Parshat Lech Lecha – Why was Avraham Chosen? פרשת לך לך
Simon Wolf
Parshat Lech Lecha Why was Avraham Chosen? Simon Wolf |
In the battle between the four kings and the five kings, the five kings were the leaders of the five cities (סְדֹ֔ם עֲמֹרָ֑ה אַדְמָ֗ה צְבוֹיִ֔ים צֹֽעַר) situated in the fertile Jordan River plain[3] that are eventually slated for destruction by God for their evil ways along with S’dom V’Amora (סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙).[4] These cities are populated by the descendants of Noach’s grandson Cana’an,[5] the son of Cham.[6] The remnants of their cities are later held up as a paradigm of utter desolation. In Parshat Nitzavim, Moshe warns the people that if they succumb to the temptation to worship other gods, terrible destruction will befall those violators and the land upon which they dwell. Later generations and foreigners who witness that desolation – “all its soil ruined by a conflagration of sulfur and salt (גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֘),[7] beyond sowing and producing, no grass growing in it, just like the upheaval of S’dom and Amora, Adma and Tzvo’im (סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבוֹיִ֔ם), which God overthrew in His fierce anger”[8] -- will wonder what caused such devastation to be unleashed. In next week’s Parsha, God indeed destroys four of the five cities, with the fifth city (צֹֽעַר) spared annihilation by Lot’s request of the Mal’achim to allow him to escape to that city rather than seeking refuge in the mountains.[9] The alliance and common destiny of the five cities also explains many of the Midrashei Chazal found in next week’s Parsha, including the one which associates Avraham’s request to spare the cities if fifty virtuous individuals can be found in them as being an appeal that if a Minyan (ten) of righteous can be found in each of the five cities would God save the cities on their behalf.[10] The familial connection, geographic proximity and shared values of the five kings explains their natural alliance.
Conversely, the identity of the four kings and the impetus for their coalition seems to be much more opaque.[11] One could suggest that they were just opportunistic allies embarking on an expansionist expedition in order to secure subjects who would pay tribute to them and support their monarchies. In that light, the battle between these forces is not of any significance, but is included in the narrative as background to their impact on Avraham and Lot later in the story. However, it is also possible that there is a more fundamental ideological reason for their alliance. Two of the “countries” mentioned with regards to the four kings were previously noted in Parshat Noach. Noach’s grandson, Cush, who is also the son of Cham, gives birth to Nimrod, “who was the first man of might on earth. He was a mighty hunter before God; hence the saying, ‘Like Nimrod a mighty hunter before God (כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק).’ The mainstays of his kingdom were Bavel, Erech, Accad, and Calneh in the land of Shin’ar (שִׁנְעָ֔ר). From that land Ashur (אַשּׁ֑וּר) went forth and built Ninveh, Rechovot-ir, Calach, and Ressen between Ninveh and Calach, that is the great city.”[12] The Midrash quoted by Rashi suggests that Ashur’s departure from Shin’ar was precipitated by his rejection of the influence of Nimrod in building a confederation to rebel against God.[13] On the other hand, the Radak postulates that the Pasuk is describing Ashur’s eventual ascension and inheritance of the kingship from Nimrod.[14]
One of the four kings, K’dar’la’omer (כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙), is identified as the king of Eilam (עֵילָ֔ם), who is the brother of Ashur (אַשּׁ֑וּר), both children of Shem.[15] Chazal claim another of the kings, Amraphel, the king of Shin’ar (שִׁנְעָ֔ר), is synonymous with Nimrod, who in Parshat Noach was identified as the king of Shin’ar (שִׁנְעָ֔ר).[16] Shin’ar is of interest and significance because it was the place chosen by the people, who came from Ashur,[17] to construct the Tower of Bavel (מגדל בבל).[18]
Given this background, it is possible to suggest that while the plans of the Dor Ha’Pilaga (Parshat Noach – Toppling the Tower of Bavel) in last week’s Parsha were scuttled by God, nevertheless the ideology they espoused endured. The Rishonim differ as to how much progress was made on the construction of Migdal Bavel before God intervened. Assuming that some headway was made, then Nimrod, the king of Shin’ar (שִׁנְעָ֔ר), is very possibly the proponent and inheritor of the tenets of the Dor Ha’Pilaga, which is why the Torah describes him as “A mighty hunter before (in defiance of) God.”[19] Whether Amraphel, the King of Shin’ar (שִׁנְעָ֔ר), one of the four kings found in this week’s Parsha, is literally Nimrod, as Chazal suggest, or whether he was the ideological successor to the monarchy of Nimrod (more likely the intent of the Midrash), then it is plausible that the conquests of the four kings were driven not merely by economics or expansionism, rather by a desire to impose their belief system and worldview on others.
Ashur’s “departure” from Shin’ar, according to Rashi, was to register his displeasure with and opposition to Nimrod’s ideology, but it also implies that he was alone in his rejection and that the remainder of his family remained loyal to and continued to reside or identify with Nimrod, including his brother Eilam. According to the Radak, it is even more pointed since Ashur (and Eilam) overtook and inherited Nimrod’s status (גִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק) and became the new leadership, which may also explain why K’dar’la’omer (כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם) emerges as the leader of the four-king alliance.
In essence, the four kings are attempting to achieve by force what they were unable to accomplish with the building of Migdal Bavel. After that undertaking was scuttled by God, they once again are trying to engage in the seemingly admirable goal of creating a singular people, culture and society with a unity of purpose.
The two main tenets of the Dor HaPilaga were “let us make a name for ourselves (וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם)” and the people’s determination not to be dispersed (פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ). In last week’s Parsha, we saw why these goals were actually subversive and necessitated God’s intervention. Yet, the price paid for that intervention was steep because it sowed disunity and disharmony amongst the people, something deeply despised by God. That tension tacitly implies that there was something fundamentally flawed with the unity championed by the Dor Ha’Pilaga.
The Netziv suggests that “Dvarim Achadim (וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים)” is the key to understanding the problem of the Dor Ha’Pilaga.[20] Their ideology was Dvarim (words), generically anything, it did not matter what it was, had to be Achadim (same), of a singular view. Their doctrine was not a unity of purpose, but rather a uniformity of thought. There could be only one correct view or way, with no tolerance for differences, nuance or dissent. They were unwilling to entertain alternate ideas, opposing views or a diversity of approaches. Such a framework only serves to quash precisely that which makes people and humanity great, their differences. That is not a unity of virtue, rather a fallacious unity of self-preservation and control that must be dismantled. Unfortunately, this beautiful insight of the Netziv has been co-opted and distorted by many thinkers and writers who have seized on this interpretation to espouse that the Torah endorses and celebrates wide-ranging, unbounded diversity, irrespective of its morality or fidelity to the Torah.
Rav Shamshon Raphael Hirsch points out, that in a world with a limited population, who are all party to this endeavor, towards whom is the statement “let us make a name for ourselves (וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם)” directed? It can only be understood as an attempt to aggrandize their name and elevate human achievement at the expense of God’s name.[21] The people were utilizing the tremendous power of community to construct a monument to the greatness of society. It represented man’s capacity to harness nature, create and build, but to what end or purpose? Since it is an endless endeavor to build something that reaches the heavens, it was an indication or symbol to those participating and those who would participate in the future, that the national goals were so lofty and of such paramountcy that the individual must subordinate themselves to the collective will of society and the goals of the nation. The individual only exists to serve the national interests and, at any cost, the ends justify the means. In such a system, people become completely expendable.
In truth, the power of societal unity is only valuable when it enhances the individual’s ability to worship God and when the nation itself remains bound by the same rules and moral obligations that govern its individual members. What emerges from combining Rav Hirsch and the Netziv, is that Migdal Bavel was plagued by and embodied groupthink, an enforced conformity and consensus that allowed for no diversity or dissent. It was an undertaking that saw people as cogs to be harnessed and exploited towards the national ambition. Its inclusiveness was exclusive; its beneficiaries would be those that set the national agenda and determined the rules and goals of society. The leaders effectively would play god, supplanting recognition and worship of the true God. This is precisely the type of unity that God sees fit to dismantle because it will not lead to a better or more righteous society or an outcome where God’s will reigns supreme, but rather to the enthronement of human authority in place of the divine
Enter Avraham Avinu, the representative of God, who leads the battle against the ideology of the Dor Ha’Pilaga. Avraham’s actions reveal an individual who is attempting to counteract the two guiding principles of the Dor Ha’Pilaga and seeks to instill and reinstate God’s name and will in the world. Wherever Avraham travels, he builds a Mizbeach to God and “calls out in God’s name (וַיִּקְרָ֖א...בְּשֵׁ֥ם יְקֹוָֽק),”[22] which is in stark contrast to those that build to “make a name for themselves (וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם).” Avraham is struggling to reverse the tide unleashed by Migdal Bavel and once again place God at the center of man’s consciousness. Rather than the glorification of humanity and its accomplishments, God’s name or will is the guiding principle for Avraham and the community that forms around him. Moreover, in adherence with God’s blessing to mankind[23] and command to Noach[24] that they “be fruitful and multiply and inhabit the land (פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ),” Avraham, at the behest of God, immediately engages in a nomadic life of wandering, settling and moving again.[25] In this way, Avraham embraces the fear of the people of the Dor Ha’Pilaga not to be scattered (פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ) and sees his mission as demanding his “dispersion” throughout the land to disseminate awareness and the word of God to others.
The major dilemma for Avraham is his lack of offspring. Avraham not only sees a child as a means to continuing his legacy and passing forward his life’s work, but as a basic necessity to fulfill the word of God. While a childless Avraham is preaching God’s word and upholding the mandate to “inhabit the land (וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ),” he is unable to fulfill the charge of “be fruitful and multiply (פְּר֥וּ וּרְב֖וּ).” That is why Avraham’s request for offspring is so central to the story of this week’s Parsha. Avraham believes that having a child is essential to defeating the ideology of the Dor Ha’Pilaga and asserting the preeminence of God’s will in governing the actions of man. It is not enough that society or the community persists, but each individual in their own unique way must contribute to the continuity and the growth of the world through their own children.
The four kings, following in the footsteps of their ideological predecessors, try to impose their worldview. They lead a mission of conquest to create “unity”, a uniform governance for all, and to enlighten all those under their auspices to join their “noble” national goals. If the people are unwilling to be indoctrinated with their mindset by persuasion, then the use of force is justified to accomplish the ever-exalted goal of unity and of the aggrandizement of the nation to unleash the power of society. It might have been for this exact reason that Avraham originally left Ur Kasdim to free himself of this terrible tyranny.[26]
This would also explain the seemingly strange decision of Avraham to take up arms against these four kings and save S’dom V’Amora, societies that represent the antithesis of what Avraham stands for – righteousness and justness (צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט).[27] It is not only to save his nephew Lot, but to also dismantle and battle against the resurgence of the ideology of the Dor Ha’Pilaga. The inheritors of that ideology are a dangerous enemy whose dogma needs to be halted in order to allow for the revelation of God’s name in the world. Avraham cannot allow the four kings’ imperial ideology to succeed for it threatens to erase God’s presence from human consciousness. It is a foundational battle that was begun by God when He dispersed the builders of Migdal Bavel and now is being carried on by His dedicated servant Avraham.
God therefore promises Avraham that his loyalty in fulfilling God’s will and representing His name in the world will result in his being the Father of a nation that counteracts the subversive behavior of Dor Ha’Pilaga. The same power of unity that was exploited by the builders of Migdal Bavel for depravity and self-glorification will instead be turned positively into a tool and force that enhances the recognition of God. It will take generations before such a nation will emerge, where the individual is not exploited for the betterment of the nation (Parshat Bamidbar – Everyone Counts) and a society’s power will be utilized towards sanctifying the name of God. It will ultimately require the Torah’s guidance to finally halt the need to be dispersed in order to recognize God and instead foster the creation of a nation and society founded on the principles of God in the Land of Israel.
Shabbat Shalom
[1] והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלקים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלקים. ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג), אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך (דברים כח א). וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד). אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם:... (רמב"ן בראשית יב,ב)
[2] כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְקֹוָק֙ עַל־ אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: (בראשית יח,יט)
[3] וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת יְקֹוָ֗ק אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְקֹוָק֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: (בראשית יג,י)
[4] עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ים וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר (בראשית יד,ב)
[5] וַֽיְהִ֞י גְּב֤וּל הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִצִּידֹ֔ן בֹּאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד־עַזָּ֑ה בֹּאֲכָ֞ה סְדֹ֧מָה וַעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד־לָֽשַׁע: (בראשית י,יט)
[6] וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן: (בראשית י,ו)
[7] וַֽיקֹוָ֗ק הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֛שׁ מֵאֵ֥ת יְקֹוָ֖ק מִן־הַשָּׁמָֽיִם: וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה: (בראשית יט,כד-כה)
[8] גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֘ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ: (דברים כט,כב)
[9] הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲ֖יוֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־ תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי: הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי: וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר: (בראשית יט,יט-כב)
[10] וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע: אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: (בראשית יח,כג-כד) \\ אולי יש חמשים צדיקים - עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמשה מקומות יש: (רש"י בראשית יח,כד) \\ אולי יש חמשים צדיקים. פתח בחמשים כסבור אברהם אבינו לכל כרך עשרה צדיקים, סדום ועמורה אדמה וצבוים וצוער: (במדרש אגדה ובפסיקתא זוטרתא ובתרגום יונתן בראשית יח,כד)
[11] וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם: (בראשית יד,א)
[12] וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֖וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ: הוּא־הָיָ֥ה גִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּ֣ד וְכַלְנֵ֑ה בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר: מִן־הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא יָצָ֣א אַשּׁ֑וּר וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־נִ֣ינְוֵ֔ה וְאֶת־רְחֹבֹ֥ת עִ֖יר וְאֶת־כָּֽלַח: וְֽאֶת־רֶ֔סֶן בֵּ֥ין נִֽינְוֵ֖ה וּבֵ֣ין כָּ֑לַח הִ֖וא הָעִ֥יר הַגְּדֹלָֽה: (בראשית י,ח-יב)
[13] ...מן הארץ ההיא יצא אשור, מן העצה ההיא יצא אשור כיון שראה אותן באים לחלוק על הקדוש ברוך הוא פנה מארצו (בראשית רבה לז,ד \\ ורש"י בראשית י,יא)
[14] ...אולי ישב אשור בארץ שנער אחר שגדל והתגבר על מלך הארץ ההיא שהיה נמרד או אחד מבניו ולקח המלוכה מידו, כי מן הדומה כי הוא לקח המלוכה מיד נמרד או מיד זרעו ומלך על כל הארץ, לפיכך אמר יצא, יצא מארצו מי שלקח המלוכה מידו, אף על פי שהיה גבור, או מיד זרעו, ונקרא הארץ אשור על שמו (רד"ק בראשית י,יא)
[15] בְּנֵ֥י שֵׁ֖ם עֵילָ֣ם וְאַשּׁ֑וּר וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד וְל֥וּד וַֽאֲרָֽם: (בראשית י,כב)
[16] ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל; חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל - שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו. (ערובין נג.)
[17] ויהי בנסעם מקדם - שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה (י ל) ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער: (רש"י בראשית יא,ב ) \\ בנסעם מקדם - פירש רש"י שהיו יושבים שם, ככתוב למעלה (י ל) ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום המחזיק אותם ולא מצאו אלא שנער. ואין זה נכון, כי תולדות שם לבדן הם שנאמר עליהם כן, ולמה ייחס הפלגה עליהם, כי בני יפת ובני חם רבים מהם. ועוד, כי מושבם בארצותם היה ממשא עד הר הקדם, והפלגה היתה טרם שהיה מושבם, כי לא באו בני יפת מאיי הים אל הבקעה אשר בארץ שנער. אבל בהפלגה הפיצם השם על פני כל הארץ ואז הושבו בארצותם לגוייהם: ורבי אברהם פירש כי הרי אררט במזרח, ויפה אמר, כי הם במזרח קרובים לאשור, שנאמר (מ"ב יט לז) והמה נמלטו ארץ אררט. ונח ברדתו מן ההר נתישב בארצות ההם הוא ותולדותיו, וכאשר רבו נסעו משם אל הבקעה הזו:... (רמב"ן בראשית יא,ב)
[18] וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם (בראשית יא,ב)
[19] אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת, לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן - אמר ונחנו מה, לדוד - אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד - אמר הבה נבנה לנו עיר, לפרעה - אמר מי ה', לסנחריב - אמר מי בכל אלקי הארצות וגו', לנבוכדנצר - אמר אעלה על במתי עב, לחירם מלך צור - אמר מושב אלקים ישבתי בלב ימים. (חולין פט.)
[20] ודברים אחדים. לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז כמבואר במדרשים אבל לא פירשן הכתוב כי אם שהיו דברים אחדים וללמדנו דלא משום הדברים התעורר הקב״ה. כי אם בשביל שהיו אחדים. יהיו מה שיהיו. ודבר זה אם כי לפי הנראה אין בזה שום עון ואדרבה חבור עצבים ג״כ ראוי להניח. אבל כאן גרם לחשוב דבר שיצא לתקלת הישוב כאשר יבואר...ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות ב״א שוים חששו שלא יצאו ב״א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ע״כ היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לא״א. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם...וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה (העמק דבר בראשית יא,א-ו)
[21] …מי האומר "נעשה לנו"? - כלל האנושות של אז! אולם, אם הכלל אומר "נעשה לנו שם", הוא יכול לומר זאת כלפי שני גורמים בלבד: כלפי הקל שעל גביו וכלפי היחיד הכפוף לו; שהרי מדובר בכלל כולו - ובצדו אין גורם שוה לו. ואי אפשר לפרש, שביקשו לעשות להם שם לדורות; שכן, סכנת פן נפוץ מתייחסת לזמן ההווה ובלאו הכי, עוד עתידים אנחנו להזכיר: הם ביקשו להקים בניין, שכל הדורות הבאים יהיו חייבים להמשיך בו. ובכן, הציבור התאסף בבקעה; שם ביקשו ליצור יש מאין - בכח אדם ובעוצם ידו; שם ראו מה רב כוחו של ציבור: יש לאל ידו להשתלט על הטבע, אם יפעיל את כל הכוחות הגנוזים בו. ושם החליטו ליצור יצירה לדורות; תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד. והנה, הקדוש ברוך הוא השתית את עולמו על הציבור: "ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו). דעות הרבה יש לבני האדם, וחובה עליהם להשלים זה את זה. היחיד ימות, וכוחותיו מוגבלים. רק בציבור נאמר "אין ציבור מת ואין ציבור עני". ערכים גדולים וקיימים נוצרים רק בכוחות משותפים. אכן, הציבור הוא השלמה ליחיד; במה דברים אמורים? אם מעמד הציבור כלפי ה' איננו שונה ממעמד היחיד; אם גם רצון הציבור משועבד לה', אם כוחותיו המשותפים הם קודש לעבודת ה', ובכך הוא רואה את תפקידו היחידי: לעבוד את ה' בכוחות משותפים בשלמות גדולה יותר. אולם, כאן טמונה הסכנה. בסופו של דבר - היחיד יזכור בעצמו את מגבלותיו. לא כן הציבור. הן הציבור הוא חזק באמת. בנקל יציג את עצמו כמטרה עליונה, - כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור איננו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל בציבור... (רש"ר הירש בראשית יא,ד)
[22] עיין בראשית יב,ח יג,ד יג,יח כא,לג
[23] וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹקִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹקִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ: (בראשית א,כח) \\ וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹקִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ: (בראשית ט,א)
[24] וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ: (בראשית ט,ז)
[25] וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹקִים֘ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל־ הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי־לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא (בראשית כ,יג) \\ כאשר התעו אותי - הגלני ממקומי שנא' לך לך מארצך, וזהו שכת' ארמי אובד אבי, משום שהוגלה משם כי "התעו אותי" ו"אובד אבי" כפל לשון הוא כדכת' תעיתי כשה אובד, צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום: (רשב"ם בראשית כ,יג)
[26] ...אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה. אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו: (רמב"ן בראשית ב,ב)
[27] כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְקֹוָק֙ עַל־ אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: (בראשית יח,יט)