Parshat Tazria-Metzora – Understanding the Big Picture פרשת תזריע-מצרע

[Simon Wolf]

Parshat Tazria-Metzora

Understanding the Big Picture

Simon Wolf

The Rashbam explicitly states that the purpose of his Torah commentary is to interpret the Torah according to the “simple reading of the text (פשוטו של מקרא).”[1]  Yet with regard to Tzara’at, he makes a striking disclaimer.  “Concerning all the Parshiyot of Niga’im…we have no understanding and nothing to add with regards to the simple reading of the text (אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום) or through proficiency in the natural realm; rather the only explanation we have is the interpretations of the Chachamim, their statutes and the traditions which they received from the earlier sages.”[2]  The Ramban reflects a similar sentiment when he declares with regards to the Niga’im of clothing and houses, “this is not found in nature and does not exist in the natural world… (זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם...).”[3]  Given this background, it is considerably more challenging to offer grounded insights or uncover innovative perspectives within these Parshiyot beyond comprehending and appreciating the Midrashei Chazal.  On the other hand, it is possible that deciphering the broader context and pattern in which Tzara’at is presented may yield a deeper understanding of the message embedded within these otherwise cryptic Parshiyot.

 

In the first half of Sefer Vayikra, the Parshiyot appear to follow a pattern of structured contrast.  For instance, in the beginning of Sefer Vayikra, the Torah first presents all the voluntary Korbanot (עולות ושלמים)[4] and then all the obligatory sacrifices (חטאות ואשמות).[5]  In other words, it begins with the individual who seeks to express and deepen their relationship with God, and it then considers one who must repair their tainted or severed connection with God.  A similar progression emerges in Parshat Tzav.  The Torah first details the proper procedures governing the Korbanot (זאת תורת...), outlining how they are to be administered by the Kohanim and what portions are allocated to them from each of the Korbanot.  It then transitions to the realm of disqualifications, improper intent in their performance the Korbanot (פגול) and individuals who are barred from partaking in the Korbanot (טמא).  The Torah then delineates further limitations, specifying which elements of the Korbanot are prohibited for consumption (טמא, חלב ודם) and which must be relinquished to the Kohanim (חזה ושוק) by the owner.[6]

 

The end of Parshat Tzav and the beginning of Parshat Shemini describe the proper process of consecrating the priests and the Mishkan, culminating in the manifestation of the Divine Presence.  This is immediately followed by a contrasting portrayal.  The death of Nadav and Avihu and the subsequent prohibition against Kohanim serving while inebriated, highlight the dangers of improper conduct and an inappropriate approach to holiness in the presence of God.

 

A similar pattern appears in Parshat Shemini with respect to dietary laws.  The Torah first identifies those animals that are permitted to be eaten, followed by those that are forbidden.  It likewise specifies which fish are acceptable to consume and then those which are unacceptable, and then concludes with a list of birds that are proscribed alongside those that are sanctioned.  At the conclusion of Parshat Shemini and continuing into Parshat Tazria-Metzora, the Torah identifies various sources of Tuma and the process required for purification from such defilement.  It begins with impurities stemming from animal carcasses (נבלות) and creeping creatures (שרצים) and the implications of their impurity, followed by the means by which one may cleanse themselves from that impurity (אך מעין ובור מקוה מים).  Notably, these forms of Tuma can be resolved without the need for a sacrifice.  Parshat Shemini concludes with a general exhortation to avoid defilement (לא תטמאו) and to pursue sanctity (והייתם קדושים), grounded in the fact that God himself is holy (כי קדוש אני).

 

This progression continues in Parshat Tazria with the Tuma associated with childbirth (אשה כי תזריע), the resulting restrictions (ואל המקדש לא תבא), and the process through which the woman regains her purity (ובמלאת ימי טהרה).  The Torah then turns to the laws of Tzara’at.  Discussing first the Niga’im that appear on the human body, then the those that affect clothing and finally the afflictions that manifest in buildings.  Each of these is accompanied by the process through which the resulting defilement caused by the Niga’im is remedied.  Parshat Metzora concludes with the various bodily emissions that generate Tuma, along with the procedures required for cleansing oneself from these impurities.  In contrast to the earlier forms of impurity described in Parshat Shemini, all of these cases share a common feature that their purification also requires the bringing of a Korban to remedy their defilement.

 

Parshat Acharei-Mot then opens with the Avoda of Yom HaKippurim, which is characterized by two singular features permitted only once a year.  The entry of the Kohen Gadol into the Holy of Holies (קדש הקדשים), and the Sa’ir HaMishtaleach (שעיר המשתלח), the only “Korban” that effects expiation through its “sacrifice” outside the central place of worship.  This is immediately followed by a forceful directive that no sacrifices may be offered outside the Mishkan or Mikdash, and that the fats and blood (חלב ודם) of animals are reserved exclusively for the Mizbeach.  The remainder of Acharei-Mot and Kedoshim contrasts the principles that are meant to guide Bnei Yisrael (חקתי ומשפטי), and the standard of behavior expected of them (קדשים תהיו) with the practices of the surrounding nations (ובחוקותיהם לא תלכו), both those among whom they dwelled (מצרים) and those they are destined to displace (כנעני).

 

The first half of Sefer Vayikra culminates in a sweeping summary, “You shall faithfully observe all My laws and all My statutes (וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם)… I am God, your Lord, who has set you apart from other peoples (אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים).  So you shall set apart the clean beast from the unclean, the unclean bird from the clean (וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר).  You shall not draw abomination upon yourselves through beast or bird or anything with which the ground is alive, which I have set apart for you to treat as unclean.  You shall be holy to Me, for I God am holy (וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְקֹוָ֑ק), and I have set you apart from other peoples to be Mine.”[7]  This passage encapsulates many of the contrasts that were highlighted in the various sections in the first half of Sefer Vayikra.

 

Two structural anomalies emerge from the schematic presented.  The first is the unusual arrangement of the Parshiyot dealing with Tzara’at.  One might have expected one of two possible structures: either that each form of Tzara’at (נגעי אדם בגדים ובתים) would be presented in sequence, followed by a separate section detailing the respective purification processes; or that each form of Niga’im would be presented together with its purification procedure, one complete unit at a time.  Instead, the Torah adopts a strikingly non-linear structure.  It begins with the laws of Niga’im affecting the human body,[8] then it shifts to discuss Niga’im of clothing, along with the method for returning them to their former purity.[9]  Only after this apparent digression does the Torah return to complete the discussion of Tzara’at of the body by outlining the purification process for the individual stricken with Tzara’at.[10]  Immediately thereafter, the Torah proceeds to detail Nigayim of houses, together with the means through which they achieve Tahara.[11]

 

The strangeness of this layout is reinforced by the Torah’s use of the phrases that signal the conclusion of a section, Zot HaTorah (זאת התורה) or Zot Torat (זאת תורת).  Within the Parshiyot dealing with Tzara’at, an interim closure appears following the discussion of Niga’im affecting both the body and clothing (זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע־צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד...).[12]  A second closure is then introduced after the description of the purification process for Tara’at of the body (זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת).[13]  Only afterward, following the section addressing Tzara’at of houses, does the Torah present a comprehensive conclusion that encompasses all forms of Tzara’at (זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק: וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת:...זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת:).[14]  This structure is difficult to explain.  It would have been far more coherent to place the section dealing with Tzara’at affecting clothing following the completion of the purification process of the Metzora bodily afflicted with Niga’im (טהרת המצורע) and prior to the section dealing with the Tzara’at that affects houses.  Why, then, is Tzara’at HaBeged subsumed within the discussion of Tzara’at HaGuf?  And why is Tzara’at HaBatim segregated?

 

A second structural anomaly is the insertion of the narrative describing the consecration of the Mishkan and the subsequent death of Nadav and Avihu amid all the laws appearing in the first half of Sefer Vayikra.  To be sure, the story is topically relevant, as the inauguration centers on sacrificial service and the role of the Kohanim, both of which are addressed in Parshat Vayikra and the beginning of Parshat Tzav.  Nevertheless, the placement is far from inevitable.  One could imagine this narrative appearing earlier at the conclusion of Sefer Shmot (see Vayakhel-Pekudei – Who is the Kohen Gadol?).  Alternatively, it might have been positioned later in Sefer Vayikra, immediately preceding Parshat Acharei-Mot which explicitly references the death of Nadav and Avihu (אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְקֹוָ֖ק וַיָּמֻֽתוּ), suggesting a natural continuity between the two sections.[15]  What, then, is the reason these narratives are particularly inserted where they appear in Sefer Vayikra?

 

These two anomalies may be resolved by proposing an alternative framework for understanding the structure of the first half of Sefer Vayikra; one that adopts a broader, more macro perspective.  From this vantage point, the Torah appears to construct a sustained contrast between the world of holiness centered in the Mishkan and the mundane realm outside of it.

 

These sections can be mapped by tracking the Torah’s use of the formula Zot HaTorah (זאת התורה) or Zot Torat (זאת תורת), which serve as structural markers of a closing summary.  The first instance appears in the middle of Parshat Tzav, concluding the Parshiyot of the Korbanot (זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים).[16]  The next appears at the end of Parshat Shemini, summarizing the laws of Kosher and non-Kosher animals (זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף...לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל).[17]   The subsequent instances, as noted above, mark the sections dealing with Tzara’at of the body, the clothing and houses.[18]  The final occurrence appears at the end of Parshat Metzora, summarizing all the laws of bodily emissions that generate Tuma (זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה...).[19]  When the first half of Sefer Vayikra is viewed through this lens and when the narrative of the consecration of the Miskan is divided into its component parts: the seven days of Milu’im, the Eighth Day and the death of Nadav and Avihu, a striking parallel structure emerges:

 

תורת עולם המקדש	תורת עולם מחוץ לקדש
ויקרא א-ז	ויקרא יא
פרשיות הקרבנות 16	תורת החולין17
ויקרא ח	ויקרא יב-יד
ז' ימי המלואים – הקדשת הכהנים ובגדיהם	לידת האדם וצרעת האדם13 והבגדים12 וטהרתם
ויקרא ט	ויקרא טו
יום השמיני – הקדשת המשכן והשראת השכינה	צרעת הבתים14
ויקרא י	ןיקרא טז
מיתת נדב ואביהוא	זב, שכבת זרע, נדה, זבה19
ויקרא טז	ויקרא יז
אחרי מות שני בני אהרון – עבודת יו"כ[20]	שחוטי חוץ

 

This first parallel highlights a striking contrast between the Torah’s instructions regarding Korbanot, the use of animals within the sacrificial service, and the laws governing which animals may be consumed outside the Mishkan.  The opening chapters of Sefer Vayikra focus on the “consumption” of the Mizbeach and the Kohanim within the sanctified confines of the Mishkan.  They define which animals are suitable for sacrifices and outline the various Korbanot one is obligated, or permitted, to bring.  In contrast, the Parshiyot of Kashrut address the realm of eating beyond the Mishkan.  Here, the Torah demands sanctification through discernment, through careful attention to what one consumes and the resulting ramifications of purity and impurity based on that consumption and the interactions with those animals.  These laws shape the individual’s capacity to elevate the mundane as well as themselves and ultimately determine their ability to enter the domain of holiness represented by the Mishkan.

 

At the opposite end of the structure, the contrasting parallel between the Avoda of Yom HaKippurim and the prohibition of worship outside the Mishkan has already been discussed above.

 

The preceding parallel is particularly interesting.  The conclusion of Parshat Metzora, which addresses bodily emissions that generate Tuma (זב וזבה)[21] requires a seven-day count, followed by bringing of Korbanot on the eighth day in order to extract oneself from these impurities.[22]  This pattern closely mirrors the seven days of the Milu’im followed by the Yom HaSmini.  The closing verse of this section explains the gravity of these laws of impurity.  “You shall warn Bnei Yisrael regarding their impurity (וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם), lest they die through defiling My Mishkan that is among them.”[23] Commonly, the term V’Hizhartem (וְהִזַּרְתֶּם) is understood as a directive to separate,[24] requiring one in such a state of Tuma to distance themselves from the Mishkan due to the presence of the divine.  In this sense, the Tuma is fundamentally incompatible with the sanctity of the Mishkan, and improper proximity carries the risk of death.  This echoes the fate of Nadav and Avihu, whose death resulted from an inappropriate encounter with the divine (see Parshat Shemini – Nadav and Avihu – What Went Wrong).[25]  Even more striking is the Bechor Shor’s suggestion that the word V’Hizartem (וְהִזַּרְתֶּם) derives from the root Zara (זרה), foreignness.[26]  It is the very term used to describe the indiscretion of Nadav and Avihu (אֵ֣שׁ זָרָ֔ה) that incurred the same result, death, suggested by the verse here.[27]  It is a caution to both insiders (Kohanim) and outsiders (Bnei Yisrael) of the inherent dangers in improperly approaching the Divine Presence.

 

Now we arrive at one of the most illuminating aspects of this parallel.  The seven days of the Milu’im (consecration) constitute the process by which Aharon, his sons, their vestments and the vessels are prepared to perform the service in the Mishkan.[28]  On the other hand, the Eighth Day, their first day of service, marks the inauguration of the Mishkan itself, rendering it fit to receive and host the presence of God.  The fact that the consecration of the Kohanim and their garments occurs simultaneously is enlightening; it indicates that the garments are not merely accessories, but a part of the means by which the individual is sanctified.  This stands in distinction to the sanctification of the Mishkan, which represents an independent domain of holiness.  This contrast sheds light on the structure of Tzara’at, where the clothing is associated with the individual themselves, while the house is treated as a separate category.  This contrasting parallel between the consecration of the Kohanim and the Tzara’at of the individual is further hinted at in an unusual feature of the Metzora’s purification process (see Parshat Tzav – Dual Duty).  The Torah requires that both the blood (of the Korban Asham Metzora) and oil (of the Log Shemen) be placed on the ear, thumb and big toe of the Metzora,[29] mirroring a similar requirement in the consecration of the Kohanim.[30]  Commenting on this similarity, the Ibn Ezra notes that the purification of the Metzora is similar to the consecration of the Kohen (והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו).[31]  This striking correspondence is an eye opening and lofty parallel because it effectively maps the individual to the Kohen, their garments to the Bigdei Kehuna and their home to the Mishkan.

 

According to the Ramban and the Kuzari, Tzara’at is a spiritual affliction, indicating a person is sinning, missing the mark or failing somehow, that causes the Divine Presence to withdraw from them.[32]  In this framework, Tuma is the absence of Tahara; Tzara’at is the absence of Kedusha.

 

Viewed through the lens of the Ramban and the Kuzari, the Parshiyot of Metzora depict human failing and frailty; they tell a story of an individual who has fallen short and, as a result, forfeits the privilege of serving as a host for God’s presence.  The pervasive sense of defilement and isolation associated with Tzara’at imbues the narrative with a feeling of darkness and disappointment.  Yet, embedded within this portrayal is a silver lining.  In light of the parallel to the consecration of the Kohanim and the inauguration of the Mishkan suggested above, the Parshiyot of the Metzora implicitly articulate a far more elevated vision of the human condition.   They signal that the Torah’s default expectation is not merely avoidance of failure, but the pursuit of a higher ideal.  

 

In this light, the absence of Tzara’at, is not merely escaping impurity, it is aspirational. The Torah expects that one’s home will resemble a Mishkan (מקדש מעט), one’s life is to be sanctified in service of God and even one’s conduct and appearance should reflect that mission.  While, obviously, a person is not a Kohen formally consecrated to serve in the Mishkan, they are, nonetheless, called upon to conduct a life of sanctity, elevating the mundane through adherence to God’s laws and precepts and embodying the distinctiveness demanded of Bnei Yisrael in Acharei-Mot and Kedoshim.7  The individual must strive to become a sanctified vessel, a Kohen of sorts, whose life is devoted to imbuing the profane with Kedusha.  Just as the inauguration of the Mishkan enabled the Divine Presence to be hosted within it, so too such a life has the capacity to transform the home and household into a dwelling place of God, filled with the spirit of God and radiating sanctity and purpose.  Out of darkness emerges light; in a profound and paradoxical manner, the Parshiyot of Metzora do not merely describe failure, but establish the gold standard by which we are meant to strive to live!

 

Shabbat Shalom and Chodesh Tov

 

---

[1]  עיין רשב"ם בראשית א,א ושם לז,ב ...והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא...

[2]  אדם כי יהיה בעור בשרו: כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר: (רשב"ם ויקרא יג,ב)

[3]  זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים... (רמב"ן ויקרא יג,מז וגם עיין בכוזרי מאמר ב אות סב)

[4]   עולת בהמה, עולת העוף, ברית מלח וקרבן שלמים

[5]  חטאת הכהן (פר כהן משיח), חטאת הצבור (פר העלם דבר של צבור), חטאת הנשיא (שעיר נשיא), חטאת היחיד, קרבן עולה ויורד, אשם מעילות, תלוי וגזלות

[6]  החלב והדם גם אסורים בבהמת חולין, והם איסורים שמופיעים בכמה מקומות בתורה, אבל האיסורים ההם קשורים לקרבנות כמו שנא' כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיקֹוָ֑ק וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ: (ויקרא ז,כה) וגם כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר: (ויקרא יז,יא)

[7]   וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ: וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם: וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֘ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים: וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא: וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְקֹוָ֑ק וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי: וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם: (ויקרא כ,כב-כז)

[8]  ויקרא יג,א-מו

[9]  ויקרא יג,מז-נט

[10] ויקרא יד,א-לב

[11] ויקרא יד,לג-נז

[12] זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע־צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר׀ א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים א֤וֹ הַשְּׁתִי֙ א֣וֹ הָעֵ֔רֶב א֖וֹ כָּל־כְּלִי־ע֑וֹר לְטַהֲר֖וֹ א֥וֹ לְטַמְּאֽוֹ: (ויקרא יג,נט)

[13] זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטָהֳרָתֽוֹ: (ויקרא יד,לב)

[14] זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק: וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת: וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת: (ויקרא יד,נד-נז)

[15] וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְקֹוָ֖ק וַיָּמֻֽתוּ: (ויקרא טז,א)

[16] זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים: אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֹּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיקֹוָ֖ק בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (ויקרא ז,לז-לח)

[17] זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ: לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל: (ויקרא יא,מו-מז)

[18] עיין הערות 12, 13, ו14

[19] וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם: זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה: (ויקרא טו,לא-לג)

[20] הכותרת של הפרשיה: "וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְקֹוָ֖ק וַיָּמֻֽתוּ" עושה אותה כהמשך ישיר לאירועים של יום השמיני

[21] הבעל קרי והנדה הם טומאות קלושות של הזב והזבה

[22] וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן: (ויקראר טו,יג-יד) \\ וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ויקרא טו,כח-כט)

[23] וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם: (ויקרא טו,לא)

[24] והזרתם – אין נזירה אלא פרישה, וכן: נזורו אחור (ישעיהו א':ד'), וכן: נזיר אחיו (בראשית מ"ט:כ"ו). (רש"י ויקרא טו,לא ועוד הרבה)

[25] עיין רשב"ם ויקרא י,א

[26] הזרתם את בני ישראל מטומאתם – נראה לי לשון זרות, אישטרונייריא. ורש"י פירש לשון פרישות, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כ"ב:ב'). (ר"י בכור שור ויקרא טו,לא)

[27] וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ויקרא י,א)

[28] והנה כל הקרבנות האלו באים למלא את ידם... (רמב"ן ויקרא ח,כב)

[29] וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֘ מִדַּ֣ם הָאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל־תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית: וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית: וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת־אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן־הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָאָשָֽׁם: וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: (ויקרא יד,יד-יח)

[30] וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ: (ויקרא ח,יב) \\ וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל: וַיִּשְׁחָ֓ט׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית: וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן־הַדָּם֙ עַל־תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַֽמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: (ויקרא ח,כב-כד) \\ וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־ אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: (ויקרא ח,ל)

[31] על תנוך. טעמו ידוע ממקומו. והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו, כי העון כמו הצרעת בנפש, והבהן מקום חבור, והוא עקר כל המעשים, והימנית בעבור כח הצד הימין, והתנוך זכר לשמוע אשר צווה:  (אבן עזרא ויקרא יד,יד)

[32] זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו... (רמב"ן ויקרא יג,מז) \\ אמר החבר: (ונשאר עלי צרעת הבית והבגד) כבר אמרתי לך, כי זה מחקי כחות השכינה, כי היתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם, מועילה אותם החיות האלקית ונותנה להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם, ובעת שמתרחקת מהם, מסתכלת עצתם ויתכערו גופיהם וישתנה יופים, וכשהיא מתרחקת מיחידים נראה על כל איש ואיש סימן התרחק אור השכינה ממנו (ספר הכוזרי מאמר ב אות סב)