Parshat Ki Tisa – Moshe's Delayed Reaction פרשת כי תשא
Simon Wolf
Parshat Ki Tisa
Moshe’s Delayed Reaction
Simon Wolf
One of the most dramatic, and perplexing, events of this week’s Parsha is Moshe’s breaking of the Luchot. The Torah describes, “As soon as Moshe approached the camp and he saw the calf and the dancing, he became enraged; and he hurled the Luchot from his hands and shattered them at the foot of the mountain.”[1] When Moshe retells the story to the next generation in Sefer Devarim, the account is slightly different. There it states, “I turned and descended down the mountain, the mountain was ablaze with fire, and the two Luchot of the Covenant were in my two hands. I then saw how you had sinned against God, your Lord; you had made yourselves a molten calf; you had quickly strayed from the path that God had commanded you. Thereupon, I gripped the two tablets and flung them away with both my hands, smashing them before your eyes.”[2] Moshe’s action here was at once courageous and deeply disconcerting. To break the Luchot, about which it is said, “The Luchot were the work of God, and the writing was the writing of God, chiseled upon the tablets,”[3] meant destroying an object fashioned and inscribed by God Himself. This took immense determination and conviction. Yet, for that very reason, the action was audacious. How could Moshe destroy the handiwork of God? The Gemara cites this as one of three occasions in the Torah when Moshe acts on his own initiative at a pivotal moment and God later indicates His approval.[4] In this vein, Reish Lakish interprets the phrase “Asher Shibarta,”[5] the Luchot that you (Moshe) broke, not as a condemnation of Moshe, but rather as God acknowledging and congratulating Moshe for having broken the Luchot (יישר כחך ששברת).[6] The Gemara suggests that Moshe independently deduced that if, for a single Mitzva, Korban Pesach, the Torah proscribes an apostate from participating, then in this instance, where the entire nation had abrogated a fundamental tenet of the faith, they should certainly be precluded from receiving the entire Torah.[7] Tosafot immediately notes that this is a flawed logical argument. An apostate is excluded from the Korban Pesach because it is a Korban,[8] nevertheless, in this instance, Moshe should have given Bnei Yisrael the Torah and encouraged them to repent, as is the case with other Mitzvot in the Torah. Therefore, Moshe must have been acting of his own accord. But this returns us to the initial question as to what right did Moshe have to destroy the very tablets written by God?
The Rashbam suggests that Moshe was so overtaken emotionally by the sight of the Eigel that it sapped him of his strength and resilience.[9] In his weakened state, Moshe was unable to continue bearing the weight of the Luchot. He therefore dropped them, directing them away from his feet so as not to injure himself. On the other hand, in Avot D’Rabbi Natan, there are numerous opinions that suggest that Moshe broke the Luchot at God’s prodding[10] because, as the Or HaChayim explains, only God can shoulder the responsibility to permit and direct one to destroy His handiwork.[11] The Yerushalmi offers the possibility that the Luchot would have been too heavy for Moshe to carry were it not for the letters, which either levitated the Luchot or reduced their weight.[12] When Moshe approaches the camp, the sight of the Eigel causes the letters to disappear from the Luchot and Moshe is left holding their full burden. That load was unbearable, and they therefore fell and shattered under their weight. The common denominator among all of these explanations is that Moshe’s breaking of the Luchot was involuntary. In that sense, Moshe is absolved of any wrongdoing because he had no control over the situation. However, it is much harder to reconcile these opinions with Moshe’s description of the events in Sefer Devarim,[13] where the text seems to indicate that Moshe actively and intentionally shattered the Luchot rather than being compelled to do so.
The Ibn Ezra cites an opinion, found in the Midrashim,[14] in which the letters of the Luchot disappeared and Moshe therefore destroyed the Luchot. Moshe, left holding tablets devoid of writing, concludes that it is best to break them, either because it would be meaningless to hand Bnei Yisrael tablets that no longer bore the Divine inscription or because he wished to make an impression on Bnei Yisrael. This view occupies a middle ground between God granting Moshe permission and Moshe acting entirely on his own volition with regard to breaking the Luchot.
Most of the exegetes, though, are influenced by the description of Moshe’s actions in both Sefer Devarim and Sefer Shmot as being of his own initiative, and therefore focus on the impetus for Moshe’s breaking of the Luchot. The Ibn Ezra favors the view that Moshe was passionate on behalf of God (קנא לה'), and therefore, in his anger over the violation perpetrated against God, breaks the Luchot. While this aligns Moshe’s actions with God’s interests, it still does not explain what gave Moshe the right to break the Luchot. There are those who suggest that Moshe’s action was premeditated rather than emotional response. He was attempting to make an impact on Bnei Yisrael, and therefore broke the Luchot to impress upon them the gravity of their sin, which had effectively abrogated their covenant with God.[15] In both of these instances, one could suggest that Moshe was so in sync with God, that when he took action, it was if he were acting as a proxy on God’s behalf.
The view favored by most of the commentators is the parable found in the Midrashim.[16] A king is engaged to be married to a woman. The king travels out of town and rumors begin to circulate about the infidelity of the future bride. The king’s best man thinks it best to tear up the marriage contract so that if she is found guilty, it will not be a prosecutable offense, since there is no evidence of the marriage. In a similar fashion, Moshe breaks the Luchot in order to protect Bnei Yisrael. Given Chazal’s description of Ma’amad Har Sinai as a wedding ceremony,[17] the covenant of Sinai can be understood as wedding vows between God and Bnei Yisrael. By worshipping the Eigel, Bnei Yisrael had violated those vows, the Ten Commandments, which formed the core of the covenant. Such a violation would subject them to harsh penalties and severe punishment. Moshe preempts that possibility by breaking the Luchot and voiding the evidence of the covenant itself in order to protect Bnei Yisrael. In that case, Moshe was not seeking God’s approval, but acting as a true leader who is willing to sacrifice on behalf of his constituents, even at great personal expense. Another view within the Midrash goes even further in extolling Moshe’s unparalleled leadership by suggesting that Moshe intentionally broke the Luchot in order to throw in his lot with the people.[18] Moshe tells God that the people have sinned, and I too have sinned by breaking the Luchot without permission. Moshe then presents the following ultimatum: either You forgive us both, or if You refuse to forgive them, do not forgive me either, leaving God without anyone to fulfill His promise to the forefathers.
Both of these explanations attribute Moshe’s breaking of the Luchot to his outstanding leadership. Moshe was acting of his own volition, taking the initiative to protect Bnei Yisrael even at the risk of incurring God’s wrath. He saw it as his right, if not his obligation, to break the Luchot in his role as the leader and chief defender of Bnei Yisrael. While this explains why Moshe broke the Luchot, it does not address why Moshe waited until reaching the camp to do so. After all, God had already disclosed to Moshe on the mountain that the “people, whom you brought out of the land of Egypt, have acted basely. They have been quick to turn aside from the way that I enjoined upon them. They have made themselves a molten calf and bowed to it and sacrificed to it, saying: ‘This is your god, O Israel, who brought you out of the land of Egypt!’” Armed with this knowledge, Moshe should have immediately smashed the Luchot to protect Bnei Yisrael from God’s wrath. Why does Moshe break the Luchot only once he reaches the encampment of Bnei Yisrael? Did he not believe that which God was disclosing to him?
The Yerushalmi declares that it is impossible that Moshe did not rely on God’s disclosure.[19] Rather, Moshe was teaching a lesson for posterity that one may not depend upon or trust the testimony of a single witness, no matter how trustworthy, even God Himself, until the information has been verified personally or corroborated by two witnesses. For that reason, Moshe, without doubting God, procedurally waits until he reaches the camp to “substantiate” God’s claim. Only once he has confirmed the information does Moshe act to protect Bnei Yisrael by breaking the Luchot. It is interesting that Moshe consistently looks out for Bnei Yisrael’s best interests; in their defense, he is willing to take extrajudicial action by breaking the Luchot, but when establishing their guilt, he follows the letter of the law. While this suggestion answers the legalistic reason for Moshe’s delayed reaction, it does not address the emotional dimension of Moshe’s becoming enraged (וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה) upon entering the camp and witnessing the Eigel.
The Sforno and Rav Hirsch both suggest that, after God’s disclosure, Moshe held out hope that the breach was limited and that he could rectify the situation upon returning to the camp.[20] When he arrived at the camp and realized that the situation had become so debased that the people were dancing and sacrificing to the Golden Calf, he was overcome with anger and despair, recognizing that the transgression had reached the point of no return. His only remaining option at that point was to break the Luchot and begin anew. Part of Moshe’s consideration in breaking the Luchot may also have been to signal to Bnei Yisrael how grave their infraction was and to shock them back to their senses.[21] It was the first step in beginning the process of Bnei Yisrael’s repentance.
The most radical answer for Moshe’s delayed reaction in breaking the Luchot is offered by the Sefer HaIkarim.[22] Rav Yosef Albo observes that people are infinitely more affected and emotionally influenced by what they witness than by what they merely know; the impact of sensory input often outweighs intellectual comprehension, even when the knowledge is certain. Even when a person has no doubt as to the truth of a matter, it remains in the realm of the theoretical until they have firsthand experience of the situation. He cites Moshe’s behavior in this week’s Parsha as a paradigmatic example of this phenomenon. Moshe already had full knowledge of the Eigel and what was transpiring in the camp below, as God had revealed it to him. There was no uncertainty; he had no doubts. Yet he does not immediately break the Luchot or leave them on the mountain; instead, he descends with them in hand. Upon reaching the camp and witnessing the scene firsthand, Moshe is overcome with anger and smashes the Luchot on the spot. Though he had no new information, the emotional impact of witnessing the events is far more distressing and painful than merely hearing about them. Seeing is believing, even when the information comes from God! This illustrates the tremendous challenge of faith and the ability to convey those beliefs to the next generation. Overcoming these challenges of faith and transmission (מסורה) requires a two-pronged approach to Torah education – both intellectual and experiential. Ideas must be taught, but most importantly, they must also be lived, experienced and seen. After all, seeing is believing!
Shabbat Shalom
[1] וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָיו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר: (שמות לב,יט)
[2] וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי: וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־ צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶתְכֶֽם: וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם: (דברים ט,טו-יז)
[3] וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: (שמות לב,טז)
[4] דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות (שבת פז.)
[5] וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ: (שמות לד,א)
[6] ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת (שבת פז.)
[7] שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה (שמות יב) וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה! (שבת פז.)
[8] או שיש משהו מיוחד בקרבן פסח (יש הרבה סבות לחשוב ככה ובמיוחד שהקרבן פסח מופיע בתנ"ך בנקודות ציר, בהתחלות חדשות, ובתשובה של העם כולו לה') שלא מאפשר מומר להיות חלק ממנו כי הם מנוגדים או כי במהותו קרבן מיועד לקרב אדם לה' וא"א למומר שכל מהותו הוא מרד וריחוק מאת ה' להביא קרבן של קרבה (ההסבר הראשון, שקרבן פסח מיוחד, יותר מסתבר כי שאלת התוספות על הק"ו גם שייך על הסבה השנייה, שזה עניין של קרבנות בכללם)
[9] כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, בדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת. (רשב"ם שמות לב,יט וגם בחזקוני)
[10] רבי יהודה בן בתירא אומר לא שבר משה את הלחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח) פה אל פה אמרתי לו שבר את הלחות. וי"א לא שבר משה את הלחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם (דברים ט טז) אינו אומר וארא אלא שראה שפרח כתב מעליהם. אחרים אומרים לא שבר משה את הלחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר ויהיו שם כאשר צוני אינו אומר צוני אלא שנצטוה ושברן. רבי אלעזר בן עזריה אומר לא שבר משה את הלחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר אשר עשה משה לעיני כל ישראל (שם לד יב) מה להלן נצטוה ועשה אף כאן נצטוה ועשה. רבי עקיבא אומר לא שבר משה את הלחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר ואתפוש בשני הלחות (שם ט יז) במה אדם תופס במה שיכול לבוראי. רבי מאיר אומר לא שבר משה את הלחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר אשר שברת (שם י' ב') יישר כוחך ששברת: (אבות דרבי נתן פ"ב) \\ תני רבי ישמעאל הקדוש ברוך הוא אמר לו שישברם שנאמר [דברים י ב] ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שברת אמר לו יפה עשית ששיברת. (ירושלמי תענית ד,ה)
[11] ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע"ה, ורבותינו ז"ל אמרו (אדר"נ פ"ב) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר ר' מאיר ויהיו שם כאשר ציוני (דברים י ה) שנצטוה ושבר הלוחות ע"כ, וצריך לתת טעם לקל עליון למה מנע הטוב... (אור החיים שמות לב,יט)
[12] תני בשם ר' נחמיה הכתב עצמו פרח ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו: (ירושלמי תענית ד,ה) \\ וחז"ל אמרו שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע"כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת אותם, וע"כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם: (מלבי"ם שמות לב,יט) \\ עיין בבבלי פסחים פז: שחולק וסובר שהאותיות עזבו אחרי השבירה - והיינו דרבי אלכסנדרי, דאמר: שלשה חזרו למטעתן, אלו הן: ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות...כתב הלוחות - דכתיב ואשברם לעיניכם. תנא: לוחות נשברו ואותיות פורחות.
[13] בפשוטו גם מהתיאור בפרשת כי תשא נשמע ששבירת הלוחות הייתה יוזמת משה אבל שמה יש יותר אפשרות להפריד בין ההשלכה לכוונתו (כמו שעשה הרשב"ם וגם רוב המקורות שסוברים שמשה פעל מיוזמתו מצטטים הפסוק מפרשת עקב) משא"כ בספר דברים ששם ההשלכה נשמעה כתוצאה מכוונתו – ואשברם לעיניכם (למרות שהרשב"ם גם מאמץ שיטתו בתיאור בפרשת עקב)
[14] נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלחות שאין בהן ממש אלא אאחוז ואשברם שנאמר ואתפוש בשני הלחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם (אבות דרבי נתן פ"ב) \\ ד"א שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן שנאמר (דברים ט) וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות (שמות רבה כי תשא מו,א) \\ עיין בבבלי פסחים פז: שחולק וסובר שהאותיות עזבו אחרי השבירה - והיינו דרבי אלכסנדרי, דאמר: שלשה חזרו למטעתן, אלו הן: ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות...כתב הלוחות - דכתיב ואשברם לעיניכם. תנא: לוחות נשברו ואותיות פורחות.
[15] ...תשובה שלישית, כדי שיראו ישראל שחרד משה חרדה גדולה מאד, אחר ששובר לוחות קדושות וטהורות כתובות באצבע אלקים, וידעו הרעה הגדולה הזאת שעשו, ויפול רעדה בלבבם ויתחרטו, וכן אמר בפרשת עקב [דברים ט יז] ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. (תולדות יצחק שמות לב,יט) \\ וישלך מידיו את הלוחות וישבר וגו' – לא מתמהון לבב, ונראה שעשה כן להפחיד העם ולהראות להם כי נשברה הברית אשר בינם ובין ה'. (שד"ל שמות לב,יט)
[16] רבי יוסי הגלילי אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסידה ומעשיה נאין הלך אותו שליח וקדשה. לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה עם אחר מיד היה דן ק"ו מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה ונפטרנה מאדוני לעולם. כך היה משה הצדיק דן ק"ו מעצמו אמר האיך אני נותן להם לישראל את הלחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כ"ב י"ט) אלא אאחוז בהן ואשברם וחזרן למוטב שמא יאמרו ישראל היכן הלחות הראשונות אשר הורדת אין דברים אלא בדאי. (אבות דרבי נתן פרק ב ובשינוים בשמות רבה מו,א) \\ אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך (רש"י שמות לד,א)
[17] ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה. אמר ר' יוסי, יהודה היה דורש, (דברים לג ב) ויאמר ה' מסיני בא, אל תקרא כן, אלא ה' לסיני בא, ליתן תורה לישראל או אינו אומר כן, אלא ה' מסיני בא, לקבל את ישראל, כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה. (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו – מסכא דבחדש פרשה ג)
[18] ד"א וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר (שמות לב) ועתה אם תשא חטאתם כן לחטאתי מחול, ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות רבה מו,א)
[19] ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת. [אבל מקודם לא שבר – תורה תמימה] ר' חלקיה בשם ר' אחא מיכן שלא יהא אדם דן אומדות (ירושלמי תענית ד,ה) \\ אתה מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לך רד כי שחת עמך היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין שנא' (שמות לב) ויהי כאשר קרב משה אל המחנה, שלא שברן עד שראה בעיניו, אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה (שמות רבה מו,א)
[20] וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי (ירמיהו יא, טו) ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות: (ספורנו שמות לב,יט וגם דבר דומה בתולדות יצחק שמות לב,יט) \\ כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהתו, עדיין קיווה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי - כדרך העולם - כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת. (רש"ר הירש שמות לב,יט)
[21] תשובה שלישית, כדי שיראו ישראל שחרד משה חרדה גדולה מאד, אחר ששובר לוחות קדושות וטהורות כתובות באצבע אלקים, וידעו הרעה הגדולה הזאת שעשו, ויפול רעדה בלבבם ויתחרטו, וכן אמר בפרשת עקב [דברים ט יז] ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. (תולדות יצחק שמות לב,יט) \\ וישבר אתם. על - ידי המעשה הזה הכריז בכל תוקף, שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת: (רש"ר הירש שמות לב,יט)
[22] ...שהדבר הנראה לעינים מצער את האדם צער גדול יותר מהידיעה בו, שהאדם מתפעל יותר מהמורגש ומושג בחוש יותר ממה שיתפעל מן הנודע באמתות, אף על פי שלא יספק במציאותו כלל, הלא תראה משה רבינו עליו השלום נאמר לו מפי השם בהר לך רד וגו' (שמות ל"ב ז'), ולא היה הדבר אצלו בספק כלל אחר שנאמר לו מפי השם, ועם כל זה לא נמנע מלהוריד הלוחות ולא הסכים להניחם בהר ושלא להורידם, וכשקרב אל המחנה וראה את העגל בחוש, חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, הרי שנתפעל מן הנראה לעינים ונצטער וחרה אפו יותר ממה שנתפעל מן הנשמע, אף על פי שהיה יודע שהנאמר לו מפי השם יתברך אמת גמור בלי ספק. (ספר העיקרים מאמר ד פרק טו וגם מצוטט במהרש"א יבמות סב.)