מנהגי אבלות שאינם ראויים
4 views
Skip to first unread message
אוריאל פרנק
Jul 26, 2021, 7:45:44 PM7/26/21
to
הרב משה צוריאל
אדר תשס"ו
ציטוטים נבחרים:
מהמבוא:
מפורסם שהגר"א יצא לדרך להגיע לא"י וחירף נפשו... משום מה ראה לנכון לנסוע לא"י? .. ענה על כך נאמן ביתו הרב יעקב כהנא "ששמע הדברים כזו יוצאים מפי אדמו"ר החסיד 'לויתן ה' שאזכה לשבת בארצנו הקדושה וכדאי הוא לי שאפטר לכל הפחות ממנהגי פוליש"... לא היתה דעתו נוחה מכמה מההנהגות שנתווספו במשך הדורות ורצה להחזיר עטרת התורה ליושנה.
לא כל המצוות זכו להסתעפות תוספת המנהגים באופן שוה. ישנן מצוות שהדורות לא הוסיפו לדברי חז"ל מאומה, ויש מצוה שבה התוספת מרובה על העיקר עד שכמעט כולה מלובשת מנהגי ישראל. אחת המצוות דרבנן שרבו בו המנהגים היא מצוות האבלות. ויש לכך מניע נפשי עמוק. ר' יוחנן וגם אביי אמרו "אשרי שלא חמאן" (קידושין לא, ב) ופירש רש"י שם: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והוא נענש עליהם". כאשר האדם אבל על אביו או אמו, יש לו יסורי מצפון בזוכרו כמה לא יצא ידי חובתו בכבודם (כי באמת אף אחד לא יכול לקיים כבודם במלוא החיוב שחייבים, וכדברי ר' יוחנן ואביי) מפני כך יש לו נטיה להרבות בכבודם אחרי מותם ואפילו במדה שהיא קיצונית. והדברים האלו שייכים במדה מסוימת גם באבלות על שאר קרובי משפחה, כאשר נפרדים מהם ומחלקים להם "הכבוד האחרון" שיש בידי השאירים לחלק למת, ואז ישנה נטיה להגזמה.
במאמרנו זה נתרכז רק באותם מנהגי אבלות שאין להם בסיס במאמרי חז"ל (בתלמוד ומדרשים) ונעיין באלה מהם שיש בהם לכאורה סתירה או אי תיאום להנהגות אחרות שחז"ל קבעו לנו. דברי חז"ל הם העיקר, ודברי המנהגים הם התוספת. הורה לנו החיד"א "זה עיקר העבודה, לשמור העיקרים ולהוסיף, ולא לזלזל בעיקר ולקיים התוספת" (עבודת הקודש, מורה באצבע, ס"ק רמ"ו). עוד נציין לאותם מנהגים שיש בהם מילתא דתמיהה וגורמים לפעמים לידי גיחוך (וכמו שמצאנו שהפוסקים בטלו מחמת כך גם מנהגים מסוימים שהיו בימי חז"ל! ...ויש שביטלו חכמים קצת מהמנהגים מחמת הטורח או זילותא בעיני אחרים ... ויש מנהגים שלא הוזכרו בשו"ע או בפוסקים אלא השתרבבו בציבור ע"י איזה אדם גדול שנהג כך, ואח"כ התחילו הרבה מהציבור לעשות כמוהו כאשר גם הם היו אבלים, והם אינם מבדילים מה בין חסידות לבין דין והם טעו לחשוב שמחויבים בדבר, ויש בכך הפסד ממונם של ישראל או צער או דברים שהם תמוהים.
כיון שבשעה שהאדם הוא אבל אין לו פנאי לעיין בהלכה, וגם אין מחשבותיו רגועות די הצורך שיעיין, נוח לו להחמיר על עצמו בכל מנהג כדי שלא לעורר על עצמו תמיהות של הבאים אצלו. ולפעמים הוא מעמיס על עצמו התנהגות קשה או מציקה, כי חושב שיש בכך הבעת כבוד לנפטר, או שחושש מן לזות שפתים של הבריות. ולכן ראוי לקבץ מאמר הביקורת לעורר על כמה נקודות הצריכות ביסוס הלכתי, כי לכאורה הם ממנהגי בור. ולא באנו במאמר זה להכריע מההלכה, אלא לעורר את המעיינים. אנו תקוה שאיזה בית דין חשוב יתן את דעתו ויפרסם ברבים ממה ראוי להמנע, מחמת ההיזקות שצויינו למעלה, ועי"ז תקבל האבלות את הצורה העתיקה שתקנו לה חז"ל. יהיו לנו לעינים דברי חיד"א:
לקיים מנהג בחיצוניות המעשה וללא הבנת התוכן והמשמעות, לא יוסיף לאדם בעבודת הקב"ה.
ודאי שאין לשנות מן ההלכות מאומה, אא"כ בהוראת בית דין. אבל בספקות ובמחלוקת באיסורים דרבנן הלכה כמי שמיקל (רמב"ם, הל' ממרים פ"א ה"ה) והרי כמעט כל הפוסקים סבורים כי כלל דיני אבלות חוץ מן היום הראשון הם מדרבנן בלבד; ובדיוננו כל שכן "הלכה כדברי המיקל באבל" (עירובין מו,א). ולכן כאשר אנו דנים בספקות במנהגים עלינו גם לנקוט הכרעה לקולא.
במאמרנו זה נתרכז רק באותם מנהגי אבלות שאין להם בסיס במאמרי חז"ל (בתלמוד ומדרשים) ונעיין באלה מהם שיש בהם לכאורה סתירה או אי תיאום להנהגות אחרות שחז"ל קבעו לנו. דברי חז"ל הם העיקר, ודברי המנהגים הם התוספת. הורה לנו החיד"א "זה עיקר העבודה, לשמור העיקרים ולהוסיף, ולא לזלזל בעיקר ולקיים התוספת" (עבודת הקודש, מורה באצבע, ס"ק רמ"ו). עוד נציין לאותם מנהגים שיש בהם מילתא דתמיהה וגורמים לפעמים לידי גיחוך (וכמו שמצאנו שהפוסקים בטלו מחמת כך גם מנהגים מסוימים שהיו בימי חז"ל! ...ויש שביטלו חכמים קצת מהמנהגים מחמת הטורח או זילותא בעיני אחרים ... ויש מנהגים שלא הוזכרו בשו"ע או בפוסקים אלא השתרבבו בציבור ע"י איזה אדם גדול שנהג כך, ואח"כ התחילו הרבה מהציבור לעשות כמוהו כאשר גם הם היו אבלים, והם אינם מבדילים מה בין חסידות לבין דין והם טעו לחשוב שמחויבים בדבר, ויש בכך הפסד ממונם של ישראל או צער או דברים שהם תמוהים.
כיון שבשעה שהאדם הוא אבל אין לו פנאי לעיין בהלכה, וגם אין מחשבותיו רגועות די הצורך שיעיין, נוח לו להחמיר על עצמו בכל מנהג כדי שלא לעורר על עצמו תמיהות של הבאים אצלו. ולפעמים הוא מעמיס על עצמו התנהגות קשה או מציקה, כי חושב שיש בכך הבעת כבוד לנפטר, או שחושש מן לזות שפתים של הבריות. ולכן ראוי לקבץ מאמר הביקורת לעורר על כמה נקודות הצריכות ביסוס הלכתי, כי לכאורה הם ממנהגי בור. ולא באנו במאמר זה להכריע מההלכה, אלא לעורר את המעיינים. אנו תקוה שאיזה בית דין חשוב יתן את דעתו ויפרסם ברבים ממה ראוי להמנע, מחמת ההיזקות שצויינו למעלה, ועי"ז תקבל האבלות את הצורה העתיקה שתקנו לה חז"ל. יהיו לנו לעינים דברי חיד"א:
"וזה כלל גדול שלא ינהג שום דבר עד שידע שרש המנהג מרז"ל או מכתבי האר"י ז"ל האמתים או שידע טעם כעיקר למנהג" (עבודת הקודש, מורה באצבע, ס"ק ק"צ).
לקיים מנהג בחיצוניות המעשה וללא הבנת התוכן והמשמעות, לא יוסיף לאדם בעבודת הקב"ה.
ודאי שאין לשנות מן ההלכות מאומה, אא"כ בהוראת בית דין. אבל בספקות ובמחלוקת באיסורים דרבנן הלכה כמי שמיקל (רמב"ם, הל' ממרים פ"א ה"ה) והרי כמעט כל הפוסקים סבורים כי כלל דיני אבלות חוץ מן היום הראשון הם מדרבנן בלבד; ובדיוננו כל שכן "הלכה כדברי המיקל באבל" (עירובין מו,א). ולכן כאשר אנו דנים בספקות במנהגים עלינו גם לנקוט הכרעה לקולא.
וכיצד נדע מה הוא דין ומה הוא מנהג? שמא לשם כך הגדיר הרמב"ם את האיסורים למשך שבעה הימים "אלו דברים שהאבל אסור בהם.... לספר ולכבס ולרחוץ... הכל אחד עשר דבר" (הל' אבל, פ"ה ה"א). וכן בנוגע ל"שלשים יום" שוב הרמב"ם הגדיר במדויק "ואלו דברים... הכל חמשה דברים" (הל' אבל, פ"ו ה"ב). כלומר, כל מה שלא נכלל ברשימות שלו הוא רק מטעם המנהג. הציבור קבל על עצמו, והציבור יכול לנטוש מנהג מסוים.. ויש להבהיר מה מדת החובה של כל מנהג ומנהג.
הנה כמה מהמנהגים:
כיסוי המראות
המנהג הוא לכסות כל המראות שיש בבית האבל. ב"דרשות חתם סופר" (ח"ב דףשפ"ז) חידש טעם לזה שכמו שחז"ל הנהיגו לכוף כל המטות שבבית, שהם שמשו סרסור להביא את הוולד לעולם, כן יש לנו לכוף המראות שגם הם סרסורים ליפות את האשה בעיני בעלה. אבל "יערות דבש" (תחילת ח"א, דרוש ט' טבת,תקל"ד) חידש טעם, כדי שלא יתלבשו רוחות רעות באותם דיוקנאות שרואים במראה (אע"פ שהוא לא הזכיר עניני אבלות, אלא דבריו לכל השנה כולה).בספר "כל בו לאבלות" (הרב גרינולד, דף 262) חידש טעם שמא יבואו האבלים להתקשט ויסיחו דעתם מהאבלות. עוד טעם הביא, כיון שיש שם מנין מתפללים,שמא יבואו להתפלל מול אותה צורה שרואים במראה וזה אסור. והנה אחרי שמיעת טעמים רבים ומגוונים הללו נאמר "כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מןאתרין סגיאין" (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג).
לא לקחת מאכל מבית האבל
בספר "כתר שם טוב" של הרב יום טוב גאגין (מהד' קידן, תרצ"ד, דף תרפ"ד)מביא שנוהגין לא לאכול בבית האבל שום מאכל, כי שורה שם רוח הטומאה.מקשה על כך "נשמת ישראל" (בדף ק"ל) והרי יש מנהג אצל אדמורי"ם וחסידיהם וכגן אצל בני עדות המזרח להציע כל מיני מעדנים ומזונות בבית האבל, למען יעשו האורחים "תיקון" ע"י ברכותיהם. ושם הוא ג"כ מביא דברי "יוסף אומץ"(הנהגות קדמוני אשכנז) בפרק "הנהגת שבעה" שאין לקחת שום חפץ מבית האבל.וטוען שגם זו טעות.
בספר "כתר שם טוב" של הרב יום טוב גאגין (מהד' קידן, תרצ"ד, דף תרפ"ד)מביא שנוהגין לא לאכול בבית האבל שום מאכל, כי שורה שם רוח הטומאה.מקשה על כך "נשמת ישראל" (בדף ק"ל) והרי יש מנהג אצל אדמורי"ם וחסידיהם וכגן אצל בני עדות המזרח להציע כל מיני מעדנים ומזונות בבית האבל, למען יעשו האורחים "תיקון" ע"י ברכותיהם. ושם הוא ג"כ מביא דברי "יוסף אומץ"(הנהגות קדמוני אשכנז) בפרק "הנהגת שבעה" שאין לקחת שום חפץ מבית האבל.וטוען שגם זו טעות.
ניחום אבלים בג' הימים הראשונים
האם לנחם במשך ג' ימים הראשונים? רבי שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, מהדורה ג' ח"ב סי' רל"ט) לימד שלא לנחם כיון שג' ימים ראשונים האבל עוסק בבכי (מו"ק כז:) ואין דעתו פנויה לשמוע דברי נחמה. אבל בספר "פני ברוך" (דף קכד) הביא מהרבה גדולים שמקילים. ובספר "שערי אהרן" (הרב אהרן רוטר,בני ברק, תשכ"ח) הביא שה"חזון איש" לא הקפיד בכך. וצ"ל שזה תלוי מה הם משערים מצבו הנפשי של אותו האבל (לדוגמא נפק"מ אם המת היה בן יחיד אומת בילדותו, לבין מצב שזכה המת לראות דור רביעי של צאצאיו ומת מתוך שביעות ימים. ואדרבה, מפני שלא באים רבים בימים ראשונים (חלק מהציבור אף מתעצל מחמת האי-נעימות של פעולת הניחום, ודוחה המצוה מיום ליום, עד שביום האחרון לאבלות באים המונים המונים בבת אחת) ואז יש יותר אפשרות לדבר עם האבל דברי נחמה באמת.
הערה מענינת כתוב ב"כל בו" לאבלות, של הרב יקותיאל גרינוולד (דף 297) שאם יושבים יחד כמה אבלים, עליהם להגיד דברי נחמה זה לזה (לפחות בזמן שאין מנחמים מבחוץ באים אצלם). וכן כתב הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות,סי' תרצ"א, בשם אדמו"ר ר' אברהם מרדכי מגור).
האם לנחם במשך ג' ימים הראשונים? רבי שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, מהדורה ג' ח"ב סי' רל"ט) לימד שלא לנחם כיון שג' ימים ראשונים האבל עוסק בבכי (מו"ק כז:) ואין דעתו פנויה לשמוע דברי נחמה. אבל בספר "פני ברוך" (דף קכד) הביא מהרבה גדולים שמקילים. ובספר "שערי אהרן" (הרב אהרן רוטר,בני ברק, תשכ"ח) הביא שה"חזון איש" לא הקפיד בכך. וצ"ל שזה תלוי מה הם משערים מצבו הנפשי של אותו האבל (לדוגמא נפק"מ אם המת היה בן יחיד אומת בילדותו, לבין מצב שזכה המת לראות דור רביעי של צאצאיו ומת מתוך שביעות ימים. ואדרבה, מפני שלא באים רבים בימים ראשונים (חלק מהציבור אף מתעצל מחמת האי-נעימות של פעולת הניחום, ודוחה המצוה מיום ליום, עד שביום האחרון לאבלות באים המונים המונים בבת אחת) ואז יש יותר אפשרות לדבר עם האבל דברי נחמה באמת.
הערה מענינת כתוב ב"כל בו" לאבלות, של הרב יקותיאל גרינוולד (דף 297) שאם יושבים יחד כמה אבלים, עליהם להגיד דברי נחמה זה לזה (לפחות בזמן שאין מנחמים מבחוץ באים אצלם). וכן כתב הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות,סי' תרצ"א, בשם אדמו"ר ר' אברהם מרדכי מגור).
מתוך הסיכום:
בדורנו אנו נוהגים הרבה מאד בהפרזה וכל המוסיף הנהגות של צער והפגנת שברון לב "הרי זה משובח". ומפני שכל אבל ואבל חושש פן הימנעותו ממנהג מסוים תתפרש בעיני האנשים הסובבים אותו, כאילו הוא מזלזל ח"ו בכבודו של המת, או איננו מצטער דיו, הרי הוא נאלץ לאמץ כל מנהג שהוא, ובניגוד גמור למאמר חז"ל שההלכה כמי שמיקל באבל ... ולכן הרמב"ם מסיים "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי...שזהו מנהגו של עולם ("מי גבר יחיה ולא יראה המוות"?) והמצער את עצמו על מנהגו של עולם, הרי זה טפש. אלא כיצד יעשה? שלשה לבכי, שבעה להספד,שלשים לתספורת ולשאר החמשה דברים" (הל' אבל פ"יג ה"יא). חכמים הנהיגו הנהגה, ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף. וטוב שחכמי הדור יתנו דעתם על תקנות שיש לתקן, מה מהמנהגים יש להשאיר ומה יש לרסן. עיקר עבודת האדם היא לעבוד את קונו. אסור שהאדם מנוהל ע"י התרגשותו. "הרשעים ברשות ליבם, הצדיקים ליבם ברשותם" (ב"ר ל"ד).
ויש בזה עוד נקודה הראויה להעמקה. חסידים הראשונים הרבו לדבר נגד "חיצוניות" המעשה ועוררו שיש לעסוק ב"פנימיות" בעבודת ה'. אוי ואבוי לאנשים שהם מתחזקים במצוות, במשך אותם י"ב חדשי האבלות, כדי להציל את המת מן עונשו הרוחני, או כדי להרבות לו זכויות. הרי בעצם הם אינם עובדים בכך את ה', אלא מתגברים כדי להיטיב עם אהוב נפשם, הנפטר. אמנם מתוך "שלא לשמה" בא "לשמה", אבל בינתיים הם עושים מעשיהם (צדקה לעניים,תורה ותפילה) מתוך פולחן לבן אדם ח"ו. (יש ראיה לכך, שבגמר השנה מפסיקים מרוב הפעולות הללו, בלימוד ומעשה). אמנם בדור שהוא חלוש משתמשים גם במנוף כזה כדי לקרב את הרחוקים, אבל צריכים לזכור שיש בזה קלקול מסוים, כי אין האדם מתחנך לעבודתו האמתית. ועוד יש להתריע שככל שהאבל טרוד ועסוק בפרטי ההלכות והמנהגים, אין לו שהות לחשוב מחשבות מוסריות (וכדברי "מסילת ישרים", פרק ב' שיצה"ר "משתדל להפריע לבם מכל התבוננות, בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת"). באמת היה מוטל על האבל להתבונן על ארעיות החיים, לדעת שגם לחייו עצמו יש סוף וקצבה. "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה, באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו"(קהלת ז, ב). ובזה ירסן את תאותיו לימים רבים. למראה המות מול עיניו,ידע האבל שיש בחיים דברים של עיקר, ויש של שוא ותפל. "שאין מלווים לו לאדם אלא תורה ומצוות" (אבות, ו').
עוד מן תפקידי האבלות הוא שיתחנך מה ערכו של האדם הישראלי. ... האבלות על המת אינה רק מפני "הכרת טובה" מפני ההטבות שהוא העניק לאלו שמסביבו. גם אם לא קבלו ממנו תועלת, עצם הדבר שהוא בנו של הקב"ה ("בנים אתם לה' אלהיכם") והיה ממקיימי דבר ה', על ההפסד הזה שנלקח מאתנו צריכים להתבונן ולתת לו יקר.יש לחנך לצמצם את ההרגשה של הצער האישי והמשפחתי, ולראות את המכלול הלאומי, שכבודם של עם ישראל נפגם במה שמת להם מת. כי אילולא חטא העגל,לא שייכת מיתה בישראל (ע"ז ה.) כלומר, החטא גורם. מחשבות עמוקות מאלוהיו מעסיקות את בן-התורה, אילולא העיסוק בזוטות.
ויש בזה עוד נקודה הראויה להעמקה. חסידים הראשונים הרבו לדבר נגד "חיצוניות" המעשה ועוררו שיש לעסוק ב"פנימיות" בעבודת ה'. אוי ואבוי לאנשים שהם מתחזקים במצוות, במשך אותם י"ב חדשי האבלות, כדי להציל את המת מן עונשו הרוחני, או כדי להרבות לו זכויות. הרי בעצם הם אינם עובדים בכך את ה', אלא מתגברים כדי להיטיב עם אהוב נפשם, הנפטר. אמנם מתוך "שלא לשמה" בא "לשמה", אבל בינתיים הם עושים מעשיהם (צדקה לעניים,תורה ותפילה) מתוך פולחן לבן אדם ח"ו. (יש ראיה לכך, שבגמר השנה מפסיקים מרוב הפעולות הללו, בלימוד ומעשה). אמנם בדור שהוא חלוש משתמשים גם במנוף כזה כדי לקרב את הרחוקים, אבל צריכים לזכור שיש בזה קלקול מסוים, כי אין האדם מתחנך לעבודתו האמתית. ועוד יש להתריע שככל שהאבל טרוד ועסוק בפרטי ההלכות והמנהגים, אין לו שהות לחשוב מחשבות מוסריות (וכדברי "מסילת ישרים", פרק ב' שיצה"ר "משתדל להפריע לבם מכל התבוננות, בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת"). באמת היה מוטל על האבל להתבונן על ארעיות החיים, לדעת שגם לחייו עצמו יש סוף וקצבה. "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה, באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו"(קהלת ז, ב). ובזה ירסן את תאותיו לימים רבים. למראה המות מול עיניו,ידע האבל שיש בחיים דברים של עיקר, ויש של שוא ותפל. "שאין מלווים לו לאדם אלא תורה ומצוות" (אבות, ו').
עוד מן תפקידי האבלות הוא שיתחנך מה ערכו של האדם הישראלי. ... האבלות על המת אינה רק מפני "הכרת טובה" מפני ההטבות שהוא העניק לאלו שמסביבו. גם אם לא קבלו ממנו תועלת, עצם הדבר שהוא בנו של הקב"ה ("בנים אתם לה' אלהיכם") והיה ממקיימי דבר ה', על ההפסד הזה שנלקח מאתנו צריכים להתבונן ולתת לו יקר.יש לחנך לצמצם את ההרגשה של הצער האישי והמשפחתי, ולראות את המכלול הלאומי, שכבודם של עם ישראל נפגם במה שמת להם מת. כי אילולא חטא העגל,לא שייכת מיתה בישראל (ע"ז ה.) כלומר, החטא גורם. מחשבות עמוקות מאלוהיו מעסיקות את בן-התורה, אילולא העיסוק בזוטות.
Reply all
Reply to author
Forward
0 new messages