Parshat Vayichi – Readiing the Writing on the Wall פרשת ויחי
Simon Wolf
Parshat Vayichi Reading the Writing on the Wall Simon Wolf |
As Yaakov had anticipated, Yosef’s station offers him the unique ability to obtain the requisite permission from Paraoh to allow for Yaakov’s burial in Eretz Cana’an. Yet, what is so striking about Yosef’s request is that he is unable to secure a direct audience with Paraoh. Yosef, the viceroy of Egypt, must convey his appeal through “back-channels” rather than simply entreating Paraoh himself. This stands in stark contrast to Yosef’s self-proclaimed standing, which he instructs his brothers to relay to his father Yaakov upon revealing his true identity. He declares that God “has made me a father to Paraoh (לְאָב לְפַרְעֹה), a master of all his household, and ruler over the whole land of Egypt.”[5] One might suggest that this was the standard court protocol for interactions with Paraoh, particularly when it came to personal matters.[6] A similar refrain is used when Yosef and his brothers are reunited, “The news reached Paraoh’s court (בֵּית פַּרְעֹה): ‘Yosef’s brothers have come.’ Paraoh and his courtiers were pleased. And Paraoh said to Yosef (וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף)…”[7] In that instance, however, it is understandable that the exciting news quickly spread and reached Paraoh through a third-party before Yosef had a chance to inform Paraoh directly rather than being a matter of etiquette. This distinction is evidenced by Paraoh’s very personal response to Yosef in that case (וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף) as contrasted with the impassive permission (וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה) granted in this week’s Parsha.
In addition, upon the arrival of Yosef’s family in Mitzrayim, there are a series of seemingly direct, face-to-face interactions between Yosef and Paraoh. “Then Yosef said to his brothers and to his father’s household, ‘I will go up and tell the news to Paraoh (אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה), and say to him, “My brothers and my father’s household, who were in the land of Cana’an, have come to me”’[8]…Then Yosef came and reported to Paraoh (וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה), saying, ‘My father and my brothers, with their flocks and cattle and all that is theirs, have come from the land of Cana’an and are now in the land of Goshen’[9]…Then Paraoh said to Yosef (וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף), ‘As regards your father and your brothers who have come to you’[10]…Yosef then brought his father Yaakov and presented him to Paraoh (וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה); and Yaakov greeted Paraoh.”[11] One gets the impression that Yosef seems to be able to communicate directly with Paraoh, gain an audience with him at will, as well as freely enter his palace. This only serves to heighten the question as to what had changed so dramatically over the ensuing seventeen years that now impedes Yosef’s ability to seek Paraoh’s approval directly to bury Yaakov in Eretz Cana’an.
One could suggest that the change in the relationship between Yosef and Paraoh was precipitated by something as simple as a new administration “coming to town”. Since Paraoh is the dynastic title used for all emperors of Egypt, it is often difficult to determine whether the text is describing the same ruler or a new monarch. Had there been a change in leadership, it would be eminently reasonable to assume that Yosef’s relationship with the emperor might be altered. While Yosef might still have been respected and even revered by the new regime, it is possible that he may no longer have enjoyed the same personal relationship, access or influence to petition Paraoh directly. Consequently, he leverages his clout with Paraoh’s court to gain the ear of Paraoh and lobby for his request. Mitigating against this suggestion is the fact that in Parshat Sh’mot when the Torah intends to signal a change in leadership and relationship, it specifically stipulates that “A new king arose over Egypt who did not know Yosef.”[12] It may be that the Torah only employs such explicit language when there is a significant change in the dynamics of the relationship, but it would leave it unstated when the change is subtler. Alternatively, the barrier may not have been political, but rather personal. It could be that Yosef was embarrassed or felt it inappropriate to raise a deeply personal matter with the king in a forum reserved for matters of national import or affairs of state. He therefore chose to lobby Paraoh through his advisors rather than present the request directly.[13]
Rav Hirsch suggests that Yosef’s reticence to approach Paraoh directly stemmed from a fear that his request might be denied.[14] He therefore favored a more roundabout route, one in which a rejection would not sour their relationship. By using diplomatic channels, it would render any refusal more palatable and less of a personal affront. Yosef’s apprehension, Rav Hirsch claims, was rooted in the Egyptians’ negative attitude towards and mistrust of foreigners.[15] This was an especially discordant point when it came to Yosef’s appointment as the viceroy of Egypt (see Parshat Miketz – Interpreting Dreams). Over time, Yosef’s success and long-standing integration and assimilation into Egyptian society likely had relegated the matter of his origins to the background. The request for non-Egyptian burial rites for his father and more pointedly a desire to bury in Cana’an, on the other hand, would inevitably revive and refocus the spotlight on Yosef’s foreign pedigree. The Chizkuni also suggests that Paraoh might have been reluctant to grant Yosef’s request for both political and personal reasons. How could he permit a person so essential to the economic vitality of Mitzrayim to take a leave of absence, particularly given the possibility that he might not return afterwards.[16] In light of these concerns, Yosef, fearful of rejection, is hesitant to appeal to Paraoh directly and instead opts for a more cautious diplomatic approach that would preserve their relationship even in the face of a possible denial of his petition.
The most common approach cited by the commentaries to resolve this seeming incongruence is to draw a parallel to Mordechai’s behavior in Megilat Esther.[17] After Mordechai learns of Haman’s evil decree, he joins the mourning masses as the verse states, “When Mordechai learned of all that had happened, Mordechai rent his clothes and donned sackcloth and ashes. He went through the city, crying out loudly and bitterly.”[18] This state of mourning limits Mordechai’s mobility within the capital city of Shushan, and he therefore “came only until in front of the palace gate; for it is impermissible to enter the palace gate wearing sackcloth.”[19] Similarly, Yosef, who was himself currently a mourner,[20] would have been precluded from entering into the king’s palace. This may be due to his disheveled physical appearance, which would have rendered an audience with the king inappropriate from an etiquette standpoint.[21] Alternatively, donning the royal garb to appear before Paraoh may have been in dissonance with demonstrating proper reverence for his father, who was lying in state.[22] It is also possible that Yosef’s compromised emotional and mental state impaired his ability to present his request eloquently and convincingly before Paraoh. For any of these reasons, or a combination thereof, the typically charismatic Yosef concluded that he would be better served by having intermediaries plead his case before Paraoh.
The final possibility is that there was an actual rift that had developed between Yosef and Paraoh that necessitated Yosef’s need to petition Paraoh through indirect channels. If their relationship had truly deteriorated, one would expect to find evidence within the Torah of some tension or dissonance between them during the intervening seventeen years.
When Yosef is reunited with his family, he has already been serving as the viceroy of Egypt for close to nine years.[23] During that time, he has successfully navigated the country through the seven years of abundance and laid the groundwork for surviving the impending years of famine. As the years of scarcity drag on, Yosef’s planning and programs prove life-saving for Egypt. Moreover, his adroit leadership has been instrumental in enriching Paraoh and strengthening his control over the people, as well as cementing Egypt’s standing as a regional superpower.[24] Not surprisingly, when word reaches Paraoh regarding the arrival of Yosef’s brothers, he and his courtiers are very excited.[25] Without hesitation, he insists that Yosef resettle his family in Mitzrayim, providing them with royal transportation and offering them the opportunity to relocate to the finest land within Egypt.[26] This enthusiasm may reflect genuine gratitude toward Yosef for all that he has done, expressed through being so gracious and solicitous towards his family. On the other hand, it is also possible that Paraoh fears that the reunion might cause Yosef to gravitate towards his family and draw him back to his ancestral homeland, thereby depriving him of a key member of his administration. In order to secure Yosef’s tenure as the viceroy of Egypt, he shrewdly entices Yosef’s family to join him in Egypt rather than vice versa. Either or both of these motivations are plausible explanations for Paraoh’s magnanimous behavior. Though, it is likely that this arrangement was born of mutualism, rather than mere self-interest, since Yosef and his family were also beneficiaries of Paraoh’s largesse during a very trying economic period for the region.
When Yosef’s family arrives in Egypt, he takes his brothers and father to meet Paraoh. Yosef coaches his brothers to respond to Paraoh’s inquiry regarding their profession as follows: “You shall answer, ‘Your servants are lifelong breeders of livestock; it is our ancestral profession.’” While this is indeed their occupation, Yosef instructs them to emphasize it “in order that you may stay in the region of Goshen. For all shepherds are abhorrent to Egyptians.”[27] Yosef then presents his brothers before the king and the scenario unfolds exactly as scripted. “Paraoh said to his brothers, ‘What is your occupation?’ They answered Paraoh, ‘We, your servants, are shepherds, as were also our fathers.’ ‘We have come,’ they told Paraoh, ‘to sojourn in this land, for there is no pasture for your servants’ flocks given that the famine is so severe in the land of Cana’an. And, now, please let your servants settle in the land of Goshen.’” Paraoh responds precisely as Yosef anticipated: “Then Paraoh said to Yosef, ‘As regards your father and your brothers who have come to you, the land of Egypt is open before you: settle your father and your brothers in the best part of the land; let them stay in the region of Goshen.’” Yosef could not have hoped for a better outcome; his carefully orchestrated plan succeeds flawlessly.
It is not entirely clear why Yosef specifically wants his family to settle in Goshen. From both Paraoh’s description and Yosef’s own presentation, Goshen appears to have been one of the choicest locations in the land of Egypt.[28] It could be that Yosef’s motivation was purely economic and he sought to relocate his family to a fertile and productive area that would increase their chances of flourishing in Egypt. Interestingly, though, another significant feature of Goshen, that becomes apparent in Parshat Vayichi, is that the area is not necessarily proximate to Yosef’s royal residence.[29] This geographic separation may also have played an influential role in Yosef’s decision to locate his family there. He may have been concerned that the conspicuous proximity of his foreign family to the palace could undermine his royal standing. As mentioned in Rav Hirsch above, the Egyptians were not fond of foreigners, and a persistent association with his nearby family might have refocused attention on his non-Egyptian origins. Situating them at a relative distance afforded Yosef greater flexibility in presenting himself publicly as an Egyptian statesman. At the same time or alternatively, Yosef may have wished for his family to preserve their unique identity and the separation would help them avoid assimilation into Egyptian society,[30] thereby leaving open the possibility of eventually returning to Cana’an once the famine subsided.[31] Another possible motivating factor is that Yosef may have viewed the distance as reducing the likelihood that his brothers would be conscripted into governmental service, both out of concern for their welfare and to avoid political entanglements that could jeopardize his own position.[32]
The only complication arises when Paraoh adds a request at the conclusion of his offer to resettle Yosef’s family in Egypt. “And if you know any capable men among them, put them in charge of my livestock.”[33] As recorded later in Parshat Vayigash, Paraoh had become a major livestock owner due to the famine[34] and needed individuals to manage these newly found assets. Given that the Egyptians despised shepherds, Paraoh would likely be compelled to hire foreign workers to care for his flocks and who better than Yosef’s brothers. This request, however, would undermine Yosef’s carefully choreographed plan to settle his family in the land of Goshen. In Paraoh’s eyes, Yosef’s brothers equate to additional leaders similar to Yosef, capable of further increasing his wealth, influence and power. Yosef, in contrast, perceives the request as endangering his own position, his family’s distinct character and their hope of eventually returning to Eretz Cana’an; it contradicts all the reasons that Yosef desires his family settle in Goshen. Faced with this difficult dilemma, Yosef must choose between complying with Paraoh’s request and following his personal conviction that his family will fare better by avoiding integration and service to Paraoh. Ultimately, he opts to settle “his father and his brothers, giving them holdings in the choicest part of the land of Egypt, in the land of Ra’amses, as Paraoh had commanded.”[35] This marks the first time that Yosef breaks with Paraoh and places his personal judgment and familial welfare above Paraoh’s interests.
Over time, Yosef’s decision coupled with the success of Bnei Israel, “And Israel settled in the land of Egypt, in the land of Goshen; they took possession of it, and were fertile and increased greatly,”[36] may have contributed to the subtle deterioration in his personal relationship with Paraoh. While Yosef was indispensable to Paraoh’s success, it was now clear that Yosef had loyalties or priorities that would not always align with the king’s best interests. The well-being and success of his family, perhaps even at the expense of Paraoh, would take precedence.[37] Yaakov’s death and burial bring that dissonance to the forefront and therefore one observes evidence of that somewhat strained relationship in their communication. This dynamic is reminiscent of the Mishna in Avot, “Be careful in your dealings with the ruling authorities for they do not befriend a person except for their own benefit; they seem like friends when it is in their own interest, but they do not stand by a man in the hour of his distress.”[38]
Yosef’s choices highlight that true leadership sometimes requires prioritizing principle over political expedience, even when it risks one’s standing.
Shabbat Shalom
[1] וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם: וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ: וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה: (בראשית מז,כט-לא)
[2] וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי: בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר: שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה: מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת: (בראשית מט,כט-לב)
[3] ויקרא לבנו ליוסף, למה לא קרא לא לראובן ולא ליהודה וראובן הוא הבכור ויהודה הוא המלך והניחן וקרא ליוסף, למה כן, בשביל שהיה סיפק בידו לעשות לפיכך ויקרא לבנו ליוסף, ולפי שהשעה מסורה לו (ב"ר צו,ה) וגם רש"י בראשית מז,כט וגם ר' אברהם בן הרמב"ם בראשית מז,כט
[4] וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ: (בראשית נ,ד-ו)
[5] וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (בראשית מה,ח)
[6] בית פרעה – גדולי ביתו ומכובדיו; ומנימוסי המלכים שהמבקש מהם אפילו המכובד שבמכובדים על צרכיו הפרטיים לא יבקש אלא על ידי (אמצעות של) שר משרת המלך... (ר' אברהם בן הרמב"ם בראשית נ,ד)
[7] וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: (בראשית מה,טז-יז)
[8] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: (בראשית מו,לא)
[9] וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: (בראשית מז,א)
[10] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: (בראשית מז,ה)
[11] וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה: (בראשית מז,ז)
[12] וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: (שמות א,ח)
[13] ויעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה – אל זקני ביתו, כי הוא בוש לדבר לו על דברי עצמו. (רד"ק בראשית נ,ד)
[14] מוזר הדבר שיוסף - למרות מעמדו הרם - הגיש את בקשתו בדרכי עקיפין. נראה כי יוסף לא היה בטוח שבקשתו תתקבל, ומשום כך העדיף לפנות בעקיפין. שני הצדדים יוכלו להתעלם מסירוב, אם הוא ניתן ונתקבל באמצעות שלישי... (רש"ר הירש בראשית נ,ד)
[15] ...דבר זה היה קשור כנראה עם האיבה שרחשו לזרים; לא ראו זאת בעין יפה שאיש זר עמד בראש המדינה, ומה גם שהוא מכנען. קבורתו של יעקב חזרה והזכירה לעם את ארץ מולדתו של יוסף: (רש"ר הירש בראשית נ,ד)
[16] בשביל שהוא היה המביא והמוציא כדכתיב בלעדיך לא ירים איש את ידו וגו', חשב שיקשה בעיני פרעה איך יעזוב הוא את הארץ. גם פרעה היה ירא שמא ישאר יוסף בארץ כנען ובידו כל תוקף ולב עם ארץ מצרים. (חזקוני בראשית נ,ד)
[17] ולמה לא נכנס הוא, ר' יהושע דסכנין בשם ר' שמואל שאין אבל נכנס בפלטין של מלך (בראשית רבה ק,ד) \\ לאמר. מה לאמר, אלא כך אמר להם אתם ראויין לומר לו, שאין אני ראוי לבוא לפלטין של מלך בבגדי אבל, וכה"א כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק (שכל טוב בראשית נ,ד) \\ ורבי אברהם בן הרמב"ם בשם סבו: ...ואבי אבא ז"ל נתן טעם לזה לפי שהוא כלומר יוסף היה אבל ואין ראוי מצד נימוס המלכים ליכנס לפניהם בבגדי אבילות. \\ וקשה למה לא דיבר בעצמו, וי"ל בעבור בגדי אבלות שהי' לבוש ואין לבא אל המלך בלבוש שק.(בקיצור פענח רזא בראשית נ,ד) \\ והוא לא דבר כי לא בא אל שער המלך בבגדי אבל שהיה לבוש: (טור פירוש הארוך בראשית נ,ד) \\ כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק: (ספורנו בראשית נ,ד) \\ ולא דבר לפרעה עצמו, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ואבל... (שד"ל בראשית נ,ד) \\ כי כל זמן שלא נקבר אביו הרי הוא בכלל אונן ואינו ראוי להתראות את המלך. (נצי"ב בראשית נ,ד) \\ לשיטת רמב"ן, אונן כל זמן שלא נקבר, אסור לסוך ולרחוץ ולקשט. וגם לרמב"ם דאונן שרי, אין זה מדרך הנימוס וכבוד אביו לסוך וללבוש בגדי שררות כפי הראוי להיות בבואו אל המלך בעוד אביו מת מוטל לפניו, לכן לא היה יכול ליכנס אל פרעה לדבר עמו. (משך חכמה בראשית נ,ד)
[18] וּמָרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֔ה וַיִּקְרַ֤ע מָרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר וַיֵּצֵא֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה: (אסתר ד,א)
[19] וַיָּב֕וֹא עַ֖ד לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י אֵ֥ין לָב֛וֹא אֶל־שַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ בִּלְב֥וּשׁ שָֽׂק: (אסתר ד,ב)
[20] ...ואעפ"י שכבר עברו שלשים ימי הבכי, הנה יוסף שעדיין היה עתיד לעלות לקבור את אביו יתכן שהיה עדיין לבוש לבושי אבל (שד"ל בראשית נ,ד) או במשך חכמה שהוא היה בגדר אונן מצד ההלכה
[21] השווה ל: וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה: (בראשית מא,יד)
[22] ...אין זה מדרך הנימוס וכבוד אביו לסוך וללבוש בגדי שררות כפי הראוי להיות בבואו אל המלך בעוד אביו מת מוטל לפניו (משך חכמה בראשית נ,ד)
[23] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: (בראשית מה,ד-ו)
[24] בראשית מז,יג-כו
[25] וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו: (בראשית מה,טז)
[26] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם: וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא: (בראשית מה,יז-כ)
[27] וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: (בראשית מו,לג-לד)
[28] וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ...וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא: (בראשית מו,יח-כ) \\ אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי: (בראשית מז,ו) \\ וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה: (בראשית מז,יא)
[29] עיין בראשית מח,א: וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם: \\ ...וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו: (רש"י בראשית מח,א) \\ ויאמר - האומר, ומן הדומה שהיה אחד מאחיו שהלך למצרים ואמר ליוסף כי אביו חולה: (רד"ק בראשית מח,א)
[30] ...והנה כבר נתבאר שהיתה גושן רק ארץ מרעה לצאן, ולא היתה ראויה כי אם לרועי צאן מוקצים שבעם, אך יעקב ובניו בקשו אותה כדי להיות עם בדד בפני עצמו, וא"כ לא היה להם מיטב הארץ, על כן "ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס" — נתן להם נחלת שדה וכרמים בארץ רעמסס הסמוכה לגושן. (נצי"ב בראשית מז,יא)
[31] שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחוזה שנתן להם, כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ וקנה להם בתים, ונחלת שדה וכרם נתן להם, וזה מרשות פרעה כי הם אמרו לגור בארץ באנו, לא לדור, וכשיעבור הרעב נשוב לארצנו, ופרעה אמר ליוסף, הושב את אביך, שיושיבם כאנשי הארץ התושבים בארץ גשן: (רמב"ן בראשית מז,יא) \\ כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות...מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה. (כלי יקר בראשית מז,כז)
[32] עיר גושן קרובה למצרים, ומפני שהיו שנים עשר בניו הגונים ונכבדים, כל אחד מהם לפני מלכים יתיצב, לכך רצה יעקב להתישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים... (רבינו בחיי בראשית מז,כז)
[33] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי: (בראשית מז,ג-ו)
[34] וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא: (בראשית מז,טו-יז)
[35] וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף: (בראשית מז,יא-יב) \\ עיין הערה 30
[36] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: (בראשית מז,כז)
[37] יותר מן המצרים, שהם היו נותנין חומש, וישראל לא היו נותנין חומש, ועוד יותר ויותר על כל זאת שהקב"ה היה בעזרם לפרותם ולרבותם, כמו שהבטיח ליעקב אביהם, שנא' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (שכל טוב בראשית מז,כז) \\ ויאחזו בה – כי כל הארץ היתה לפרעה ונתנה להם, והרי היא להם לאחוזה, כי הם לא מכרו כלום. כי כמו שלא מכרו הכהנים שהיה להם חוק מאת פרעה, כך יוסף כילכל אחיו, ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה. (ר"י בכור שור בראשית מז,כז) \\ וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גֹשן ויאחזו בה – רוצה לומר שעִם השתעבד אנשי הארץ לפרעה בזה האופן שיהיה חמישית התבואה לפרעה, הנה ישראל ישב בארץ מצרים, בַּחלק ממנה שהיה נקרא ארץ גֹשן, והיה להם אחוזה בה, והיו בני חורין מנתינת החמישית לפרעה. (רלב"ג ביאור המילות בראשית מז,כז)
[38] הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו: (אבות ב,ג)