הי חברים
אבי גולדשטיין
לזכרו של מיכי מרק
לא הכרתי אותו אישית, אך רבי ומורי, ראש הישיבה שבה למדתי, הוא גיסו, ואני מכיר את אחייניו מכמה צדדים, ומכרים רבים שלו. ודווקא משום שאין לי קשר ישיר אל האדם, ומשום שהוא בכל זאת קרוב מאד לעולמי, אני רוצה לכתוב בשפה כאובה אך גם מתבוננת.
כבר מאז שדפנה מאיר נרצחה נגמר בי הכוח. הכוח לשמוע על פיגועים, הכוח לכאוב, הכוח לכעוס. עוד נשמה יקרה. עוד חיבור והתייחדות בבכי. עוד קרע בגלגל הקרעים הבלתי נגמר. כבר אין כוח לדמעות. אני רוצה לחיות את חיי, לא להתחבר כל הזמן לדברים גדולים ונואשים, רוצה להיות אני היכן שאני פשוט איפה שאני.
ואז, יום אחד, קיבלתי מכתב. המכתב הגיע מישיבת עתניאל, אליה אני תורם את מעשר הכספים שלי, ובמכתב -הודיה על התרומה האחרונה שלי, ועל החתום -מיכי מרק. מנהל הישיבה. בתקופה שלמדתי שם הוא לא היה המנהל.
אבל הכרתי את השם הזה. השם של האיש שנרצח יום לפני כן.
רצחתם אותו.
אבל אין מה לעשות עם זה.
הזעם אין סופי. אין לו לאן ללכת. ממשיכים.
היום חלף. כמעט זרקתי את המכתב. בסוף החלטתי לשמור. התעסקתי בעוד כלמיני דברים. בשבת נחתי הרבה ולא חשבתי כמעט. יום ראשון. בתחנת הדלק אני פוגש חבר שנוסע בדיוק לעתניאל. למה, אני שואל אותו. הוא ענה.
נפרדנו וחזרתי הביתה. אמא מציעה לרדת לצומת של הישוב, כדי להשתתף סמלית בלוויה שתחלוף בכביש. נשברתי. פתחתי את האינטרנט. הסתכלתי על ההספדים. יותר מדי פרצופים מוכרים. אנשים חבולים ושבורים.
המוח שלי כמו עושה חישוב, כמה אנשים גרים בעתניאל, כמה הם כבר הרגו. 1,2,3... הפסקתי.
מאז עבר יום, ושוב הספקתי לשכוח. ואז חבר שלי שאל אותי אם שמעתי על מיכי מרק הי"ד.
ה' יקום דמו.
המילים האלה כל כך טעונות.
הלוואי. הלוואי שאזכה לראות בכך.
אבל הם טעונות בשבילי מעוד סיבה. קל לומר ה' ייקום. שהוא יעשה. לא אני.
אבל אני רוצה להיות שותף בנקמה. שלו. של מיכי ושל דוד שלי. של הרבה נשמות. של כל מי שאויבים מחוץ או מבית הורגים בגוף או בנפש.
אני לא רוצה להסביר את עצמי בפני אף אחד. לא רוצה לבקש שיקשיבו לי. לא רוצה להצדיק כלום. אני רוצה לראות את הדם שנשפך. אני רוצה שלא יישאר זכר ושארית לכל מי שהרים יד על הנשמות הטהורות האלה. אני רוצה לראות כיליון.
אבל זו לא השפה. ככה לא מדברים. אנו מושיטים יד לשלום. אנו מחפשים את הטוב.
כמה אנשים נשארו בעתניאל?
כמה יישארו בעוד שנה?
מי יאבד את היישוב קודם, האויבים מבית או מחוץ?
נתפלל לשלום אזרחי סוריה, נטפל במחבלים הפצועים, נשפוט לדין את כל מי שמעז לפגוע במחבל חסר אונים. נהיה מוסריים. נהיה סטריליים. נפגע בכל מי שיעז לערער על ערכים אלה בכל מחיר.
עד שלא תישאר בעתניאל נשמה.
עד שעדר הכבשים התמימות ייטרף בידי מי שהן לא היו מוכנות לטרוף בעצמן. הן ימותו על קדושת עדינות הנפש.
נקמה אינה עניין טפשי, וגם אינה עניין ילדותי. היא עמוקה וכואבת. בעיני רוחי, מי שלא יכיר בערך הנקמה, הריהו כנשמה ללא מחיר, הריהו הפקר. הנשמה היא הערך. היא האמירה: אנו כאן. לא מוותרים. בחיים או במוות. החומס רכוש ישלם -ממון. שכן יש מחיר. יש ערך. החומס חיים ישלם -חיים.
אני רוצה לראות את כנסת ישראל מקבלת חזרה את מה שנלקח ממנה.