Parshat Toldot – Making Sense of the Blessing פרשת תולדות
Simon Wolf
Parshat Toldot Making Sense of the Blessing Simon Wolf |
When Shmuel HaNavi is apprenticing under Eli HaKohen, the Navi describes Eli HaKohen’s eyes “as beginning to fail so that he could barely see.”[4] This helps explain why, in the subsequent verses, Shmuel assumes that Eli Hakohen is calling him rather than God. Eli HaKohen’s impaired sight created a situation in which he would call to others for help rather than investigate or take care of the matter himself.[5] At the same time, the deteriorating vision allegorically signals the sun setting on Eli HaKohen’s leadership, reflected in the rarity of prophecy in those days.[6] It also intimates that Eli HaKohen’s turning a blind eye to the indiscretions of his children were a serious lapse of leadership on his part.[7] That failure would be his undoing as well as have serious repercussions for his family and Am Yisrael. This description of Eli HaKohen is framed by two prophecies, one delivered by “the man of God (איש האלקים)” and the other by Shmuel, both of which prophesy the impending doom that will befall Eli HaKohen, his children and Am Yisrael. In a sense, Shmuel becomes Eli HaKohen’s eyes, both physically and spiritually, which is a prescient foreshadowing that Shmuel will eventually supplant Eli as the leader and prophet of Am Yisrael.
In Sefer Melachim, Achiya HaShiloni is described as being unable to see “for his eyes had become sightless by reason of his age.”[8] The Navi relates that Aviya, the son of Yerav’am, had fallen ill. Yerav’am sends his wife to seek counsel of Achiya HaShiloni, the prophet who had originally anointed Yerav’am to become the first king of the Northern Kingdom of Yisrael. Yerav’am himself is too scared to appear in person before Achiya because he had strayed from the ways of God, undermining the justification for his being appointed king and that which sanctioned his breaking away from the Kingdom of Yehuda. Appearing before Achiya would also implicitly endorse the authority of the Torah and the way of God rather than the new religious order that Yerav’am had engineered in order to secure his hold on power. To avoid these problems and still seek the Navi’s counsel as to what will be the plight of their ill child, Yerav’am instructs his wife to disguise herself and take with her some delicacies for the Navi. Given the Navi’s impaired sight, Yerav’am thinks the ruse will succeed in providing him the information he desires without being discovered. Ironically, Yerav’am goes to great lengths to seek the advice of the Navi because he still believes that Achiya’s guidance represents the word of God. Yet, at the same time, he has wantonly and knowingly deviated from God’s directives with the erecting of two golden calves and the establishing of new religious holidays in his kingdom. He perpetuates this dissonance by assuming that he can also deceive the Navi, who he believes knows the truth from God, by simply having his wife disguise herself to avoid detection. God forewarns Achiya of her arrival and provides him with a harsh prophecy to convey to Yerav’am through his wife. Unlike Eli HaCohen, Achiya’s physical impairment does not portend a decline in his spiritual standing. The prophetic vision compensates for Achiya’s lack of sight while also attempting to shake Yerav’am from his moral blindness, complacency and duplicity by trapping and exposing him in his own hypocritical game.
The Gemara in Sota discusses the proper positioning of the congregation during Birkat Kohanim.[9] Should the congregation face the Kohanim (פנים כנגד פנים) or can the people turn their backs on the Kohanim (פנים כנגד עורף) when they bless them? The Braita concludes that the blessing must be delivered face to face based on the verse introducing Birkat Kohanim which concludes, “you shall say to them (אָמ֖וֹר לָהֶֽם)”[10] implying that the blessing should resemble the manner in which a person conducts an ordinary conversation – face to face. This orientation is so integral to the Mitzva of Birkat Kohanim that those who are found behind the Kohanim during the blessing (not face to face with them) are excluded from the Beracha.[11] This necessity to have a direct face-to-face encounter creates challenges, since the physical appearance of the Kohanim themselves could possibly distract the congregation. The Mishna therefore precludes any Kohen with a physical irregularity or distinct feature from blessing the people because of the possible distraction that it could cause to the recipients of the blessing.[12] To avoid this issue of diverting attention from the blessing, the practice developed for both the people to avoid looking at the Kohanim and for the Kohanim to cover themselves during Birkat Kohanim.[13] Absent this mitigating factor, the ideal manner in which to bless an individual is face to face – looking at them directly. Rabbi Yehoshua Ben Levi notes that one should only give a cup of blessing (כוס של ברכה) to one who is of generous spirit (לטוב עין).[14] He derives this from the verse in Mishlei, “One who has a good eye will be blessed (יְבֹרָ֑ךְ)…”[15] and he homiletically suggests to not read it as “will be blessed (יְבֹרָ֑ךְ),” but rather as “will bless (יְבָרֶךְ).”[16]
From the combination of these sources, it would seem that true blessing necessitates drawing close to the one being blessed. It requires the existence of a generous spirit (טוב עין), love[17] and empathy as well as the creation of a deep personal connection in order to enable bestowing the blessing upon the intended recipient. Yosef conveys this to his brothers when he asks them to bring his brother Binyamin to Mitzrayim so that “I may set my eyes upon him (וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו)” which implies that physically seeing him would engender a positive and benevolent disposition towards Binyamin and, by association, towards his brothers.[18] Similarly, with regards to Birkat Kohanim, to engender and instill that deep-seated connection, it is necessary to have the Kohanim face directly and see the people (פנים אל פנים).
The most extreme expression of this principle is demonstrated in the actions of Eliyahu HaNavi and his disciple Elisha when they each bring a child back to life. Eliyahu places the deceased child of the widow who hosts him upon his bed in the attic and then lies face to face, body to body with the child in order to revive him.[19] As the Ralbag explains, it was as if the spirit and soul of Eliyahu were being infused into the corpse of the child.[20] The Radak notes that being so intimately close, mouth to mouth, eye to eye, hand on hand deepened the intensity of his prayer because he became in a sense one with the child. In a similar vein, Yitzchak prays opposite Rivka so that his prayers for her fertility would be focused, heartfelt and efficacious.[21] That which is implicit in the case of Eliyahu (וַיִּתְמֹדֵ֤ד) is written explicitly in the case of Elisha who likewise resuscitates the child of the Shunamite woman who hosts him. There it describes, “He then mounted the bed [upon which the deceased child was lying] and placed himself over the child; he put his mouth on his mouth, his eyes on his eyes, his hands on his hands…”[22] The greatest blessing, the ability to restore life, ultimately depends on the one’s capacity to create an intimate connection with the recipient.
This requirement of facing and seeing the recipient of a blessing proves a challenge for Yaakov Avinu. When Yosef brings his children, Menashe and Ephrayim, to receive his father Yaakov’s blessing, the Torah relates that Yaakov asks, “Who are these?” After Yosef explains that these were the children granted to him by God, the Torah notes, “Yisrael’s eyes were dim with age; he could no longer see (וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת); so Yosef brought them close to him, and he kissed them and embraced them.”[23] The verse seems to be merely explaining Yaakov’s inability to discern Yosef’s children, but it then emphasizes that Yaakov hugged and kissed them. Why was their physical proximity so critical? Was it simply a gesture of love? The Alshich suggests that Yaakov was compensating for the deficit in his eyesight by bringing the children eye to eye and mouth to mouth with him; the physical closeness engendered a soulful intimacy and emotional connection that facilitated Yakov’s ability to bless them.[24] Had he been able to see them, he would not have necessarily needed the physical proximity because seeing them alone would have sufficed to arouse those feelings of attachment.[25] In its absence, proximity, both physical and spiritual, identifying them and identifying with them was essential for the blessing.
In this week’s Parsha, the story of the Berachot opens with, “And when Yitzchak grew old, his eyes were too dim to see… (וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת)”[26] It could be that the loss of his eyesight signaled to Yitzchak, similar to Eli HaCohen and Achiya HaShiloni, that his death was approaching, prompting him to believe that it was the appropriate time to bless his children (וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי). On the other hand, many of the commentators view this as a prelude to the upcoming narrative; either explaining how Yitzchak was able to be deceived into mistaking Yaakov for Eisav or as God’s way of enabling the Beracha to be bestowed upon Yaakov.[27] It is interesting to note that Yitzchak encounters the same challenges that Yaakov later faces when blessing Yosef’s children, the inability to see the recipient of the blessing. Given the importance of the visual connection in conferring a Beracha, this limitation could have posed an insurmountable obstacle to Yitzchak’s ability to bestow a Beracha. Consequently, Yitzchak must rely on alternate means to counteract his lost sight and still create the necessary closeness and connection with the intended recipient of his blessing.
It is well known that when one sense is diminished, the remaining senses often tend to have heightened acuteness.[28] If one looks carefully at the story of Yitzchak’s attempt to bless his children, one can subtly discern that Yitzchak relies on all of his other senses to compensate for his inability to see. When he summons Eisav in order to bestow the Beracha upon him, he requests that Eisav take his weapons, hunt him some game and then prepare Yitzchak’s favorite dish “so that I may give you my innermost blessing before I die (וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת).” Yitzchak is invoking his sense of taste in order to facilitate a soulful closeness with his son much like the way Yerav’am sent delicacies with his wife to the blind prophet Achiya HaShiloni in an effort to elicit a positive connection. For Yitchak, the joy of his son providing him with his favorite dish and the delightful experience of tasting it would engender a closeness and love that would further facilitate his ability to bless Eisav.[29] It would also seem that Yitzchak, similar to Yaakov later on when blessing Yosef’s children, relies heavily on his sense of touch to forge the intimate connection he needed for the blessing. This might also explain why Yaakov immediately suspects and fears that his mother’s scheme would be doomed if his father were to touch him in order to identify him. Rivka already anticipated this challenge to her plan and, therefore dresses Yaakov in the goat skins of the very delicacies she prepared in order to provide him with a hairy feel similar to his brother Eisav.
When Yaakov enters to serve his father his favorite dish, Yitzchak immediately inquires as to who is attending to him at this moment. Yitzchak listens carefully to the voice and manner of speech that is utilized by whoever entered in order to identify them and draw close to them. Sensing a discrepancy, he then asks his son “Eisav” to draw close so that he may “feel” him and be certain that it is really Eisav. Yitzchak’s sense of hearing and touch are at odds and he declares, “The voice is the voice of Yaakov, but the hands are the hands of Eisav (וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו).” Ultimately, Yitzchak follows his sense of touch and proceeds to bless Yaakov. He still has lingering doubts and once again asks Yaakov if he really is Eisav and Yaakov responds in the affirmative. To cultivate the emotional and spiritual connection necessary for bestowing the Beracha, Yitzchak engages his other senses to draw close to his son. He requests that Yaakov present him with the prepared delicacies and provide him wine to drink, engaging his sense of taste as a means of reaching a connection that would allow the blessing to flow.29 Afterwards, he requests that Yaakov kiss him, similar to that which Yaakov does with his grandsons, Menashe and Ephrayim, bringing them near to generate intimacy. As the Alshich explained earlier, the physical proximity engendered the soulful closeness, love and connection required for Yitzchak to properly bless. That closeness and kiss is enhanced with the smell of Eisav’s clothing wafting into Yitzchak’s nose. The scent triggers his sense of smell which further deepens the connection and he once again blesses Yaakov explaining “that the smell of my son is like the smell of the fields that God has blessed (וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְקֹוָֽק).” With all of his senses engaged, Yitzchak is finally able to overcome the deficit of his impaired sight and forge the profound connection needed to wholeheartedly confer the blessing reserved for the eldest child to Yaakov.
Through the many narratives discussed above and the story of Yitzchak’s blessing we see how powerful genuine personal connections and empathy can be. The deep-seated connection forged between individuals is so powerful and transformative that it can even restore life. Conversely, it is also true that one who is “blind” to the needs of others is deemed to be similar to the dead (סומא חשוב כמת).[30] Such intimate connections are an absolute necessity for blessing to devolve upon the individual as the Gemara in Sota states, “those that bless others will themselves be blessed.”[31] Those who bless others with care, love and understanding will be rewarded with those blessings in return.
Shabbat Shalom
[1] וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת: וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר: גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים: עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר: וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹקִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ: (קהלת יב,א-ז) \\ ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה...עד אשר לא תחשך השמש והאור - זו פדחת והחוטם, והירח - זו נשמה, והכוכבים - אלו הלסתות, ושבו העבים אחר הגשם - זו מאור עיניו של אדם, שהולך אחר הבכי...ביום שיזעו שמרי הבית - אלו הכסלים והצלעות, והתעותו אנשי החיל - אלו שוקים, ובטלו הטחנות - אלו שינים, וחשכו הראות בארבות - אלו עינים...וסגרו דלתים בשוק וגו' - אלו נקביו של אדם, בשפל קול הטחנה - בשביל קורקבן שאינו טוחן, ויקום לקול הצפור - שאפילו צפור מנערתו משנתו, וישחו כל בנות השיר - שאפילו קול שרים ושרות דומות עליו כשוחה ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד: בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע - מכאן שדעותן של זקנים משתנות, אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות, אם אשמע עוד בקול שרים ושרות - מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות...גם מגבה ייראו שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים, וחתחתים בדרך בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים. וינאץ השקד - זו קליבוסת, ויסתבל החגב - אלו עגבות, ותפר האביונה - זו חמדה...כי הלך האדם אל בית עלמו אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין - כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין - כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו...ואף שלמה אמר בחכמתו עד שלא ירתק חבל הכסף - זה חוט השדרה, ותרץ גלת הזהב - זה אמה, ותשבר כד על המבוע - זה הכרס, ונרץ הגלגל אל הבור - זה פרש. (שבת קנא:-קנב.)
[2] פשוטו של מקרא שהוא ענין טבעי ולפיכך הקדים להזכיר את סיבתה של חולשת ראיתו או כליונה במאמרו כי זקן...ואפשר שאירע (כך גם כן) לאחרים ולא נזכר מפני שלא היתה שם סיבה להזכירו במקרא ואדון הנביאים ע"ה נבדל משאר הנביאים בסילוק המקרים הטבעים (ממנו) אפילו לעת הזקנה כמו שנבדל מהם בפרישתו מן הענינים הטבעים ונתכבד יותר מהם בהשגת הנבואה... (ר' אברהם בן הרמב"ם בראשית כז,א)
[3] שם; וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן־מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹֽא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה: (דברים לד,ז)
[4] וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקוֹמ֑וֹ וְעֵינָיו֙ הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת (שמואל א ג,ב)
[5] כשהיה נצרך לשום דבר לא היה זז ממקומו ללכת אל אדם שהוא צריך לו אלא במקומו עומד וקורהו, לפיכך עלה בדעתו של שמואל כשקראו הק' שעלי קורהו אעפ"י שלא ראה עלי עומד על גביו (ר"י קרא שמואל א ג,ב)
[6] וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת־יְקֹוָ֖ק לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר־יְקֹוָ֗ק הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ: (שמואל א ג,א)
[7] ...וטעם הספור הזה במקום הזה אם ענינו על דרך פשוטו לא מצאתי לו טעם נכון ואם הוא דרך משל ור"ל עיני הלב כלומר רוח הקדש וטעמו שהיתה רוח הקדש הולכת ופוסקת ממנו שלא היתה רגילה אצלו כבתחלה מפני מעשה בניו לפיכך באה הנבואה הזאת אל שמואל ולא באה אליו (רד"ק שמואל א ג,א)
[8] וַתַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אֵ֣שֶׁת יָרָבְעָ֔ם וַתָּ֙קָם֙ וַתֵּ֣לֶךְ שִׁלֹ֔ה וַתָּבֹ֖א בֵּ֣ית אֲחִיָּ֑ה וַאֲחִיָּ֙הוּ֙ לֹֽא־יָכֹ֣ל לִרְא֔וֹת כִּ֛י קָ֥מוּ עֵינָ֖יו מִשֵּׂיבֽוֹ: (מלכים א יד,ד)
[9] תניא אידך: כה תברכו - פנים כנגד פנים, אתה אומר: פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? ת"ל: אמור להם, כאדם האומר לחבירו. (סוטה לח.)
[10] דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: (במדבר ו,כג)
[11] עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת; ולאחריהם נמי, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבא, הם בכלל הברכה. (שו"ע או"ח קכח,כד)
[12] כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו: (סוטה ד,ז ומגילה כד:) וגם שו"ע או"ח קכח,ל-לב
[13] שו"ע או"ח קכח,כג ובב"י שם ע"פ הרמב"ם והירושלמי ובתוד"ה בכהנים חגיגה טז.
[14] ואמר ריב"ל: אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר: טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, אל תיקרי יבורך אלא יברך ( סוטה לח:)
[15] טֽוֹב־עַ֭יִן ה֣וּא יְבֹרָ֑ךְ כִּֽי־נָתַ֖ן מִלַּחְמ֣וֹ לַדָּֽל (משלי כב,ט)
[16] זה גם יכול להסביר את מאמר חז"ל שסומא חשוב כמת (נדרים סד:)
[17] עיין שו"ע או"ח קכח,יא שהברכה על ברכת כוהנים מסיים "לברך את עמו ישראל באהבה" ומ"א ס"ק יח שם נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו
[18] וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו (בראשית מד,כא) ועיין ברמב"ן שם ובאבן עזרא תהילים לג,יח
[19] וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר יְקֹוָ֣ק אֱלֹקָ֔י תָּ֥שָׁב נָ֛א נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ (מלכים א יז,כא)
[20] ר"ל שנשתטח אצלו ועשה עצמו מדה לו בששם עיניו אצל עיניו ופיו אצל פיו וכפיו אל כפיו וכן בזה הדרך כמו שעשה אלישע בבן השונמית כאילו ירצה בזה שתבא הרוח מאברי הנביא אל אברי הילד (רלב"ג מלכים א יז,כא)
[21] מענין מדה מבנין התפעל כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו והענין הזה שתהיה תפלתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו וע"ד הזה ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפלתו כדי שיכוין תפלתו עליה כי עקרה היא אפשר ג"כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הנסים נעשי' ע"י מעט תחבולה מדרך העולם: (רד"ק מלכים א יז,כא)
[22] וַיַּ֜עַל וַיִּשְׁכַּ֣ב עַל־הַיֶּ֗לֶד וַיָּשֶׂם֩ פִּ֨יו עַל־פִּ֜יו וְעֵינָ֤יו עַל־עֵינָיו֙ וְכַפָּ֣יו עַל־כַּפָּ֔יו וַיִּגְהַ֖ר עָלָ֑יו וַיָּ֖חָם בְּשַׂ֥ר הַיָּֽלֶד (מלכים ב ד,לד) \\ פיו על פיו - כאלו ישפיע מן החיות שבאיבריו אל איברי הנער: (ומצודת דוד מלכים ב ד,לד) \\ וישם פיו על פיו - כאילו רצה שישפע חיות לנער מאברי אלישע והנה עשה זה אחר התפלה: (רלב"ג מלכים ב ד,לד)
[23] וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם: (בראשית מח,י)
[24] ...על כן אמר יוסף מה זה שאבי אינו מסתכל בפני אלו לדעת אם הם צדיקים, אך לא יהיה רק על כי עיניו כבדו מזוקן לא יוכל לראות אם לא בקרוב הרבה. על כן מה עשה הגישם אליו שיסתכל בם, וזהו אומרו ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות בפניהם, ולפיכך ויגש אותם אליו שיוכל להביט בפניהם. ואז מה עשה יעקב לבלתי יבושו באומר שלא היה מאמין ליוסף, וגם לבלתי הראות בפניהם שהיה חושדם עם היותם מגודלים עם יוסף. על כן וישק להם למען על ידי קרב פיו בפיו של כל אחד, יהיו עיניו קרובות אל פני כל אחד להביט בפניו. בעצם. מראה של נשק וחבק כיוון להיותם חביבים לפניו, ולא שהיה מסתפק בכשרותם עד יוסיף להביטם. נוסף על זה שעל פי דרכו סייע להכינם בצד מה, בדבק יעקב נפשו עם נפשותם בנשוק פה אל פה וגופו עם גופו בחבוק. ככתוב אצלנו באורך בביאור שיר השירים כי כל כוונת נישוק וחיבוק הוא לומר נפשי כנפשך וגופי כגופך לאחדים. וכן בספר הזוהר אומר כי הנישוק הוא לאדבקא רוחא ברוחא (אלשיך בראשית מח,י)
[25] לא יכול לראות. היטב כדי שתחול עליהם ברכתו בראותו אותם כענין אשר תראנו משם (במדבר כג, יג). וכענין ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד,א) כדי שיברך אותה. וכן באלישע ויפן אחריו ויראם (מ"ב ב, כד): וישק להם ויחבק להם. כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו: (ספורנו בראשית מח,י)
[26] וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי: (בראשית כז,א)
[27] רבי חנינא בר פפא פתח (תהלים מ) רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאותיך וגו', א"ר חנינא כל פעולות ומחשבות שפעלת אלינו בשבילנו, למה כהו עיניו של יצחק כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות. (בראשית רבה סה,ח) ויהי כי זקן יצחק....דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות: (רש"י בראשית כז,א) \\ ותכהין עיניו מראות – שלא תתמה איך נתחלף לו יעקב בעשו (ר"י בכור שור בראשית כז,א) \\ ...והשאלה על מאור עיניו שאלת עורי לב, כי אם היתה סבה מאת השם, הנה היא כדי שיברך את יעקב, והוא ספור הכתוב (להלן כז א) ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו. ועל דרך הפשט איננו רק ענין הזקנה, וטעמו ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו בזקנתו קרא את עשו, והנה ביעקב (להלן מח י) ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, וכתוב באחיה השילוני (מ"א יד ד) כי קמו עיניו משיבו, ויספר במשה רבינו פלא (דברים לד ז) לא כהתה עינו: (רמב"ן בראשית כה,לד) \\ וגם עיני ישראל וגו' – זהו פירוש למה שאמר למעלה (בראשית מח,ח) שראה את בני יוסף ולא הכירם ואמר מי אלה? והנה ביצחק אמר בתחלת הפרשה (בראשית כז,א) ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות כי כהִיַת עיני יצחק היתה סבה לכל המאורע ההוא, אבל כאן כבדות עיני יעקב לא גרמה שום דבר רק ששאל מי אלה, ע"כ לא חש להזכירו בתחלה, והזכירו דרך פירוש אחר שהגיד שאלת יעקב ותשובת יוסף. (שד"ל בראשית מח,י)
[28] לדוגמא:https://neuroscience.stanford.edu/news/supersensors-how-loss-one-sense-impacts-others and https://www.scientificamerican.com/article/superpowers-for-the-blind-and-deaf
[29] ...ומה שאמר לברך אותו אחר עשות לו המטעמים איננו שכר האכילה ושחד בהם, אבל רצה ליהנות ממנו שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. או שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה היתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כענין ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מ"ב ג טו):... (רמב"ן בראשית כה,לד)
[30] ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים (נדרים סד:) \\ עיין שיחות מוסר לר' חיים שמואלביץ, "בדד ישב" מאמר לא תשל"ב א' דפרשת בהעלותך וגם "האור והחושך שבאדם (ב)" מאמר ז תשל"ג ש"ק פרשת ויצא
[31] ואמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אין מתברך, שנאמר: ואברכה מברכיך (סוטה לח:)