Parshat Terumah – Inside Out פרשת תרומה
Simon Wolf
Parshat Terumah
Inside Out
Simon Wolf
“And they shall make for me a Sanctuary and I will dwell in their midst.”[1] In order to fulfill this mandate, this week’s Parsha enumerates the materials that were required for the construction of the Mishkan. “And this is the donation offering that you shall take from them: gold and silver and copper, and royal blue, and imperial purple, and worm-scarlet wool, and linen, and goat hair, and red-dyed ram skins, and T’Chashim hides and acacia wood…”[2] One would assume that the materials listed above follow some logical order. That would be true both of the enumeration within individual categories as well as across the different types of materials required. Without too much effort, one can quickly discern that the relevant ordering is arranged according to descending value; the most valuable items being mentioned first. For instance, within the metals, it first lists gold, then silver and finally copper. A similar pattern emerges with regards to the textiles, it mentions wool and then linen and within wool itself, it enumerates blue, purple and then red, reflecting seemingly the relative rarity or commonness of that particular color or dye.
It quickly becomes apparent that this hierarchy of material value is reflected in their placement within the Mishkan. All the utensils located in the courtyard of the Mishkan, the laver (כִּיּ֥וֹר) and the outer altar (מִּזְבֵּ֖חַ), are constructed of copper (נְחֹ֛שֶׁת). Whereas, all the vessels within the Mishkan, the ark (אֲר֖וֹן), the candelabrum (מְּנוֹרָה֙), the table (שֻׁלְחָ֖ן) and the incense altar (מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת) are all fashioned from pure gold (זָהָ֣ב טָה֑וֹר). The progression is also apparent in the structural layout. The courtyard is enclosed by white linen fencing hung on silver-plated poles and set in copper sockets. On the other hand, the Mishkan itself is constructed of boards overlaid with gold that are supported by silver sockets. Likewise, while both the courtyard and the Mishkan have intricate entrance curtains woven from a combination of blue, purple and crimson wool together with linen and their suspension poles are set in copper sockets,[3] their construction still reflects a clear hierarchy. The courtyard’s entrance curtain is spread across four silver-plated poles while that of the Mishkan, despite its smaller size, extends over five poles overlaid with gold.
Even within the Mishkan itself, this phenomenon persists. The entrance curtain to the Mishkan is embroidered (מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם) from a blend of wool and linen and is suspended on gold-plated pillars standing in copper sockets. The internal divider (פָרֹ֗כֶת) between the holy (הַקֹּ֔דֶשׁ) and holy of holies (קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים) is crafted from the same materials, yet it is the work of a designer (מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב) with Cherubs inlaid and it is hung upon gold-plate pillars set in silver sockets.[4] The covers of the Mishkan reflect this same hierarchy. The outermost cover consists of ram and T’Chashim hides (עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים).[5] Beneath it lie curtains of goat’s hair (יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים) fastened with copper clasps (קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת).[6] Those, in turn, conceal the most elaborate curtains which similar to the divider (פָרֹ֗כֶת) are the work of a designer inlaid with Cherubs (כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב) and woven from blue, purple and crimson wool together with linen (שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י) and pinned together with golden fasteners (קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב).[7] Modesty emerges as the overarching governing principle of the Mishkan – the less visible an item is the more precious, intricate or ornate it becomes. There is no compromise on the beauty of the Mishkan, God’s intended sanctuary, only a refusal to place it on public display. This nuance is beautifully captured by the verse in Tehillim, “The king's daughter is all glorious within the palace (כָּל־כְּבוּדָּ֣ה בַת־מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה); her garment is of chequer-work inlaid with gold.”[8]
It is also interesting to note that nearly all the utensils of the Mishkan are constructed of acacia wood plated with metal. The only two exceptions to this are the cover to the Aron (כַפֹּ֖רֶת) and the Menora, both of which are forged entirely of pure gold. What is unique about these two items? With regards to the Kaporet and its cherubs, the Torah explicitly indicates its function. “I will meet with you there, and I will speak with you from above the cover, from between the cherubs that are upon the Ark of the Testimony, all that I command you concerning Bnei Yisrael.”[9] The Kaporet is the precise locus where God’s presence is manifest and communication from Him is transmitted. The Menora serves a parallel role as is explained by the Gemara in Menachot. “God instructed Aharon to kindle the Menora, ‘Outside the Curtain of the testimony (לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת) in the Tent of Meeting.’[10] The dividing curtain is referred to here as ‘the curtain of the testimony,’ to indicate that the illumination of the Menora is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among Yisrael. And if you query, ‘How is this testimony’; perhaps the Menora is lit for illumination? To this God would respond: ‘Do I need its light?’ For all forty years that Yisrael walked in the wilderness, they walked exclusively by His light. Rather, evidently, the illumination of the Menora is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among Yisrael. What provides its testimony? Rava explains the testimony is provided by the westernmost lamp, in which they place a quantity of oil equivalent to that placed in the other lamps, and nevertheless, it continues to burn longer than any of the other lamps and from it he lit the other lamps.”[11] This perpetual miracle serves as enduring evidence of God’s continuous presence among His people.
Some explain the design of the Mishkan as a deliberate gradation inward from the simple and plain to the intricate and ornate, conveying a message to those who approach or enter it. There is a need for an incremental or staged approach to purification, rising from the natural to the noble, from the ephemeral to the eternal.[12] Though, the message of the Mishkan may be even more profound than this progression alone.
A person must be guided by the principle of modesty established by the Mishkan. That is from two perspectives. First, regarding one’s own conduct, the Mishkan declares that ostentation, arrogance and flaunting are not values of the Torah. An individual should be reserved in their public display, presenting as a simple, approachable and modest individual. Yet, at the same time, their character should be developed so that they are a person whose inner world is full of richness, depth and refinement, qualities that can be shared with and bestowed upon others. One should emulate the ideal embodied by the Mishkan where the inner sanctum gleams with precious gold, yet it is enveloped in plain white linen. It models the aspirations one should cultivate to have a golden heart packaged in an unassuming wrapper. This principle extends beyond self-presentation and also has ramifications when it comes to the respect and generosity that one affords to others. If, in the Mishkan, nobility is deliberately concealed within simplicity, then the same may be true when it comes to others. Those who at face value appear to be understated or externally unremarkable, may, in fact harbor profound inner worth, their externalities obscuring the pearls within. Rather than mere caution, more pointedly, this might be a demand that one seek out and uncover the hidden diamonds in others; to recognize the unique aspect of each individual, illuminate it with a generous eye and shed a more positive light on them. Such an outlook naturally engenders and fosters feelings of warmth, respect and dignity towards others and causes one to treat them and interact with them accordingly.
Yet when it comes to spiritual striving and serving God, the opposite principle applies. Recall that all the service utensils of the Mishkan were constructed of wood plated with metal. In the transcendental realm, one must put their best foot forward. A person must offer their finest in service of God, while maintaining a heart of simplicity and purity when doing so. God wants, demands, one’s best.[13] Ideally, one must invest the prime of their energies, passions and vitality in pursuit of God and spirituality, rather than relegating such efforts to an afterthought or what remains after all other pursuits are exhausted. This expectation with regards to the individual’s worship of God also extends to material expenditures in service of God (הידור מצוה). It is incongruous to be lavish and extravagant when spending on one’s house and personal luxuries, yet miserly and minimalistic when purchasing Mezuzot, Tefillin or engaging in and fulfilling Mitzvot. The ultimate objective is for the individual to fully develop spiritually to the point where they themselves become “solid gold,” inside and out; a living sanctuary in which God’s presence is evident, akin to the pure gold Kaporet, where the divine presence was manifest.
The means by which to accomplish this is granted to each individual. The Parsha describes the structure of the Mishkan and its utensils, along with the specific materials required for their construction. The Ramban points out an intriguing anomaly in the commands surrounding the building of the Mishkan. Nearly all the directives are expressed using instructional verbs conjugated in the singular, most commonly “And you shall make (וְעָשִׂ֥יתָ).” This phenomenon, in itself, is unremarkable. It can be explained either by the fact that the instructions were conveyed to Moshe, who bore ultimate responsibility for the Mishkin's construction and completion. However, the more likely rationale for this nuance is that the Torah frequently employs singular verbs when addressing a collective body and similarly here God is commanding the entire nation in this endeavor. This is not a unique phenomenon as the Tanach abounds with examples of this nonparallel structure whereby a verb describing the activities of a plurality is conjugated in the singular, particularly when it comes to nations.[14] What troubles the Ramban, however, is the strikingly anomalous occurrence that does not conform to this presentation. With respect to the construction of the Aron, the Torah uniquely issues the command in the plural, “And they shall make the Aron (וְעָשׂ֥וּ).” The Ramban easily explains the usage of the plural as referring to Bnei Yisrael who were mentioned above. His apprehension derives from the fact that this stands in contrast not only to the rest of the Parsha, but even to every other subsequent verb concerning the Aron itself (וְצִפִּיתָ֤, וְיָצַ֣קְתָּ, וְנָ֣תַתָּ֔ה, וְעָשִׂ֥יתָ, וְהֵבֵאתָ֤), all of which are formulated in the singular. This plurality is genuinely the exceptional case. To address this peculiarity, the Ramban marshals a Midrash,[15] suggesting that it is possible that in employing the plural, God is indicating His wish that all Yisrael should participate in the construction of the Aron because it is the holiest dwelling-place of the Most High (קדוש משכני עליון)[16] and thereby merit the Torah. This participation might have been accomplished in a number of ways. Either each individual contributing one golden vessel towards the construction of the Aron, assisting Betzalel in some small way, or even participating through intent for the matter (שיכוונו לדבר).[17]
It was therefore essential that each individual develop their own personal connection to the divine and to the Torah. It was not sufficient to experience it collectively or merely as part of the community. In both the spiritual realm and in the mundane world, every person possesses something unique to contribute and their singular way through which to engage with God. This is why we beseech God each day, to “grant us our portion in the Torah (תן חלקנו בתורתך)” in order that we may properly fulfill our own individual mission in serving God, hopefully sharing that distinctive contribution with others while simultaneously being enriched and enlightened by theirs.
Shabbat Shalom
[1] וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם: (שמות כה,ח)
[2] וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי: וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים: וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן: (שמות כה,א-ז)
[3] וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה: כָּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת: (שמות כז,טז-יז) \\ וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם: וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת: (שמות כו,לו-לז)
[4] וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים: וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ עַל־אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים מְצֻפִּ֣ים זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב עַל־אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף: (שמות כו,לא-לב)
[5] וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: (שמות כו,יד)
[6] וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: (שמות כו,ז) \\ וְעָשִׂ֜יתָ חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת הַקִּיצֹנָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית: וְעָשִׂ֛יתָ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַקְּרָסִים֙ בַּלֻּ֣לָאֹ֔ת וְחִבַּרְתָּ֥ אֶת־הָאֹ֖הֶל וְהָיָ֥ה אֶחָֽד: (שמות כו,י-יא)
[7] וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: (שמות כו,א) \\ וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית: חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֘ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ: וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד: (שמות כו,ד-ו)
[8] כָּל־כְּבוּדָּ֣ה בַת־מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ: (תהלים מה,יד)
[9] וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (שמות כה,כב)
[10] וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק תָּמִֽיד: (ויקרא כד,א-ד)
[11] מחוץ לפרכת העדות באהל מועד - עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואם תאמר: לאורה אני צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדותה? אמר רבא: זה נר מערבי שנותנין בה שמן כנגד חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. (מנחות פו:) \\ ממנה היה מדליק - האחרות ובה היה מסיים כדתנן (תמיד דף לג) בא ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים שמנורה היתה עומדת מזרח ומערב מכבה האחת שבצד מזרח ומדשנה ומניח האחת שבצד אותה שבמזרח הוא נר מערבי ומניחה דולקת עד לערב ומדליק האחרות שכבו בשחר ומטיבו וזורק מה שנשאר מן השמן ומן הפתילה לחוץ ונותן בה שמן ופתילה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה ומסיים בה הדלקה שהיה מדליקה בתר כל הנרות. (רש"י מנחות פו:)
[12] נשווה לנגד עינינו את מראה החצר שלפני המשכן ושמסביבו: היא היתה גדורה בקלעים לבנים העשויים שש משזר, כלומר חוטי פשתן השזורים כפול ששה; הקלעים נקבעו על גבי עמודים שרגליהם עמדו על אדני נחושת, וחשוקיהם כסף וגם וויהם כסף. כל זה עומד בקשר הדוק עם משמעותם של החצר ושל המזבח, והמזבח הוא שמעניק חשיבות לחצר. סביבת המזבח, כמזבח עצמו, מכריזה ואומרת: הנה עומדים אנחנו בחצר הכניסה של ההזדככות. עיקר התרשמותנו הוא הלובן, בד הפשתן הלבן, והוא מסמל את הטהרה, ובראש ובראשונה את הטהרה בתחום הווגטאטיבי של יישות האדם, כלומר בחיי ההנאה והמין. הרי זאת המדרגה הראשונה שאדם חייב לשאוף אליה, ותכונתה שלילית בלבד: ההתרחקות מכל דבר בלתי - מקודש, מכל דבר הפוגם בטוהר נפש האדם והפוסלו מלמלא את תעודתו הקדושה. השגת המדרגה הזאת היא תנאי לכל השתלמות חיובית. וביטוי הטהרה הנדרשת מן האדם נושא במספר החוטים ובשמו של החומר ממנו הוא עשוי - "שש" - את סמל הבריאה. המשימה הגדולה של כיבוש היצר, משימה שאליה מזמינה אותנו חצר משכן התורה, אינה דבר שמעל לכוחות אנוש, ואין אנו נקראים להתעלות אל מדרגה גבוהה, אשר לפי טבע בריאתנו אין אנו יכולים להתעלות אליה. הרי בוראנו הוא אשר קורא אותנו לעלות, ואין הוא דורש מאתנו דבר, שלא נתן לנו את הכוח והכשרון לעשותו. אדרבה, למען הטהרה הזאת ברא אותנו, כי רק בה אנחנו מוכיחים הוכחה גמורה שאמנם נבראנו בצלם אלהים. יסוד מהותו של האדם הוא - החירות המוסרית, וביטויה הראשון - הטהרה. רגלי עמודי החצר עומדים על אדני נחושת, ואילו חשוקיהם כסף והווים שבעמודים למעלה - כסף; קרשי המשכן עומדים על אדני כסף, אך מצופים הם זהב: נחושת, כסף, זהב - זוהי ההתעלות מן הטבע בלתי - האציל, וההזדככות עד כדי שלמות צרופה ובלתי - משתנה. המדרגה, שאליה מתעלה האדם בחצר, היא הבסיס שעליו עומד המשכן ושממנו הוא מביא לידי שלמות אצילה ביותר. דירוג זה של המתכות קובע את סדר השלבים שבמדורי המשכן. (רש"ר הירש שמות כז,יח)
[13] וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָקֽוֹת: (מלאכי א,ח)
[14] וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם – דרך המקרא לקראות הגוי לשון יחיד, כדכתיב ויאמר מצרים אנוסה (שמות יד,כה), ישראל נושע בה' (ישעי' מה,יז), וכל דומיהן... (שכל טוב שמות יד,י) \\ והנה מצרים נסע אחריהם – הכתוב קורא אותם בלשון יחיד, כמו ויבא עד חברון (במדבר יג,כב), וכן והאורב קם מהרה ממקומו (יהושע ח,יט), והם היו חמשת אלפים. (חזקוני שמות יד,י)
[15] ...ד"א ועשו ארון, מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה ב"ר שלום א"ל הקדוש ברוך הוא יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה... (מדרש רבה שמות לד ב)
[16] נָהָ֗ר פְּלָגָ֗יו יְשַׂמְּח֥וּ עִיר־אֱלֹקִ֑ים קְ֝דֹ֗שׁ מִשְׁכְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן: (תהלים מו,ה)
[17] ועשו ארון - יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (פסוק יא), ויצקת לו (פסוק יב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א). ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב) מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר' שלום אמר הקדוש ברוך הוא יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר: (רמב"ן שמות כה,י)