לעמיתיי הנכבדים שלום רב,
כפי שידוע לכולנו, שהחיים לא קלים בכלל, וכמובן תמיד יש עליות ויש ירידות, ישנם מקרים משמחים וישנם מדכאים, אך מה שחשוב שאין דבר עובר ללא מסר משלו, כל דבר אנו חווים טמון בו לקח מסויים שיש ללמוד אותו...
הפעם, לא כמו הפעמים הקודמות, אני הולכת לספר לכם סיפור שונה, סיפור עצוב שהשפיע עליי מאוד, סיפור שבחיים לא אשכח, סיפור שלימד אותי לקח אנושי שאזכור לעד!
כמובן, בבי"ס, באחד השיעורים שלי, וכעניין של הרגל, אני תמיד מקפידה לשמור על משמעת מתאימה לאווירת הלימודים, אווירה שתאפשר לכל התלמידים להתרכז ולהשתתף והכי חשוב להפנים את חומר הלמידה!
השיעורים הראשונים שלי בכיתה ז', כלומר בהתחלת שנת הלימודים, הרגיזה אותי כמה פעמים התנהגותה של אחת התלמידות, שכל הזמן הייתה חצי נרדמת, לא מרוכזת בכלל, דכאונית, כל הזמן עצובה והעצב שלה מתבטא דרך כתיבת כל מיני תחבירים באמצע השיעור!
התחבירים הנ"ל היו מלאים ברגשות אהבה געגועים פרידה מסויימת!
משהו עובר על התלמידה הזאת!
הייתכן שהיא מאוהבת עד כדי כך!
מה שקרה זה שכעסתי עליה באחד השיעורים עד שהתפרצה בבכי ויצאה מהכיתה ללא רשותי!
אחרי שיצאה הסבירה לי חברה שלה שהמצב הזה קורה בעצם בגלל ש....."אביה.... זכרונו לברכה"....
אני הייתי בהלם....
הרגשתי שהייתי אכזרית יותר מדי... והיבנתי שלימודים זה לא הדבר הכי חשוב בעולם!
פשוט כל אחד מהתלמידים זה עולם שלם שצריך להבין אותו מלפני שנחליט כל מיני החלטות!
מורה צריך לתאם את עצמו וצריך להיות מודע לנסיבות שתלמידיו חווים!
מה דעתכם על הלקח שלמדתי?
האם כן אני צריכה לנבא כל זה ולדעת מראש שהתלמידה שלי סובלת כל כך קשה?
אגב, אחרי שידעתי את הסיפור שלה התנצלתי בפניה מול כל התלמידים ומאז היא משתדלת לשנות את המצב!
בברכה
פרוסינה