Parshat Vaera – Plague Math - What is the Magic Number? פרשת וארא
Simon Wolf
Parshat Va’era Plague Math - What is the Magic Number? Simon Wolf |
In the introductory Pesukim leading into the plague of Barad, the Torah records that, “God said to Moshe, ‘Early in the morning present yourself to Paraoh and say to him, thus says God, the God of the Ivrim: “Send out My people in order that they may worship Me. For this time, I will send all My plagues (כָּל-מַגֵּפֹתַי) upon your heart, upon your courtiers, and upon your people, in order that you may know that there is none like Me in all the world. For now, I could have stretched forth My hand and stricken you and your people with pestilence, and you would have been effaced from the earth. However, I have spared you for this purpose: in order to show you My power, and in order that My name may be declared throughout the world.”’”[3] What is God referring to when He utilizes the phrase “all My plagues (כָּל-מַגֵּפֹתַי)”? Rashi claims the reference is to the final plague of Makkat Bechorot.[4] It is described as “all My plagues” because it is equivalent, in its severity and impact, with all the remaining plagues cumulatively. According to Rashi, this message is simultaneously both an interlude and a prelude. Before beginning the plague of Barad, God is providing Paraoh with a broader perspective, a quick reminder and a fair warning, that if he refuses to relent, the worst is yet to come. It is similar to the initial warning that God instructs Moshe to convey to Paraoh at the outset of his mission; if he refuses to heed God’s call to release Bnei Yisrael in order to worship Him, He will kill Paraoh’s eldest child.[5]
Rashi’s explanation is the subject of considerable debate even amongst the Rishonim. There is a prevalent view amongst the Ba’alei HaTosafot that the interpretation ascribed to Rashi was the result of a misspelling or inappropriate punctuation.[6] The word should not be read as Bechorot, the first born, but rather as Be’Kurot (or Ba’Kurot), meaning the early crops which the plague of Barad destroyed,[7] or Ba’Tzoret, referring to a drought or the devastation of the food supply.[8] Otherwise, why would God suddenly be warning Paraoh about Makkat Bechorot immediately prior to the plague of Barad? Others, however, defend Rashi maintaining that this was Chazal’s interpretation of “all My plagues”[9] and the alternate readings are untenable.[10]
The Malbim suggests that, based on Rabbi Yehuda’s division of the Ten Plagues into three groupings “Detzach, Adash and B’A’Chav (דצ"ך עד"ש באח"ב),”[11] this was God’s introductory remarks to the third set of plagues that would culminate in Makkat Bechorot.[12] God was prefacing this final sequence by stating that its ultimate purpose was to establish unequivocally that He alone is the uncontested, all-powerful ruler over the heavens and earth.
The majority of Rishonim believe that the introductory phrase “all My plagues (כָּל-מַגֵּפֹתַי)” is referencing the upcoming plague of Barad and offer varying explanations as to why it is that this particular plague warranted such a designation. The Ibn Ezra[13] claims that Barad marked a psychological turning point for Paraoh, as it was the first plague to, at last, genuinely instill fear within Paraoh, prompting his unprecedented confession, “I have sinned this time (חָטָאתִי הַפָּעַם), God is justified and righteous and I and my nation are wrong and wicked (יקוק הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים).”[14] It also could be that this plague raised the stakes even further since, according to some, it was the first instance in which a plague resulted in the loss of human life.[15] Rabbi Avraham ben Ha’Rambam suggests that the plague of Barad was unique in that it simultaneously affected and destroyed all the different spheres of life – vegetation, livestock and humans.[16] By contrast, the Rashbam simply states that “all My plagues” refers to the multiple forms of destruction unleashed in this plague, “fire, hail, hailstones, sulfur, snow (ice) and smoke (אש וברד ואבני אלגביש וגופרית ושלג וקיטור).”[17] According to this view, Barad is exceptional not merely because of its consequences, but due to the breadth and intensity of Divine devastation that it visited upon the Egyptians.
The Rashbam’s interpretation is particularly intriguing not only because of its simplicity, but also because of the unstated references it appears to imply. Throughout Tanach, we encounter different situations in which God seeks to utterly destroy a place, a people or an army. A quick survey of these episodes will reveal that there is a common denominator between them, a recurring pattern in the method that God employs.
The earliest and most well-known instance of God raining destruction on mankind is the story of the Mabul. There, God opens the heavens and unleashes (מַמְטִיר) torrents of rain (גֶּשֶׁם) from above, flooding the world and eradicating all living beings.[18]
In Sefer Yehoshua, God intervenes on behalf of Bnei Yisrael in their battle against the five Emorite kings. The most famous and well-known element of that story is Yehoshua’s plea to God, “The sun in Givon should stand still and the moon in the valley of Ayalon.”[19] Immediately prior to that extraordinary miracle, which enables Yehoshua to completely rout the Emorite alliance, there is a lesser-known, yet equally decisive Divine intervention. As the Emorite alliance begins to collapse under the assault of Bnei Yisrael, the enemy retreats down the descent of Beit Choron and disperses in all directions. Their scattering would ordinarily make it difficult for Bnei Yisrael to accomplish a complete military victory. At that moment, God intervenes with the “airforce” to aid in the vanquishing of the Emorite army. “While they were fleeing before Yisrael down the descent of Beit Choron, God hurled large stones on them from the heavens (וַֽיקֹוָ֡ק הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן־הַשָּׁמַ֛יִם), all the way to Azeka, and they perished; more died from the hailstones than were killed by the sword of Bnei Yisrael.”[20] The verse states unequivocally that God’s intervention, both in freezing the movement of the luminaries, as well as His raining stones upon the enemy, was the key to ensuring the complete destruction of the Emorite forces on that day.[21]
In Sefer Yechezkel, in the Haftorah for Chol Ha’Mo’ed Sukkot, there is found the prophecy of Gog attacking the Land of Israel, which will kindle the full fury of God.[22] On that day, God declares that He will unleash a great earthquake in the Land of Israel, causing the entire creation to tremble before Him and leaving devastation in its wake.[23] God will then summon all His arsenal against Gog and all the armies aligned with him. “I will punish him with pestilence and with bloodshed; and I will pour torrential rain, hailstones, and fire and sulfur upon him (וְגֶ֣שֶׁם שׁוֹטֵף֩ וְאַבְנֵ֨י אֶלְגָּבִ֜ישׁ אֵ֣שׁ וְגָפְרִ֗ית אַמְטִ֤יר עָלָיו֙), upon his cohorts and upon the many peoples who are with him.”[24] The Navi prophesies that this destruction will culminate in a universal recognition of God, reminiscent of God’s stated purpose for the plagues in Mitzrayim, because on that day “I will be exalted and I will be sanctified (וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י)[25] and I will make myself known before the eyes of many nations; then they will know that I am God (וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק).”[26]
The most compelling parallel to the plague of Barad is found in the destruction of S’dom. Chazal already alert us to its connection with the Exodus in the fact that the Midrash indicates that the angels reached Lot on the night of Pesach, which explains why he served them Matza.[27] Once Lot and his family have safely been evacuated from the city, “then God rained sulfur and fire upon S’dom and Amora from the heavens (וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמָיִם). He overturned these cities, the entire plain, all of the inhabitants of the cities and all the vegetation of the ground…the smoke of the land was rising like the smoke of a kiln (וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן).”[28] This description of the destruction wrought is reinforced when the Torah in Parshat Nitzavim utilizes the overturning of S’dom and Amora as the paradigmatic model of utter desolation. Moshe warns the people that if they deviate from the ways of God, the Land of Israel will suffer devastation parallel with that of S’dom and Amora. Those that witness the aftermath of that annihilation will see “the plagues and diseases that God has inflicted upon that land, all its soil devastated by sulfur and salt (גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ), beyond sowing and producing, no grass growing in it, just like the upheaval of S’dom and Amora, Adma and Tz’voim, which God overthrew in His fierce anger.”[29] They will inquire as to what precipitated such utter ruin and they will be told “it is because they forsook the covenant of God…that he made with them when He took them out of Egypt.”[30]
The final instance appears in the prophecy concerning God’s destruction of the Assyrian army (Sancheriv), which is laying siege to the city of Yerushalyim in the time of King Chizkiyahu. The Navi Yishayahu foretells that the celebration and song of the inhabitants of Yerushalyim, following God’s miraculous salvation and vanquishing of the Assyrian army, will be on par with the rejoicing of Bnei Yisrael on the night of the Exodus.[31] This deliverance will come about because “God will make His majestic voice heard and display the potency of His arm in raging wrath, in a devouring blaze of fire, in tempest, and rainstorm, and hailstones (וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד)” to destroy the enemy.[32]
The common denominator among all these cases is that God rains down the destruction from the heavens, and aside from the Mabul, each instance also includes stones or hail descending as the instruments of devastation. The plague of Barad in Mitzrayim (וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד) appears to incorporate many of the same components found in these other instances. This observation is reinforced by the Rashbam’s explanation that the phrase “all My plagues” refers to the multiple forms of destruction unleashed in this single plague, “fire, hail, hailstones, sulfur, snow (ice) and smoke (אש וברד ואבני אלגביש וגופרית ושלג וקיטור).” Each of these elements finds expression across the various cases of Divine destruction surveyed above. In addition, Paraoh’s confession, acknowledging that God is in the right and he and his people are in the wrong, fulfills God’s stated objective of bringing Paraoh to recognize God’s uncontested, all-powerful sovereignty over the heavens and earth.[33] Significantly, this is also the first time that Paraoh, of his own accord, invokes the Tetragrammaton name of God (יְקֹוָק). The plague of Barad would have easily fit categorically alongside the other cases of destruction, especially if it had been allowed to completely annihilate the land of Egypt and its people.
Based on the above, we would like to suggest that the plague of Barad was actually the “final” plague for the Egyptians. As demonstrated above, there is ample evidence from other places in Tanach to support this claim, but there are also other internal indications that this might be the case. Firstly, the division of the plagues between Parshat Va’era and Parshat Bo seems to be somewhat arbitrary. If Barad was not intended to serve as some sort of finale, why would Chazal divide the plagues in such a way that seven of them appear in Va’era and three of them in Bo. Intuitively, it would have made more sense to split them into groups of six and four, corresponding to Rabbi Yehuda’s division of the Makkot into sets of three, three and four (דצ"ך עד"ש באח"ב) or, alternatively, a division of nine and one, isolating Makkat Bechorot alongside the Korban Pesach in Parshat Bo. One could even make a case for a symmetrical division of five in each Parsha. The partitioning of them into seven and three, however, only makes sense if the seventh plague, Barad, is some form of climax or culmination. Additional support for this contention can be found in Sefer Tehillim. There are two chapters in Tehillim that record the “history of Bnei Yisrael” and also include an enumeration of the plagues in Egypt.[34] While the lists of the plagues are not identical and they also follow a different order, nevertheless, they both notably only contain seven plagues. This would again suggest that the seventh plague carried particular significance and indicates a point of culmination. Interestingly, in both chapters, Makkat Bechorot is the seventh and final plague. This conclusion might also be reinforced by the conflation of Makkat Bechorot with Makkat Barad in the attempt to explain the seventh plague introductory phrase “all My plagues (כָּל-מַגֵּפֹתַי).”
If one reads the introductory verses to the plague of Barad as referencing the upcoming plague, then God explicitly declares that He is bringing to bear all of His plagues (כָּל-מַגֵּפֹתַי) and intends to obliterate Paraoh and his people from the land (וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ),[35] as one would expect historically when God rains Barad from the heavens. God then adds, “Nevertheless I have spared you for this purpose; in order to demonstrate to you My power and in order that My name resound throughout the Land.”[36] The truth is that God effectively accomplishes this goal by the end of the Barad, a pattern that is also echoed in the prophecy of Gog in Yechezkel, where the same destruction is sufficient to “make myself known before the eyes of many nations; then they will know that I am God (וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק).” If this is the case, what, then, is the purpose of the last three plagues?
Parshat Bo begins with an introduction to the plague of Locusts, which seems to serve as a more generic preface to the last three plagues. “Then God said to Moshe, ‘Go to Paraoh. For I have hardened his heart and the hearts of his courtiers, in order that I may display My signs amongst them, and that you may recount in the ears of your sons and of your sons’ sons (וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗) how I made a mockery of Mitzrayim and how I displayed My signs amongst them in order that you may know that I am God (וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק).’”[37] What becomes clear from this prologue is that the latter three plagues are not for the Egyptians, but rather for Bnei Yisrael. God had finished with the Egyptians at Makkat Barad, yet He had another constituency and that is why He explains that He has kept Paraoh and the Egyptians around. They serve as instruments in this final and most difficult stage. God has to convince not only the Egyptians that He is God, but He has to also persuade a nation of slaves that it is worthwhile to abandon their current master, Paraoh, in favor of the more benevolent and just master, God. The difficulty of this task is underscored by the Navi Yechezkel in his description of Bnei Yisrael’s refusal to heed God’s call to abandon their idol worship in Egypt in favor of God.[38] This point is also reinforced by the Midrash Chazal that only one fifth of the Jews in Egypt actually left during the Exodus, while the remainder perished in Egypt.[39] These final three plagues were therefore not necessary to compel Paraoh to let Bnei Yisrael go, but were essential and necessary to convince Bnei Yisrael to leave Egypt. Indeed, the removal of evil or negativity does not, in and of itself, guarantee positive or constructive active engagement. Accordingly, God invested not only in destroying the Egyptians, but also in acquiring Bnei Yisrael. This serves as an important reminder that though our obligations as the servants and representatives of God may be difficult, it is a task that God has prepared us for and expects us to succeed at.
Shabbat Shalom
[1] בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה,א) וגם יש קשר בין מעשה בראשית ויציאת מצרים בגלוי כח השם והמחויבות שנוצרה מהם
[2] אבות ה,א-ו
[3] וַיֹּאמֶר יקוק, אֶל-מֹשֶׁה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה-אָמַר יקוק אֱלֹקֵי הָעִבְרִים, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי: כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ--בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ: וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ: (שמות ט,יג-טז)
[4] את כל מגפתי - למדנו מכאן שמכת בכורותו שקולה כנגד כל המכות: (רש"י שמות ט,יד)
[5] וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ: (שמות ד,כג)
[6] על מכת ברד נאמר אני שולח את כל מגפותי. פירש"י למדנו מכאן שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות. ויש פירושים שכתוב בהם מכת בכורות ודוחקים עצמם בקריאת התיבה לקרות בכורות לשון ביכורים ובחנם דחקו כי כך הלשון בצורת. (פי' ראשון ברא"ש שמות ט,יד) \\ ובפי' ראשון בכלי יקר שמות ט,יד
[7] הנה אנכי שולח את כל מגפותי. פי' רש"י למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות עכ"ל גרסי' בכורות בשור"ק בוא"ו והיא מכת ברד ונקרית כן לפי שלא היתה מכה אלא בדבר האביב כמו שנא' והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וגו' והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה כך פי' ר"ת מאוריי': (ריב"א שמות ט,יד) \\ וגם עיין במנחת יהודה שמות ט,יד
[8] את כל מגפותי – פירש המורה: מלמד שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות ואינו כן אלא ט"ס שהרי לא היה אז באותה מכה כי אם ברד והיאך קורא אותה מכת בכורות אלא טעות הוא וכצ"ל מכת בצורת ומכת ברד קורא בצורת. (רי"ד שמות ט,יד)
[9] ומדברי רבותינו ז"ל (ילקוט רמז קפה) נראה בפירוש שעל מכת בכורות ידבר וכן מפרש"י ז"ל. (אלשיך שמות ט,יד) \\ ואם כן במכת בכורות שמתו עוד הרבה יותר מבמכת ברד, מובן שהיתה קשה מכולם. וזוהי כוונת רש"י מה שכתב 'למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות' (נצי"ב שמות ט,יד)
[10] והנה ראיתי מי שמשנה לשון רש"י ז"ל ואומר מכת בכורות כמו כביכורה בתאנה בראשיתה שהכה אותם הברד. ואין זה מתקבל כי לא היה זה צודק רק אם לא היתה המכה בפרעה ובעבדיו ובעמו רק בפירות הארץ, וגם שהיתה המכה בזמן הביכור של פירות... (אלשיך שמות ט,יד) \\ ומכל מקום לא שקטה רעיון השואל למה היתה מכה זו גדולה מן כל המכות. ואין לומר שהיא גדולה מחמת הבהלה הגדולה הבאה מן קול ה' חוצב להבות אש כי המה דברים מבהילים באמת, דאם כן למה תלה רש"י הדבר במה שהוכו הביכורים או בבצורת והלא הקולות עיקר הבהלה. ואדרבה נראה שלא הקפידו כל כך על התבואה, דאם לא כן מכת הארבה תהיה שקולה ככל המכות שהרי אכל מה שהשאיר הברד (כלי יקר שמות ט,יד)
[11] עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשרה על הים. להודיע כחו של מקום. אלו שלקו במצרים דצ"ך עד"ש באח"ב (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לו) \\ רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב. (ספרי דברים כי תבא פיסקא שא) וגם בהגדה של פסח
[12] כי בפעם הזאת. הודיע לו שזה הסדר השלישי של המכות שיביא עליו, תכליתו הוא לברר לו פנה השלישית שה' לו היכולת המוחלט מאין כמוהו, שהגם שכבר ברר מציאות ה' ושה' משגיח בקרב הארץ, היה פרעה חושב שנמצאו עוד אלהים זולתו השולטים בארץ ושלפעמים ינצחו אותו, וז"ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כדי לברר לך הפנה הזאת בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ: (מלבי"ם שמות ט,יד) \\ וגם עיין בכלי יקר שמות ט,יד "והנה כפי הפשט" רעיון דומה
[13] כי הזכיר מגפותי בעבור הקולות והברד והמטר והאש שהתחברו. ולא ראינו שפחד פרעה בכל המכות העוברות כאשר פחד מזאת, ואמר ד' הצדיק. (אבן עזרא שמות ט,יד)
[14] וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם: יקוק, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. (שמות ט,כו)
[15] את כל מגפתי – מוכח מזה הלשון דמכת ברד היתה קשה מכל המכות שהיו עד כה, ומשום הכי נכלל בה 'כל המגפות' דהיינו מיתה, שהיו עד כה משמשים כל מכה במקצת, כמו שביארנו לעיל (ז,כו) ע"פ המדרש ודיוק הכתוב, אבל לא היו כל כך נגפים כמו במכת ברד. ומזה למדנו עוד דמיתת אדם היתה קשה מכל הצרות והיסורים שבאו להם. (נצי"ב שמות ט,יד)
[16] את כל מגפתי – במכה זו נאספו יחד הנפרדים בזולתה וזה כי היא השחיתה את הצמח ואת החי שאינו מדבר ואת המדבר הערוב השחית את בני האדם והדבר איבד את החי (שאינו מדבר) והברד איבד את שניהם והארבה איבד את הצמח כמבואר והברד [גם כן כמו שאמר בברד] ואת כל עץ השדה שבר...וגם מפני הפחד משמיעת הקולות ורעשם (ר' אברהם בן הרמב"ם שמות ט,יד) \\ וגם עיין ברבנו בחיי שמות ט,יד
[17] מגפותיי - מיני חבלות והכאות אש וברד ואבני אלגביש וגופרית ושלג וקיטור: (רשב"ם שמות ט,יד)
[18] כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (בראשית ז,ד) \\ בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: (בראשית יא-יב) \\ וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: (בראשית כא-כד)
[19] אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽיקֹוָ֔ק בְּי֗וֹם תֵּ֤ת יְקֹוָק֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר׀ לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן: (יהושע י,יב)
[20] וַיְהִ֞י בְּנֻסָ֣ם׀ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הֵ֞ם בְּמוֹרַ֤ד בֵּית־חוֹרֹן֙ וַֽיקֹוָ֡ק הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן־הַשָּׁמַ֛יִם עַד־עֲזֵקָ֖ה וַיָּמֻ֑תוּ רַבִּ֗ים אֲשֶׁר־מֵ֙תוּ֙ בְּאַבְנֵ֣י הַבָּרָ֔ד מֵאֲשֶׁ֥ר הָרְג֛וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָֽרֶב: (יהושע י,יא)
[21] וְלֹ֨א הָיָ֜ה כַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לְפָנָ֣יו וְאַחֲרָ֔יו לִשְׁמֹ֥עַ יְקֹוָ֖ק בְּק֣וֹל אִ֑ישׁ כִּ֣י יְקֹוָ֔ק נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל: (יהושע י,יד)
[22] וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בְּי֨וֹם בּ֥וֹא גוֹג֙ עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֑ק תַּעֲלֶ֥ה חֲמָתִ֖י בְּאַפִּֽי: (יחזקאל לח,יח)
[23] וּבְקִנְאָתִ֥י בְאֵשׁ־עֶבְרָתִ֖י דִּבַּ֑רְתִּי אִם־לֹ֣א׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ רַ֣עַשׁ גָּד֔וֹל עַ֖ל אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל: וְרָעֲשׁ֣וּ מִפָּנַ֡י דְּגֵ֣י הַיָּם֩ וְע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וְחַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה וְכָל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָֽאֲדָמָ֔ה וְכֹל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה וְנֶהֶרְס֣וּ הֶהָרִ֗ים וְנָֽפְלוּ֙ הַמַּדְרֵג֔וֹת וְכָל־חוֹמָ֖ה לָאָ֥רֶץ תִּפּֽוֹל: (יחזקאל לח,יט-כ)
[24] וְנִשְׁפַּטְתִּ֥י אִתּ֖וֹ בְּדֶ֣בֶר וּבְדָ֑ם וְגֶ֣שֶׁם שׁוֹטֵף֩ וְאַבְנֵ֨י אֶלְגָּבִ֜ישׁ אֵ֣שׁ וְגָפְרִ֗ית אַמְטִ֤יר עָלָיו֙ וְעַל־אֲגַפָּ֔יו וְעַל־עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ: (יחזקאל לח,כב)
[25] המקור לתחילת הקדיש "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."
[26] וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק: (יחזקאל לח,כג)
[27] וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ: (בראשית יט,ג) \\ ומצות אפה - פסח היה: (רש"י בראשית יט,ג)
[28] וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:...וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְקֹוָֽק: וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן: (בראשית יט,כד-כח)
[29] וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְקֹוָק בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְקֹוָק בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: (דברים כט,כא-כב)
[30] וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְקֹוָק כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (דברים כג-כד)
[31] הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יְקֹוָק אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל: (ישעיהו ל,כט) \\ הפסוק הזה הוא אחד המקורות לאמירת הלל בליל הפסח (פסחים צה:)
[32] וְהִשְׁמִיעַ יְקֹוָק אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד: (ישעיהו ל,ל)
[33] וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְקֹוָק הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: הַעְתִּירוּ אֶל יְקֹוָק וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד: (שמות ט,כז-כח)
[34] תהילים פרקים עח וקה (ובמיוחד עח,מב-נב וקה,כג-לח)
[35] כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ--בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. (שמות ט,יד-טו)
[36] וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ. (שמות ט,טז)
[37] וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק: (שמות י,א-ב)
[38] וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (יחזקאל כ,ח)
[39] ד"א וחמושים עלו אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות...אלא שמתו הרבה מישראל במצרים ואימתי מתו בשלשת ימי אפלה (מכילתא בשלח פתיחתא) \\ וגם עיין מכילתא פרשת בא מסכתא דפסחא פרשה ה