Parshat Bo – What Happened to the Three Days? פרשת בא
Simon Wolf
Parshat Bo What Happened to the Three Days? Simon Wolf |
There is a group of commentators who suggest that the three-day request was a strategic ploy designed to facilitate Bnei Yisrael’s ability to “borrow” goods from the Egyptians,[5] who would mistakenly assume that Bnei Yisrael were returning shortly.[6] This explanation, however, only serves to compound the difficulty since it increases the deception intended by the request. The Or HaChaim justifies this duplicity by invoking the Pasuk in Tehillim, “…with the deceitful, you should act wily.”[7] It was therefore legitimate for Bnei Yisrael to engage in such chicanery in order to obtain the restitution due to them for the generations of unjust servitude they had endured.[8] The Or HaChaim further cites an additional rationale offered by other commentators,[9] namely, that the purpose of the three-day request was intended to lure Paraoh into pursuing Bnei Yisrael when it became clear that they would not return in a timely fashion.[10] Again, one would still either have to rely on the Pasuk in Tehillim to justify the deceit, or subscribe to the exegetes who maintain that Bnei Yisrael ultimately kept their word; either because they never explicitly promised to return,[11] or since they indeed only travelled a distance of three days before Paraoh gave chase.[12]
There are commentators who believe that Moshe began with a reasonable request, which Paraoh rejected, in order to demonstrate that Paraoh certainly would not have acceded to a more ambitious demand for the complete emancipation of Bnei Yisrael.[13] Others suggest that the purpose was in order to expose Paraoh’s obstinacy by highlighting his refusal to even entertain a modest and ostensibly reasonable appeal.[14] Very interestingly, one commentator proposes that the three-day request was not directed at Paraoh, but rather at Moshe himself. Moshe was so reticent to undertake the mission that God had to frame the request in a manner that Moshe himself would regard as rational and achievable (see Parshat Shmot – God’s Willing Ambassador).[15] Had God instructed Moshe to demand from Paraoh a full and unconditional release of the slaves, Moshe would have certainly demurred, judging it to be an unrealistic mission. The Rabbeinu Chananel offers the most interesting, and maybe compelling, explanation, which is that the three-day journey was intended to gradually ease Bnei Yisrael into the performance of the Mitzvot without overwhelming them.[16] In this view, the redemptive process was expected to unfold over time rather than instantaneously, allowing Bnei Yisrael to slowly gravitate towards God.
Regardless of the explanation one adopts, it remains necessary to account for why God required Bnei Yisrael to travel a three-day distance from Egypt in order to worship Him, rather than performing whatever service He desired within Egypt. The simplest answer might emerge from the exchange between Moshe and Paraoh during the plague of Arov. “And Paraoh summoned Moshe and Aharon and said, ‘Go and sacrifice to your God within the land.’ Moshe replied, ‘It would be unconscionable to do this, for that which we sacrifice to God our Lord is sacred to the Egyptians (תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם). If we sacrifice that which is sacred to the Egyptians before their very eyes, will they not stone us?! So, we must go a distance of three days into the wilderness and sacrifice to God, our Lord, as He may command us.’”[17] Paraoh temporarily acquiesces to the request, albeit with the stipulation that they do not wander too far and on condition that they pray on his behalf as well. Once the plague subsides, he predictably reneges on his pledge. Nevertheless, Moshe’s argument is so persuasive that even Paraoh was willing to accede to this demand, and in the remaining plagues, it is the framework for the subsequent negotiations, which revolve not around whether Bnei Yisrael will leave Egypt, but rather focus on who will go and what will accompany them when they do inevitably travel.
In Sefer Yechezkel, the Navi describes God’s retrospective perspective with regards to the spiritual state of Bnei Yisrael in Mitzrayim and the subsequent Exodus. God recounts how He appeared to them in Egypt, most likely through His emissary Moshe, and declared that He was their God (אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקֵיכֶם). He promised to free them from the bondage of Egypt and to bring them to the wonderful land flowing with milk and honey. At that juncture, God’s only request was that Bnei Yisrael renounce and discard their idolatrous practices. God testifies that the people were defiant and refused to comply with this demand and therefore God was left with no choice, but to pour out His anger upon them. The only reason God refrains from annihilating them and nevertheless redeems them from Egypt is for the sake of His name, so that it not be profaned amongst the nations who were aware of God’s covenantal relationship with Bnei Yisrael (וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם).[18] This perspective is reinforced by Chazal’s Midrashic interpretation of Bnei Yisrael’s inability to heed Moshe’s words of comfort and salvation because “they were short of breath.”[19] The Midrash asks whether it is truly possible for someone not to hear good news? Rather, it must be that Bnei Yisrael consciously ignored Moshe’s message because abandoning the Egyptian culture and idol worship they were steeped in was simply too daunting.[20] In essence, at that moment, Bnei Yisrael were virtually indistinguishable from the Egyptians themselves.
In order for Bnei Yisrael to truly distinguish themselves from the Egyptians, God would have to compel them to take drastic action to unmistakably demonstrate their allegiance to Him (see Parshat Va'era - Plague Math - What is the Magic Number?). The divine plan therefore contained two parts. First, Bnei Yisrael were required to sacrifice the Egyptian deity to their God, an act that would simultaneously evidence their fealty to God while repudiating their identification with Egyptian culture and idolatry. In addition, this act of worship had to transpire outside the confines of Egypt, requiring a three-day journey into the uninhabited wilderness. Notwithstanding Moshe’s expressed concern regarding the danger of undertaking such a ritual in Egypt, there may be another, more fundamental, reason for insisting that this worship occur beyond its borders. Paraoh alludes to this fear when he rallies his nation to confront the large and growing Jewish presence in Egypt.[21] He convinces his people to oppress Bnei Yisrael in order to prevent them from becoming a fifth-column within Mitzrayim and “leave the land.” The Gemara in Sota entertains the possibility that this phrase refers not to Bnei Yisrael leaving Egypt, but rather to the Egyptians themselves being driven from their land. Paraoh’s fear, then, was that Bnei Yisrael would collaborate with the enemy and expel the Egyptians from their own land.[22]
God might have harbored a parallel concern regarding Bnei Yisrael were they to cast off their yoke of bondage within Egypt. The newly freed nation would naturally emulate the behavioral paradigms of free men that had been modeled for them and they had witnessed for generations. Free people become masters and enslave their adversaries. As the Navi Yechezkel relates, Bnei Yisrael were deeply enmeshed in Egyptian culture and idol worship. They experienced little ideological dissonance with the Egyptian mores; they were simply unable to tolerate the physical oppression and bondage. Had they gained their freedom in Egypt, they, in all likelihood, would have enslaved their Egyptian oppressors who had been recently “defeated” by God. History and human nature suggest that revolutions often result not in moral transformation, but in the replication of the very systems they overthrow. This dynamic is aptly illustrated by the animals who take over for the farmer in George Orwell’s “Animal Farm.” The liberators eventually start to more closely resemble the farmer they replaced rather than their animal peers who joined them in the revolution. In order to avoid this possibility, God insists that Bnei Yisrael journey three days into the wilderness before worshipping Him. That physical distance would make it clear that this was not simply intended as a slave-revolt where the slaves replaced the masters, but rather the birth of a Godly-nation destined to return to its own ancestral land. Whether Bnei Yisrael departed immediately from there or temporarily returned to Egypt, the message was unmistakable; their new God wanted them to depart from Egypt and separate from its culture entirely and not merely replace the Egyptians. This initial stage ensured that Egypt now lay behind them and they would not return in the same manner they had left.
Unfortunately, Paraoh’s obstinacy prevents this plan from being realized. The moment for the Exodus has arrived, yet Paraoh has still refused to permit Bnei Yisrael to take leave and worship God outside of Egypt. This forces a fundamental shift in strategy. Bnei Yisrael are now compelled to demonstrate their allegiance to God and their rejection of the Egyptian deity within the confines of Mitzrayim itself through the Korban Pesach. The three-day journey is no longer relevant, since they will worship God within Egypt. Consequently, when Paraoh ultimately releases them, Bnei Yisrael are no longer bound to return. Worshipping God in Egypt constitutes an even greater declaration of allegiance to God, as it requires extraordinary courage to sacrifice that which is sacred to the Egyptians in full view of their oppressors. It entails acting despite the danger and the reservations that Moshe had expressed to Paraoh regarding the possibility of worshipping God within Egypt. At the same time, this heightened confrontation and assertion within Egypt poses a serious risk. It appreciably raises the specter that Bnei Yisrael might turn on their masters, view themselves as poised to replace their oppressors, and ultimately prefer to remain in Egypt, thereby undermining the very purpose of the Exodus.
The final Mishna in Berachot teaches that “one may not enter the Temple Mount with his staff in hand, wearing his shoes or his money belt or with dust on his feet...,”[23] as such behaviors constitute a degradation of its sanctity. Beyond their inherent disrespect, these actions also signal haste, a desire to rush through the Temple rather than tarry in the presence of God. Strikingly, the Korban Pesach in Egypt mandates additional requirements above and beyond the annual Korban Pesach offered on Passover. “It shall be eaten with your belts girded, your shoes on your feet and your staves in your hands; you should eat it in haste…”[24] These unique features mirror, nearly word for word, precisely the same behaviors that are found in the Mishna in Berachot. That which is forbidden in the Temple is demanded by the Korban Pesach in Egypt.
It seems that this innovation in the Pesach was introduced to mitigate the heightened risks associated with offering the sacrifice in the midst of Mitzrayim rather than on a three-day journey into the wilderness. That which is deemed disrespectful and inappropriate on the Temple mount is absolutely necessary for the Korban Pesach in Egypt. The holiness of the Temple, the location where the Shechina resides, demands reverence, immersion and tarrying. In contrast, in Egypt, there is a need for disrespect, detachment and haste. These ritual requirements make it clear that there is nothing holy or enduring about Egypt; it is a place, a culture and a religion that must be left behind. Bnei Yisrael must understand that this is their moment to depart, not merely replace their Egyptian masters.
These additional requirements act as a stark reminder that God is not merely freeing slaves; He is creating a holy nation tasked with embodying that which is moral and just and not solely replicating the Egyptian society they are leaving behind. This is why so many social Mitzvot in the Torah are accompanied by the refrain, “for you were slaves in Egypt.” Invoking the memory of bondage is meant to cultivate empathy with those less fortunate and to dissuade one from engaging in those maligned behaviors towards others. The reversal of roles, being in the more privileged and powerful position, should not corrupt those that once suffered under its oppression. It is essential that our principles not only accompany us when we are downtrodden, but also, and more importantly, guide us when we are ascendant.
Shabbat Shalom
[1] וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְקֹוָ֞ק אֱלֹקֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵ֖לֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיקֹוָ֥ק אֱלֹקֽינוּ: (שמות ג,יח)
[2] וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְקֹוָק֙ אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר:...וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹקֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיקֹוָ֣ק אֱלֹקֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב: (שמות ה,א-ג)
[3] וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: (שמות ג,יט)
[4] וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֘ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (שמות ג,יז)
[5] וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־ בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם: (שמות ג,כב)
[6] לכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה – לא אמרו שישלחם לגמרי שאם כן לא היו משאלין להם כלום ולא היה מתקיים בהם ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וגו'. (מנחת יהודה ואור החיים והנצי"ב שמות ג,יח)
[7] עִם־חָסִ֥יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גְּבַ֥ר תָּ֝מִ֗ים תִּתַּמָּֽם: עִם־נָבָ֥ר תִּתְבָּרָ֑ר וְעִם־עִ֝קֵּ֗שׁ תִּתְפַּתָּֽל: (תהילים יח,כו-כז)
[8] ...ועדיין צריך לתת לב סוף כל סוף למה יצו ה' דברים שאינם מהמוסר לגנוב דעתם בין בהליכה בין בהשאלת חפציהם, והאמת כי כל המעשה הוא משפט צדק כי לצד ששעבדו בישראל צריכין להעלות שכר שכיר, וצא ולמד מתשובת איש ישראל למצרים (סנהדרין צא.) כשתבעו מהם כליהם אשר שאלום...ובענין המעשה מצד עצמו שנטלו ממונם אין איסור בזה להציל אדם את שלו מהאנס, וצא ולמד מיעקב שהיה מערים להציל את שלו מיד לבן הארמי, וצא ולמד ממעשה ג' תנאים (יומא פג) אשר הצילו פקדונם מאשת כידור בדרך ערמה ואין בזה איסור, והוא אומרו הנביא (תהלים יח) ועם עקש וגו'. (אור החיים שמות ג,יח וגם גמ' סנהדרין צא.) \\ ומאחר שהוא היה מעכבם ומשתעבד בהם בלא שום דין אין לתמוה אם צוה ה' להתפתל עם העקש (שד"ל שמות ג,יח)
[9] ...אלא למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות. ונראה לומר כי נתכוין ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו', וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור לא היו המצריים רודפים אחריהם. (אור החיים שמות ג,יח) \\ נלכה נא דרך שלשת וגו' – להודות לו ולברכו על הטוב והחסד. ומה שצוה הקב"ה לומר כן שילכו רק דרך שלשת ימים ולשוב, מובן שהיה כדי שיגיע לשאלת כלים בשפע רב, וגם כדי שיגיע מזה לרדיפה אחריהם ויצא מזה קריעת ים סוף. (נצי"ב שמות ג,יח) \\ ועיין בהכתב והקבלה שחולק: כי הקצור קצרה יד ה' לקיים הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול באופן אחר שלא בדרך ערמה, ולסבב סבה אחרת להאבידם מן העולם; וגם התורה העידה שלא רדפו אחריהם מסבת כספם וזהבם שהשאילום, ולא אמרו כ"א מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ולא הזכירו מאבוד הונם ורכושם.
[10] וְעַתָּה נֵלֲכָה נָא דֶרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים – לָמָּה אָמְרוּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא אָמְרוּ נֵלְכָה נָא לְעוֹלָם, לָמָּה אָמְרוּ כֵּן, כְּדֵי שֶׁיִּטְעוּ הַמִּצְרִיִּים וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצְאוּ, וְיֹאמְרוּ לֹא גְּאָלָם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים וְיִזְבְּחוּ לוֹ, וְהֵם עִכְּבוּ עַצְמָן כָּל כָּךְ, וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים וְיַטְבִּיעֵם בַּיָּם, לִמְדֹד לָהֶם בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, שֶׁאָמְרוּ: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה וגו' (שמות א':כ"ב). (מדרש רבה שמות ג,ח)
[11] וכן עשו באמת, ואין ספק שהשם שהוא אל אמת לא יצוה אל הכזב, אבל פרעה ועמו היו פתאים, ונראה להם כי באמרם דרך שלשת ימים יתחייב... [שלא יעבדו], ולא עוד אלא תכף ישובו, ומי שידע מלאכת ההגיון ידע האמת בזה. (ר' יוסף אבן כספי שמות ג,יח) \\ ועם כל זאת לא אמר לו בבירור שישובו אחר ג' ימים, ולא הוציא משה מפיו דבר שקר (הכתב והקבלה שמות ג,יח) \\ ...ומה שלפנינו הענין הוא יותר נקי ובר כי דקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין ואין בהם דבר שקר כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל, וגם לשון זה לצד מעלת קדושו אלקי ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו אלא הם בני ישראל ידברו כזה... (אור החיים שמות ג,יח)
[12] דרך שלשת ימים – וכן עשו, כדכתיב "ויחנו ביום השני באיתם בקצה המדבר (שמות יג:כ)". (חזקוני שמות ג,יח) \\ עם שזה המאמר היה גם כן צודק, כי הם זבחו שם זבחים לה' יתעלה בעת שניתנה להם התורה, כמו שמבואר בסוף פרשת ואלה המשפטים (כד,ה). (רלב"ג שמות ג,יח)
[13] והנה צוה לו ה' יתעלה שיאמר זה המאמר לפרעה בזה האופן, ולא יגלה לו שכוונתו להוציאם ממצרים במוחלט, כי אם ידע פרעה שלא ישובו - לא יתרצה בזה בשום פנים, וה' יתעלה יעשה תמיד מה שיעשהו בסיבות היותר נאותות קל שיגיע מהם התכלית הדרוש. ולזה אמר לשמואל: 'עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבֹּח לה' באתי' (שמואל א טז, ב), כדי שלא יהרגהו שאול. וכן צוה למשה לאמר זה המאמר, כדי שיתכן שישיג בו מבוקשו מפרעה; (רלב"ג שמות ג,יח אבל עיין ברד"ץ הופמן שחולק)
[14] הוא ית' צוה שבתחלה יבקש ממנו דבר קטן כזה ללכת דרך ג' ימים, להבחין בו ערפו ומצחו הקשה, וזה שאמר מיד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מ"מ להלך, כלומר עם היות שבקשה זו הוא דבר קטן ידעתי רוע לבבו שלא יכנע להתרצות גם לזה (הכתב והקבלה שמות ג,יח) \\ ועיין שד"ל שם שחולק וגם מביא תומך בפי' זה: ואין זה צודק כי אמנם עיקר סירובו של פרעה היה מפחד שלא ישובו...ואם היה ירא שלא ישובו עוד אין להאשימו על זה. ותלמידי מוהר"ר יצחק פארדו משיב שאם מיד היה פרעה שואל ערבון היה הדין עמו, אבל הוא לא אמר לכו נא הגברים רק אחר המכות, ובהפך בתחלת הענין לא לבד שלא אמר להם תנו לי ערבון שתשובו, אבל התאכזר והקשה עלו עליהם, ובזה הראה רע לבבו.
[15] והנה אין ספק שאם כ"כ היה משה מסרב ללכת בשליחות ה' יותר היה מסרב אם היה ה' מצוהו לומר לפרעה שיְשלח את ישראל לצמיתות, כי אז לא היה משה מקבל עליו בשום פנים כי לא ימלאהו לבו לומר לפני המלך: אתה הרעותה לעם הזה ועתה שַלְחֵם חפשים לנפשם; ואולי ג"כ שאם היה אומר לו כן היה פרעה ממיתו, גם היה מתאכזר יותר ויותר על ישראל ק"ו ממה שהכביד עֻלו עליהם באמרו נרפים אתם נרפים תכבד העבודה על האנשים ותבן לא ינתן לכם {שמות ה:יז}; (שד"ל שמות ג,יח)
[16] נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר – חס ושלום שיהיה הדבור הזה ערמה כדי לברוח אלא כדי לקבל המצות. כי רצה הקדוש ב"ה להכניסם במצות מעט מעט. שהרי נצטוו תחלה על השבת במרה. וכענין שמצינו באברהם שלא אמר לו מיד קח נא את יצחק אלא קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. (רבינו חננאל שמות ג,יח וגם ברבנו בחיי שמות ג,יח)
[17] וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹקֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ: וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיקֹוָ֣ק אֱלֹקֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ: דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַֽיקֹוָ֣ק אֱלֹקֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ: וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַיקֹוָ֤ק אֱלֹֽקֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּעֲדִֽי: (שמות ח,כא-כד)
[18] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקֵיכֶם: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יחזקאל כ,ה-ט)
[19] וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה: (שמות ו,ט)
[20] אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה (שמות ו ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנ' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז) ואומר וימרו בי ולא אבו שמוע וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל וגו' (שם /יחזקאל/ ח - ט) הה"ד וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל (שמות ו יג) צום לפרוש מעבודה זרה: (מכילתא בא – מסכתא דפסחא ה)
[21] הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ: (שמות א,י)
[22] ונלחם בנו ועלה מן הארץ - ועלינו מיבעי ליה! א"ר אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו. (סוטה יא.) \\ וגם עיין אבן עזרא שמות א,י
[23] ...לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר... (משנה ברכות ט,ה)
[24] וְכָכָה֘ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיקֹוָֽק: (שמות יב,יא)