bnei Yisrael.[11] The Torah indicts people who serve God, but do not do so joyfully. That is because a person is not obligated to merely carry out God's commands, but is required to do so gladly, in a happy frame of mind. Experiencing and expressing joy when performing any of God's commandments is an independent Mitzva, meriting additional reward above and beyond the fulfillment of the commandment itself. That is why one may be punished for failing to worship God with a joyful heart and therefore one is required to perform God’s commandments with full intent and happiness (בשמחה ובכוונה שלמה). Given the severity of the punishment from failing to do so, indicates that the attitude with which one serves God is integral to the fulfillment of God’s commands.
The Sokachover Rebbe in his introduction to the Eglei Tal (אגלי טל), his work on the thirty-nine Melachot of Shabbat, describes his views as to the proper approach to learning Torah, much of which he gleaned from the Kotzker Rebbe, his father-in-law and Rebbe.[12] There he states that not everyone is able to learn Torah Lishma (for the sake of the Torah itself), but nevertheless, Chazal have indicated that one should still learn and perform Mizvot Lo Lishma because that will eventually lead to one being able to do them Lishma (מתוך שלא לשמה בא לשמה). He then notes that he heard some people mistakenly proffering that one who garners joy and happiness from his insights on and learning of the Torah diminishes from their learning Lishma. True learning Lishma would be done stoically and only for the sake of the Mitzva, because the experience of joy and happiness exposes and points to ulterior personal motives underlying one’s learning. Notwithstanding that he does concede that someone who learns Torah only for the intellectual satisfaction and joy, and not because of the Mitzva, is considered learning Lo Lishma, he bemoans that this view is a tremendous misconception and nothing could be farther from the truth. The proper and genuine Mitzva of learning Torah is done with joy and happiness because that causes the Torah to be “absorbed” into the person engaged in its study and that happiness is the sustenance and feedstock for a person’s good inclination (יצר הטוב). Joy reflects an obsession and oneness with the Torah (דבקות בתורה) rather than perverted intent. One who enjoys their learning is considered learning Lishma, shrouded in holiness, because joy, in this context, is also a Mitzva.
The Kuzari, in exploring the proper way in which one should conduct themselves religiously, discusses the appropriate place for joy in that lifestyle. The general guiding principle he proposes is that our Torah is divided between the emotions of fear, love, and joy (היראה והאהבה והשמחה), by each of which one can approach God. One’s contrition on a fast day does not bring one any closer to God than the joy one experiences on the Shabbat and holy days, assuming one’s joy is precipitated by a proper intent. Just as prayers demand thoughtfulness and devotion, so too the enjoyment of God’s Mitzvot and Torah require those same traits. That should lead one to experience happiness with the Mitzva itself, spawned from a love of the God who commanded it and the goodness He bestowed upon the individual through it. If that joy leads one so far as to sing and dance, it is transformed into service of God and engenders a bond between oneself and the Divine. God did not leave the appropriate balance of these matters to man’s intuition, but laid down decisive injunctions concerning them, since it is not in the power of mortal man to apportion to each faculty of the soul and body its right measure, nor to decide what amount of rest and exertion is good.
Later on, in discussing the proper balance of emotions promoted by the Torah, The Kuzari notes that love and fear have their proper place and are subject to the same measured laws of the Torah that are found by other Mitzvot. That is because the joy experienced on Shabbat and holy days, if left unchecked, could deteriorate into frivolity, debauchery and idleness, causing one to fail to perform that which is expected of them. Similarly, fear should not go so far as to despair one of attaining forgiveness or cause one to spend their entire life wallowing in dread. This would put the individual in transgression of God’s command to experience joy in all that He has provided to sustain that person (וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹקֶ֖יךָ).[13] It would also diminish one’s appreciation for God's bounties since gratitude is directly correlated with the joy experienced (כי השבח הולך אחרי השמחה) and this would result in the person conducting themselves in the manner that is alluded to in the verse: “because you did not serve God, your Lord, in joy and gladness of the heart (בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב) over the abundance of everything, therefore you will instead serve your enemies…”[14] This balance proposed by the Kuzari is eloquently expressed in the Gemara Berachot.[15] There, the Gemara is perplexed by the verse, “Serve God in awe; rejoice in trembling (וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה)”[16] which seems to pair together the contradictory emotions of joy and fear. In order to resolve this paradox, it quotes Rabba’s explanation of the Pasuk that in the place where there is rejoicing, it should be mitigated by trembling.[17] Unbridled and unchecked joy leads to frivolity, whereas rejoicing accompanied by trembling results in a measured and proper atmosphere that produces constructive happiness.
The Gemara in Berachot quotes a Braita that explains the proper state of mind one must enter in preparation for prayer. “The Sages taught: One may neither stand to pray from an atmosphere of sorrow nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should approach prayer from an atmosphere imbued with the joy of a Mitzva.”[18] In defining what is meant by the joy of a Mitzva, Tosafot suggests the learning of Torah or the recitation of praises of God.[19] This would comport with the Kuzari’s position that there is a mutualism between gratitude, praise and joy.
The Gemara in Shabbat says something similar with regards to engendering the resting of the Divine presence (שכינה שורה). It poses a contradiction between two verses in Kohelet, one of which extolls happiness (וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה)[20] and another that pans joy (וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה).[21] The resolution suggested by the Gemara is that the positive verse refers to Simcha of a Mitzva whereas the negative verse concerns Simcha without a Mitzva. It then concludes that the praise of joy mentioned here is “to teach you that the Divine presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a Mitzva.”[22]
Upon the completion of the consecration of the Beit HaMikdash and the celebration of Sukkot, Shlomo HaMelech sends the people in attendance home. The verse testifies that all who left this event went home “joyful and glad of heart (שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב) over all the goodness that God had shown to His servant Dovid and to His nation Yisrael.”[23] In the Gemara in Shabbat, it dissects this Pasuk and explains the significance of each part of this verse.[24] Explicating on the word “joyful (שְׂמֵחִים֙),” the Gemara says that the reason for that joy was a result of their experiencing the aura of the Divine presence (שנהנו מזיו השכינה). How does the Gemara know this? When Bnei Yisrael departed from the Temple, many of them had up to a two week journey to return home, nevertheless, the Pasuk states that they all returned home “joyful and glad of heart (שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב).” How could that be? It is interesting to note that this combination of joy and a glad heart (שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב) only appears twice in Tanach. Once in the verse just cited and the other time in describing Haman’s comportment upon exiting the first Mishteh with Achashverosh and Esther. “On that day Haman exited happy and glad hearted (שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב)…”[25] Though in that case, not a moment later, Haman’s demeanor suddenly changes. “…But when Haman saw Mordechai in the palace gate, and Mordechai did not rise or even stir on his account, Haman was filled with rage at him.” All that joy was fleeting and in a flash, it dissipated. Why? Chazal clearly saw these two instances as a contrasting parallel. Haman’s joy came from selfish narcissism; it was the temporal happiness of power, pride and accomplishment and self-aggrandizement. The type of joy that is ephemeral and can be erased in a moment by the insubordination of another. Clearly then, the joy experienced by Bnei Yisrael in the time of Shlomo HaMelech had to be different since it lasted and affected everyone equally. It had to be a long-lived happiness that comes from being attached or united with something more eternal; a spiritual joy that connects one to the Almighty and not the elusive mortal happiness of man.[26]
Returning now to the Megillah, in the narrative of the story the word Mishte always appears alone or with the modifier “Yayin (wine).” It describes parties, full of frolicking, drinking, debauchery and frivolity; the type of activities and environments that the Tanach eschews and warns one to avoid. In order to best commemorate the miraculous salvation of Purim, the Megillah suggests that Purim be celebrated with a Mishteh as its centerpiece in order to recall the events and means by which God brought about the Jews deliverance. The only issue is that a Mishteh brings with it all the negative associations that pervade the story of the Megillah. In order to avoid this pitfall, Mordechai and Esther in their instructions to celebrate Purim conjoined the Mishteh with Simcha. As has been explained above true Simcha only comes from religiously purposeful joy; Simcha of a Mitzvah or happiness connected to the spiritual and Divine. Without that aspect, it is only momentary joy that can be upset or undermined in a flash.
The challenge faced by many on Purim is that they experience Mishteh, but not Mishteh V’Simcha. The main cause for this is the conflation of true happiness with fleeting frivolity and fun. Many point to this as being the pivotal difference between debased drunkenness and uplifting spirituality that can be experienced on Purim. The Eliya Raba succinctly summarizes that there is no Mitzva of frivolity on Purim, just the joy associated with the performance of God’s will – as was elucidated earlier by the Rabbeinu Bachaye and the Eglei Tal.[27] In addition, the Meiri explains that “one is obligated to increase their joy, feasting and drinking on this day until he lacks for nothing, nevertheless we are not commanded to get drunk and debase ourselves through this happiness, since we were not charged to experience happiness of debauchery and nonsense, but rather joy of pleasure through which we reach love of God and gratitude for the miracles He has done on our behalf…”[28] When done properly, (וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה) rejoicing accompanied by trembling results in a measured and proper atmosphere that produces constructive happiness, then one who reaches such a state of intoxication will certainly be happy (דכשיגיע לשכרות כזה ודאי הוא שמח) which will lead to recognition and appreciation of God since gratitude is directly correlated with the joy experienced (כי השבח הולך אחרי השמחה).
Shabbat Shalom and Purim Sameach
[1] חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. (שו"ע או"ח תרצה,ב)
[2] אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז:) \\ אני לא נוקט עמדה הלכתי או מעשי בעניין של השתייה בפורים
[3] וצריך להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים, דכשיגיע לשכרות כזה ודאי הוא שמח, ויש אומרים שאין צריך להשתכר כל כך, שהרבה מכשולות יבואו ע"י שכרות שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן:* הג"ה ועיין לעיל סימן תצ"ב וסימן תקפ"ו ס"ב וסימן תקכ"ט סעיף ג' וד': לפיכך לא ישתה אלא מעט יותר מלימודו ויישן ומתוך שיישן לא ידע בין ארור המן וכו', ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים: (לבוש או"ח תרצה,ב)
[4] להשתכר וכו'. וא"ת היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות מכשול גדול, וי"ל מפני שכל הניסים שנעשה לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה, כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו ע"י משתה היין היה, ולכן חייבו חכמים להשתכר (עד) כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין, וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' נ"ו כתב צריך להשתכר למצוה ולא לעכב: (אליה רבה תרצה,א וגם מצוטט בביאור הלכה או"ח תרצה ד"ה חייב)
[5] עיין בהערה 4 \\ כיון שכל הנס היה על ידי יין, כי בתחלה נטרדה ושתי על ידי משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו, כדי לזכור הנס הגדול. ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצוות בנטילת ידים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים: (חיי אדם חלק ב-ג הל' שבת ומועדים כלל קנה,ל)
[7] משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו' אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה... (תענית כט.)
[8] תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹקֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל: (דברים כח,מז)
[9] תחת אשר לא עבדת – במקום שהיה לך לעבוד הקב"ה בשמחה ובטוב לבב – שהיה משמחך ומטיב לך ומגדלך על כל, ולא רצית לעבדו. (ר' יוסף בכור שור דברים כח,מז)
[10] תחת אשר וגו' – גם דבר זה יהא אות ומופת. כיון שהקדוש ברוך הוא מעניש מדה כנגד מדה, מוכח בעליל, שהעונש אינו מקרה ח"ו, אלא אצבע אלקים, ובא הכתוב לומר שכך יהיה עונשם של ישראל, מדה כנגד מדה. יען אשר לא רצית לקבל על עצמך את עבודת אלקיך הטובה והנעימה, תיאלץ לקבל עליך בעל כרחך את עבודת אויביך הקשה והמרה. בשמחה ובטוב לבב – רש"ר הירש מפרש, שאין הכוונה לשמחת העבודה, שהרי גם העובד את בוראו במצוקה אף הוא עושה את רצונו; אלא פירושו שהיית שמח וטוב לב מתוך שסיפק ה' לך כל טוב והיית צריך להכיר טובה על כך, ואתה לא עבדת את הקב"ה, על כן תיאלץ להיות עבד משועבד מתוך רעב וחוסר כל. (רד"ץ הופמן דברים כח,מז)
[11] תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה, וכן אמרו במדרש רות: (רות רבה ה, ו) אלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו: (בראשית לז, כא) "וישמע ראובן ויצלהו מידם", בכתפו היה מוליכו לאביו, ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו: (שמות ד, יד) "וראך ושמח בלבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: (רות ב, יד) "ותאכל ותשבע ותותר", עגלים פטומים היה מאכילה. (רבינו בחיי דברים כח,מז)
[12] הפעם אודה ה', אשר מיושבי בית המדרש שם חלקי. ומעודי ממבקשי חכמת התורה הייתי. ועוד כד הוינא טליא למדני אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל דרכי פלפול. וכד הוינא כבר עשר חידושים חידשתי. אחר-כך נכנסתי לפני ולפנים לבית חמי אדוני מורי ורבי זצ"ל מקאצק, מקור החכמה והתבונה. ממנו דרכי העיון למדתי, וממנו נתוודעתי מה ייקרא חידושי תורה באמת. כי לא כל הפלפולים חידושים המה, ולא יאומן כי יסופר, השגחה גדולה אשר השגיח עליי בעינא פקיחא גם בעניין סדר הלימוד וחידושים... (הקדמה לאגלי טל)
[13] וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹקֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: (דברים כו,יא)
[14] תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹקֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל: וְעָבַדְתָּ֣ אֶת־אֹיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ יְקֹוָק֙ בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל־צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ: (דברים כח,מז-מח)
[15] מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה. (ברכות ל:)
[16] עִבְד֣וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה: (תהלים ב,יא)
[17] עיין תוד"ה במקום גילה ברכות לא. שמפרש את הפסוק כפשוטו: במקום גילה שם תהא רעדה - פשוטו של מקרא עבדו את ה' ביראה וכשיבא יום רעדה תגילו והכי מפורש בירושלמי עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה כדתניא בספרי (פ' עקב) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה.
[18] תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא.)
[19] אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה; כגון סמוך לגאולת מצרים, או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן. (רש"י ד"ה אלא מתוך שמחה ברכות לא.) \\ רבנן עבדי כמתניתין - וכותייהו קי"ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה. (תוד"ה רבנן עבדי ברכות לא.)
[20] וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹקִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ: (קהלת ח,טו)
[21] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה: (קהלת ב,ב)
[22] ומאי דבריו סותרין זה את זה? - כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל...כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עשה. לא קשיא, טוב כעס משחוק - טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה. ולשחוק אמרתי מהולל - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה. אמר רבא: וכן לחלום טוב. איני? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נטפות מור עבר, אל תקרי מור עבר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים! לא קשיא, הא - ברבה והא - בתלמיד. ואיבעית אימא: הא והא ברבה, ולא קשיא, הא - מקמי דלפתח, הא - לבתר דפתח. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. (שבת ל:)
[23] בַּיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ שִׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּלְכ֣וּ לְאָהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כָּל־ הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ: (מלכים א ח,סו ודברי הימים ב ז,י)
[24] והיינו דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו: וילכו לאהליהם - שמצאו נשותיהן בטהרה. שמחים - שנהנו מזיו השכינה. וטובי לב - שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו (ולישראל עמו, לדוד עבדו) - שמחל לו על אותו עון, ולישראל עמו - דאחיל להו עון דיום הכפורים. (שבת ל.)
[25] וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה: (אסתר ה,ט)
[26] וכן אמרו בויקרא רבה (פרשה כ"ז), אמר רבי אלעזר ברבי מנחם ונחל עדנך תשקם (תהלים ל"ו ט'), אין כתיב כאן אלא ונחל עדניך, מכאן שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו, וזה ירמוז להשגה שישיג כל אחד מתארי השלמיות אשר בו יתברך, כמו שבארנו בפרק ט"ו מזה המאמר. ונקראת עדן בעבור כי הערבות והשמחה והתענוג האמתי אינו אלא בהשגה בלבד, לפי ששאר הערביות כלם פוסקים וכלים ותפסק בהכרח השמחה שבהם, ועוד כי ברבות טובתם הוא סבת הפסדם, כי מי שיתענג במאכל או במשתה כשמרבה לאכול או לשתות יצטער ויקוץ בהם בלי ספק, וכן בכל שאר התענוגים הגשמיים, ואין תענוג ושמחה מתמדת אלא בהשגת הדבר הרוחני, וכל שכן כשיהיה הדבר ההוא בלתי בעל תכלית, כי כל מה שתגדל ההשגה תתוסף השמחה ויתרבה התענוג ולא יפסק, ולפי שהיו תארי השלמות אשר בו יתברך בלתי בעלי תכלית, הנה ימצאו בו לפי זה השגות בלתי בעלות תכלית, ולזה יתחייב שימשכו לאותן ההשגות שמחות בלתי בעלות תכלית, וזהו שאמר הכתוב שובע שמחות את פניך (תה' טז, יא), ר"ל רבוי שמחות כפי רבוי ההשגות אשר בך. ולמה שהיו כל ההשגות אשר בו יתברך בלתי בעלות תכלית בחשיבות ובנעימות, והם נצחיות כמו שבארנו בפרק כ"ה מזה המאמר, לזה סיים נעימות בימינך נצח (ספר העיקרים מאמר ב פרק ל)
[27] עיין הערות 3-5 \\ בין ארור וכו'. דארור המן וברוך מרדכי שוין בגימטריא, ושיכור בקל טועה בחשבון. ויש אומרים שפיוט היה שעל הבית אחד עונין ארור המן ועל בית אחד ברוך מרדכי וצריך צילותא שלא לטעות. ועיין במעגלי צדק [מג ע"א] ומטה משה [סי' תתריב] עוד מזה, ומה שמזהירין שלא לנהוג בפורים קלות ראש, אלא לשמוח בשמחת מצוה ודקדוק בנטילת ידים והמוציא וברכת המזון עי"ש באריכות: (אליה רבה או"ח תרצה,ב וגם בביאור הלכה או"ח תרצה ד"ה חייב איניש)
[28] חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבונה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו עד שירדם וכן לענין ביאור זה שאמר שחטיה לרבי זירא פי' מלשון סחיטה ר"ל שימעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים אין עיקר שמחתה אלא ביום שהרי נאמר ימי משתה ושמחה ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו הן לילה שמחרתו יום הפורים הן לילה שעבר הפורים: (בית הבחירה למאירי מגילה ז:)