תוספת מו"מ לגבי ה"דיבר" השלישי הנ"ל: לֹא תִּלְחַשׁ!
אמנם, תפלת לחש, יש אומרים שצריכה השמעת קול לאוזני המתפלל עצמו (רמב''ם, רמב''ן, שו''ע סימן קא וערוך השולחן ומשנה ברורה שם, וכן נהג הגר''ע יוסף), ויש אומרים שצריכה להיות בלחש, באופן שקול המתפלל לא יישמֵעַ גם לאוזני עצמו (כף החיים ועוד, הפוסקים על פי הקבלה).
מה שטענתי באותו שיעור היה שטענה זו צודקת כאשר מניעים את השפתיים בלא הוצאת אויר כלל.אולם כאשר מוציאים מעט אויר בזמן ברכה בלחש קיים הבדל בין ההעיצורים הקוליים (בגד"ז) לבין העיצורים שאינם קוליים (כפת"ס).וכן דעת הרב מרדכי אליהו והרב זלמן נחמיה גולדברג שחובה להוציא אויר בתפילה בלחש (ודלא כמובא בספר אחד בשם הגרש"ז אוירבך והרב אלישיב שדי בהנעת השפתיים).
לא נכון כלל!אינני זוכר את כל השיעור שידידנו ר' דויד נתן במצפה יריחואך הוא דיבר על הצורך לדקדק במלים גם בלחשנכון שיש מלים מתעוותות קמעא באמירתן בלחשאבל עקרונית יש בהחלט הבדל בין ב' ובין פ הן דגוש והן רפה גם באמירה בלחש. וכן בשאר הדומותוגם באינו משמיע לאוזניו (היה מעניין לשים הקלטה במקום הנכון, אבל אני מתבייש מהתוצאות...מצד שני אני משתדל כן להשמיע)לחש הוא קול נמוך לא אלם קול.יש מתאמנים לדבר בקול נמוך מאוד בלי השריקה המאפיינת לחישות, כי לחישה נשמעת רחוק יותר.חתימה טובהאליהובתאריך יום ד׳, 12 בספט׳ 2018 ב-23:38 מאת אברהם אומן <avau...@gmail.com>:שלום וברכהרציתי לשאול: הרי חלק עיקרי מההבדל בין אותיות מסויימות הוא הקול שלהן. (למשל: ב'-פ', ד'-ת', ג'-כ', ז'-ס',) וכשמתפללים בלחש אין שום הבדל ביניהם.אם כן אם ממילא זה לא נקרא שאני אומר כלום, (כי כל האותיות הנ"ל משתבשות) אז בשביל מה בכלל צריכים להוציא את המילים מהפה? (מי שלא משמיע ק"ש לאזנו בוודאי יאמר "למען תשכרו ועשיתם את כל מצפותיי והייתם קתושים לאלוקיכם").
1. בקשר להערתו של עלי מישלוב ולהשגתו של אליהו נוב הכהן:
לכהנים יש דין מיוחד שצריכים לברך "בקול רם": "כה תברכו - בקול רם" (דיון).
ג. לֹא תִּלְחַשׁ!
אמנם, תפלת לחש, יש אומרים שצריכה השמעת קול לאוזני המתפלל עצמו (רמב''ם, רמב''ן, שו''ע סימן קא וערוך השולחן ומשנה ברורה שם, וכן נהג הגר''ע יוסף), ויש אומרים שצריכה להיות בלחש, באופן שקול המתפלל לא יישמֵעַ גם לאוזני עצמו (כף החיים ועוד, הפוסקים על פי הקבלה). אך מלבד תפלת לחש, חייב שליח ציבור להשמיע קולו לאוזני כל המתפללים בכל חלקי התפילה שהוא מוגדר הלכתית כשליח הציבור:
פוסקים רבים יצאו נגד מנהג אותם חזנים שאומרים בלחש קטעי תפילה כשהציבור מצטרף אל חזרת הש"ץ, כגון בברכת 'מודים', אך יש מי שלימדו על כך זכות (ראה: הרב יוסף שמחה גינזבורג, "אמירת הציבור במקום הש"ץ?", התקשרות 707).
כל מילה בחזרת הש''ץ מראשה[1] ועד סופה[2].
[1] יש פוסקים שכבר מהפסוק "א-דני שפתי תפתח", אך יש פוסקים לומר פסוק זה בלחש, ולהגביה קולו מ"ברוך אתה".
[2] עד "הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם", וגם כשמאריך בסלסול שלפני הלל, יקפיד לסיים כל הברכה בקול, לפני שהציבור יענה "אמן", ולא כמנהג המגונה "הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁאאמֵן"...
יש אומרים שגם בסיום חזרת הש"ץ עליו לומר (ובקול) את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי".
שתי הערות לדברי הרב אפ"ר.א. גם אם אינו משמיע לאוזנו, עדין יש הבדל בין אם מוציא מעט אויר אלא שהקול אינו מגיע לאוזניו, או אם אינו מוציא אויר כלל.ב. בתנועות, גם כאינו מוציא אויר כלל, עדין תצורות שפתיו וחיכו מעידות מה היתה התנועה הנשמעת אילו היה מוציא אויר, לכן היה מקום לומר שדי בשפתיה נעות.ואילו בעיצורים המקבילים כל ההבדל ביניהם הוא רק בהעברת האויר דרך מתרי הקול. לכן אם לא הוציא אויר, הוא לא ביטא בגד"ז אלא כפת"ס.בתאריך 13 בספטמבר 2018 בשעה 11:46, מאת אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>: