Fwd: ברת פחא + בר פחתי

[Uriel Frank]

לגבי הירושלמי, ראו הערה 1

דף ג, ב: "אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי!"

"בר פחתי", "בר פאתי", ו"בריבי"

כינוי הכבוד[1] "בר פַּחֲתֵי"[2] מופיע בכל התלמוד בחמש הזדמנויות שונות[3] אך ורק בפי רבי חייא ורק כלפי רב, שהיה בן אחיו מאביו ובן אחותו מאִמו[4]. לכינוי זה שני נוסחים שונים, אך פירושם זהה, כפי שמוסר לנו רב נטרונאי, גאון סורא[5]:

"בר פחתי - בר רברבני[6], דכתיב: 'וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים' (נחמיה ה, טו). ואית רבנן[7] דגרסין בר פאתי, והם בר רברבני הו[8], דכתיב[9]: 'מחץ פתי מואב' (במדבר כד, יז)".

יתכן ששתי גרסאות אלו מקורן בלשונו של ר' חייא הבבלי עצמו, אשר התקשה בהיגוי האות הגרונית ח'[10], ואולי שמעוהו אומר לפעמים "פאתי" ולפעמים "פחתי".

בשתי הפעמים שמופיע כינוי זה במסכת שבת, מפרש רש"י: "בן גדולים"[11], והעיר כאן רעק"א בגליון הש"ס: "מלשון הכתוב 'זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה' (חגי ב, כא), ומלשון המשנה (ביכורים פ"ג מ"ג) 'הפַּחוֹת והסְגָנִים'[12]".

המִלה "פֶּחָה"[13] (וברבים: "פַּחוֹת"[14]) מופיעה בנביאים ובכתובים הן בעברית והן בארמית[15] (ומקורה כנראה מהלשון האשורית[16]). מִלה זו שגורה גם בפִתגם, שמקורו בדברי אחרון הנביאים: "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ! הֲיִרְצְךָ?! אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?!" (מלאכי א, ח; וראה ביאור נחמד על כך בשו"ת חתם סופר ח"ה, חו"מ, סו"ס קפ"ב). רד"ק: "פֶחתך - מן 'פַּחַת יְהוּדָה' (חגי א, א[17]), וסגול הפ"א - תחת פתח גדול[18]; והוא המושל והשלטון[19], כתרגום[20] שלטונך".

בלשון חז"ל חדלו כמעט[21] משימוש במִלה "פֶּחָה", אך היא חזרה ונעורה בלשון העברית בתקופת הראשונים (כגון: אור זרוע, ח"א, הלכות עגונה סימן תרצ"ג; שו"ת מהר"ם מרוטנברג ח"ד, פראג, סימן רמ"א). בעברית החדשה היא משמשת במקביל לתואר האצילות הטורקי והמִצרי "פאשה" או "באשא": בשו"ת הרדב"ז נדונה השאלה "אם מברכין לבאשא אשר שולח המלך למצרים 'שֶחָלַק מכבודו לבשר ודם', ואימתי מברכין" (ח"א סימן רצ"ו). כשבא הגר"ע יוסף לשַכתֵב תשובה זו ללשון ימינו נקט במלה "פחה" (שו"ת יחווה דעת ח"ב סימן כ"ח). תואר זה נוסף לאחַר שמו הפרטי של השליט המקומי (כגון: "אחמד ג'מאל פחה", שר"י, המושל הטורקי האחרון בארץ ישראל).

נשוב עתה לתואר הארמי "בר פחתי". לפי פירוש רב נטרונאי ורש"י (וכן לפי האמור לעיל בהערה 4) תובן המִלה "בר" בצירוף זה במשמע הראשוני שלה (צֶאֱצָא; וכמו בביטוי "בר אבהן"), וממילא "פחתי" תתייחס לאב(ות)יו של רב. נראה כי לא בכדִי זכה דוקא רב בתואר זה, מה שלא זכה בו אף חכם אחר: אביו אכן היה פֶחָה ונגיד[22], כמוכח מהתלמוד הירושלמי (ביצה פ"ד ה"ג; מעשה זה מובא להלן כט, א בנוסח שונה במעט) שבו הכינוי שהוענק לרב ע"י ר' חייה רבה[23] הוא "בן פֶיחה"[24] (עי"ש עלי תמר, ביצה, עמ' רס"ה).

ברם, אפשר להבין את המִלה "בר" גם במשמע המורחב יותר, ללא יחס להוֹרִים (וכמו בביטויים: "בר אוריין", "בר מצוה", "בר הכי", "בר סמכא"), ואז "פחתי" לא תתאר את הוריו של רב אלא את רב עצמו. יתכן שלכך התכוון רבי אברהם מן ההר בפירושו לנזיר: "בר פחתי - אדם גדול"[25]. נראה כי במובן זה הובן כינוי הכבוד "בר פחתי" במהלך הדורות, בדומה לביטוי התלמודי המקביל "בריבי", ושני כינויים אלה נמצאים לפעמים צמודים זה לזה בספרות השו"ת[26] (וראה להלן דף קטו, א).

---

[1] מקובל לפרש שכינוי זה מביע את הערכתו של ר' חייא לרב. ברם, מעיון בהֶקשרים השונים שבהם מופיע כינוי זה נראה כי נלווית לכינוי זה נימת ביקורת שלילית. דוגמה ממסכת נזיר נט, א: כינוי זה אינו מופיע בתשובתו הראשונה של רבי חייא לרב ("בעא מיניה רב מרבי חייא: מהו לגלח? אמר ליה: אסור"), אלא רק במענה לקושיית רב ("אמר ליה: והא קא גדל!") על פסקו של ר' חייא. כיו"ב בסוגייתנו: בכינוי זה פותח ר' חייא גערה ברב על כך ששוב נהג שלא כשורה וכמעט בייש את רבי. הלכך, יתכן שבאזכור ייחוסו הרם של רב התכוון ר' חייא לרמוז לרב שאין הוא מדבר או נוהג כראוי לבן גדולים (השוה ל"עוקצנות" ר' חייא כלפי ר"ש בר רבי במגילה כד, ב). ר' יהושע בוך נר"ו הציע שמא כינוי זה קשור לכינויי הגנאי המופיעים בתלמוד הירושלמי ובמדרשים: "בן פיחה" (מדרש תהלים, בובר, מזמור ד') ו"בר פחין" (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח; עי"ש בעלי תמר, עמ' פ"ח ובערוך השלם, ע' בר פחין, שם דחה קוהוט ד' המפרשים זאת כביטוי בר פחתי שבבבלי, כלומר: בן גדולים).

[2] כך מנוקד - לפעמים - במהדורות שטיינזלץ וארט-סקרול. לפעמים מנוקד "פַּחְתֵּי", וכן הוא ב"מילון ארמי עברי לתלמוד הבבלי" מאת הרב פרופ' ע"צ מלמד, ירושלים תשנ"ב, עמ' 89; 344. אמו"ר במילונו התלמודי (http://www.daf-yomi.com/content.aspx?PageId=26): "פַּחְתֵי", ומסורת יהודי תימן: "פַּחָתֵי" (ע"פ פרופ' שלמה מורג וד"ר יחיאל קארה, ארמית בבלית במסורת תימן, תשס"ב, עמ' 230). וראה להלן הערה 24.

[3] כאן ולהלן כט, א; ברכות יג, ב; שם מג, א (= שם מו, ב); נזיר נט, א.

[4] ראה רש"י לפסחים ד, א ד"ה רב בר אחוה ובר אחתיה. שמא כינוי זה קשור לקשר משפחתי זה, ובכינוי זה מכבד ר' חייא בעקיפין את אחותו ואת אחיו, אייבו. ואולי יש כאן לשון נופל על לשון: בר פחתי - בר אחתי. וברוך שכיוונתי לדעת רבי יוסף חיים מבגדד! עיין בספרו בן יהוידע כאן. ועתה מצאתי כי בערוך השלם (ע' בר פחתי) דחה קוהוט את הצעתו של חוקר אחד לתקן בכל מקום "בר אחתי" במקום "בר פחתי", ונימוקו של קוהוט עִמו: "קשה הדבר להולמו ולשבש כל הגירסאות".

[5] אוצר הגאונים, שבת, הפירושים, עמ' 1; תשובות רב נטרונאי גאון, תשובות פרשניות, שע"ט; וכן מובא בערוך, ע' בר פחתי.

[6] מפירוש זה משמע ש"פחתֵי" הוא צורת רבים (וכן מפירוש רש"י שלהלן). בארמית הבבלית עשויה להתפרש צורה זו כצורת רבים נפרדת, נסמכת או מיודעת. לעומת זאת, בארמית המקראית "פחתֵי" לחוד (צורת רבים נסמכת) ו"פַחֲוָתָא" לחוד (צורת רבים מיודעת; ראה להלן הערה 15; וראה דברי אמו"ר בפרק הששי של "דיקא נמי - דקדוק לתלמוד בבלי ולתרגום אונקלוס").

[7] רבנן דפומבדיתא (הערת רב"מ לוין באוצה"ג).

[8] ר"ל: גם לגרסה זו הפירוש הוא בר רברבני. יתכן שנו"ן סופית התקצרה לוי"ו, וצ"ל: "הֵן".

[9] בספרים שלנו כתוב: "וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב", ותִרגם אונקלוס: "ויקטיל רברבי מואב".

[10] "שהיה קורא לחיתי"ן היהי"ן" (רש"י, מגילה כד, ב ד"ה לא נמצאת מחרף ומגדף).

[11] צ"ע מדוע פרש זאת רש"י במסכת שבת פעמיים, ואילו בברכות לא פרש כלום. בנזיר פרש המפרש (המיוחס לרש"י): "בנו של תלמיד חכם". קוהוט (שם) סבור שרש"י קִבֵּל פירוש זה מן הערוך, ולכן פרש כן רק במסכת שבת, שבזמן כתיבת פירושה היה הערוך למראה עיניו, "כמוכח מהרבה דוגמאות".

[12] כך שנינו שם בתיאור קבלת הפנים למביאי הביכורים בכניסתם לירושלים: "הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם". כפי שמעיר שם רעק"א בתוספותיו, הצירוף "הפחות והסגנים" הוא שיבוץ לשון הכתוב בירמיה (נא, כג; ועוד). לכאורה, מנויות במשנה שלוש קבוצות: פחות, סגנים וגזברים. אך מכיון שבפיהמ"ש לרמב"ם הנדפס מבואר ש"פחות" הם סגני הכהנים, ואילו ל"סגנים" לא מופיע פירוש (וכן העתיק ר"ע מברטנורא), סבר בעל תוספות יו"ט שהרמב"ם פרש את הצירוף "הפחות הסגנים" כמכוון לקבוצה אחת. פירוש זה מתאפשר (אך לא הכרחי) לפי הנוסח "הפחות הסגנים והגזברים", ללא ו' החיבור בין הפחות והסגנים (כ"ה בדפוסים וכ"כ מלאכת שלמה). ברם, אפשרות זו נדחתה על סמך לשון הרמב"ם בהלכות ביכורים פ"ד הט"ז "והפחות והסגנים" (וכך התברר בתקופתנו עם גילוי נוסח מִשנה זו בכתב יד קדשו של הרמב"ם). הנוסח "הפחות והסגנים והגזברים" עם ו' (בדומה ללשון הכתוב), מופיע גם בירושלמי (וכן בילקוט שמעוני, כי תבא, רמז תתקל"ח; ואילו במדרש זוטא, שיר השירים, פרשה ב', מופיע בשינוי הסדר: "הסגנים והפחות והגזברים"). מסתבר שלפי הנוסח עם ו' "הפחות" ו"הסגנים" הן שתי קבוצות שונות (אמנם, אפשר לדחוק שזוהי ו' הביאור). על כן, נאלץ בעל תוס' יו"ט לחדש מדעתו ש"סגנים" הם סגני הלויים. ברוך ה', זכינו למהדורת הר"י קאפח ע"פ כתב יד קדשו של הרמב"ם ושם מפורש: "פחות - הם ראשי ישראל. והסגנים - ראשי הכהנים". ותו לא מידי.

[13] כתיב זה הוא המוכר יותר והוא המופיע בסוף נחמיה (יב, כו). הכתיב "פֶּחָם" מופיע מוקדם יותר בנחמיה (ה, יד; עי"ש במפרשים).

[14] זוהי צורת הרבים המוכרת ממגילת אסתר (ג, יב ועוד, ועי"ש בר"א אבן עזרא) והנפוצה במקרא (ראה: מלכים א' י, טו; כ, כד; ירמיהו נא, כג; יחזקאל כג, ו; נחמיה ה, טו; דברי הימים ב' ט, יד). הצורה "פַּחֲווֹת" מופיעה שלוש פעמים בלבד (בספר עזרא ח, לו ונחמיה ב, ז; שם ט).

[15] כגון: "לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא... וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא" (דניאל ג, ב), רש"י: "פחותא - שלטונין". וכן: "...שֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ, דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ" (עזרא ה, יד).

[16] "פַּחָתֻ" משמעו "מחוז" באשורית (מילון אבן שושן, ערך פחה).

[17] רד"ק שם כותב: "פַּחַת יהודה - מלרע, והוא סמוך מן פחה, ופי' שליט או מושל, כי לא נקראו מושלי בית שני 'מלכים' לפי שהיו ברשות אומות העולם רובם, ובית חשמונאי והורדוס שמשלו לא היו משבט יהודה". אגב, במקום המִלה המודגשת מצוי בדפוסים נוסח מוקשה: "היה" (שאולי פוענח מנוסח מקוצר: הי'). מן ההֶקשר מסתבר יותר הנוסח "היו" המופיע בכת"י (כפי שנמסר לי ממפעל מקראות גדולות הכתר של אוניברסיטת בר אילן).

[18] ר"ל שהצורה ה"צפויה" היא "פַחתך".

[19] מן הסמיכות לשם "מוֹשֵל" ברור שכוונתו לשם המוחשי (שם תואר מועצם) "שלטון", הנרדף לשם "שַׁלִּיט", האדם בעל השׂררה (כמו בקידושין פ"ג מ"ו "אדבר עליך לשלטון" וכלשון רש"י, עזרא ה, ג: "פחת עבר נהרא - שלטון של עבר הנהר"; בלשון ימינו משמש שם זה בהוראה זו רק בריבוי: "השלטונות"), ולא לשם המופשט "שלטון", הנרדף לשם "שְליטה" או "ממשלה" (כמו בתפִלת הימים הנוראים: "...שידענו ה' אלהינו שהשִלטוֹן [מ]לפניך", לפי נוסח ראשונים רבים; כיום מקובל יותר נוסח המהרי"ל "שהשֳלטָן", שהובא במגן אברהם או"ח תקפ"ב, סק"ד. וע"ע: דעת מקרא על קהלת ח, ד, הערה 15, ו"שערי דמעות" סי' רנ"ד, בתוך לוח ארש, מהדורת ר"ד יצחקי, עמ' רפא, הערה 210). השוה ללשון רד"ק בתחילת חגי (הנ"ל בהערה 17).

[20] מעניין להשוות תרגום זה של יונתן בן עוזיאל לתרגומו לכתוב בתחילת חגי "פַּחַת יְהוּדָה" - "רבא", בדומה ל"רברבי" שבתרגום אונקלוס ל"פַּאֲתֵי" (כנ"ל בהערה 9).

[21] ראה חריגים: במדבר רבה, וילנא, פרשה כא, יט, ותנחומא, ורשא, פנחס, י"ב.

[22] במובן המדיני הרגיל והפשוט. ברם, נראה כי מי שפֵרש "בנו של תלמיד חכם" (המיוחס לרש"י, כנ"ל בהערה 11) סבר כי "פחתי" כאן היא לשון מליצית ומטאפורית, כמו בכינוי "שׂר התורה" למי שגדול מאוד בתורה (כגון בפניית הרב יעקב רוזנטל "לכבוד הגאון האדיר שר התורה ציס"ע מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג", שו"ת היכל יצחק אה"ע ב' סימן ט'). מטאפורה זו מקורה כבר במקרא: "דרבנן איקרו מלכים... דכתיב 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ' (משלי ח, טו)" (גיטין סב, א). בדרך זו תורגם כינוי זה במהדורת ארט-סקרול של מסכת שבת: "בן של גדולי תורה" (במסכת ברכות הלכו בעקבות רש"י).

[23] ר' חייא נקרא בירושלמי "ר' חייה רבה" בארמית, או בעברית "ר' חייה הגדול". בתלמוד הבבלי נמצא כינוי זה פעם אחת במעשה המסופר בפיו ובלשונו של תלמידו, רבי אושעיא (להלן בדף לח, ב): "פעם אחת היינו עומדים לעילא מרבי חייא רבה, והעלנו לו קומקמוס של חמין". במקבילה בירושלמי (שבת פ"ג ה"א) נאמר: "בשם ר' הושעיה: מְשרֵת הייתי את רבי חייה הגדול, והייתי מעלה לו חמין".

[24] הכינוי העברי שבירושלמי בלשון יחיד מעלה את השאלה על הכינוי שבבבלי, מה טעם הריבוי "פחתי" - "גדולים". יתכן שה"גדול" הנוסף על אביו של רב, הוא אמו, אחותו של ר' חייא (השוה להערה 4); יתכן שלא רק אביו היה פחה, אלא גם אבות אבותיו; ויתכן שזהו ריבוי של כבוד.

אפשר גם להשוות הבבלי עם הירושלמי (השוה לסוף הערה 1), ולקרוא בבבלי "בר פחתִי" (ת' חרוקה ולא צרויה כבהערה 2) ולפרש שאין היו"ד סיומת רבים (כנ"ל בהערה 6), אלא סיומת של כינוי שייכות חבור, בלשון חיבה, לאמור: "בן פֶחה שלִי". כך מנוקד הערך בערוך השלם ("פַּחְתִּי"), וכך נראה מהשימוש של הרב קוק בלשון זו, כמובא בהערה 26.

[25] קוהוט (שם) מציע לגזור ביטוי זה ממִלה מקבילה בלשון הפרסית שמשמעותה: "בר אוריאן ומושלם בידיעתו ותלמודו" או ממִלה יוונית שמשמעותה: "חשוב ורברבן". והשוה לאמור בהערה 22.

[26] למשל, בלשון רבי יחזקאל לנדא (נפטר בשנת ה'תקנ"ג, 1793): "אהובי, בר פחתי ובריבי, ידידי וחביבי" (שו"ת נודע ביהודה, קמא, אה"ע, נ"ג; ושם ע"ג; תנינא, או"ח ס"ג; ק"ח). גם אצל הראי"ה קוק (נפטר בשנת ה'תרצ"ה, 1935) מצאנו גם כן: "ידידי וחביבי בר פחתי ובריבי הרב הגאון המפורסם" (שו"ת עזרת כהן, אה"ע, מ'), וגם ללא "בר" במכתבו אל עמיתו, הראשל"צ: "לכבוד ידידי וחביבי פחתי ובריבי הרב הגאון המובהק מאיר ומזהיר רב פעלים מו"ה בנציון מאיר חי עוזיאל" (שו"ת אורח משפט או"ח, י"ח).

----- Original Message -----

From: y r

To: u-f...@neto.bezeqint.net

Sent: Tuesday, October 16, 2012 8:34 PM

Subject: Re: [רוחב לשון] Fwd: ברת פחא + הכשר לצורה ברת מצוה ואולי גם ברי מצוה

רש"י בערכין מפרש פחא שבר, או ערום ועריה

מפרשי המדרש אומרים מלשון פָחות

לבדוק במפרשי ירושלמי סוף פרק ב דברכות  כהנא הוה עולם סגין כד סליק להכא חמתיה חד בר פחין

2012/10/16 <u-f...@neto.bezeqint.net>

--
קיבלת הודעה זו מכיוון שאתה מנוי לקבוצה 'רוחב לשון' בקבוצות Google.
כדי לפרסם הודעות בקבוצה זו, שלח דוא"ל ל-rohav-...@googlegroups.com.
כדי לבטל את המינוי שלך לקבוצה זו, שלח הודעת דוא"ל ל-rohav-lashon‏‏+unsubscribe@‏googlegroups.com
לאפשרויות נוספות, בקר בקבוצה זו בכתובת http://groups.google.com/group/rohav-lashon?hl=iw.

טרם עיינתי בסוקולוף ו/או במפרשי המדרש.
ידועים דברי רש"י בסוף ספר ויקרא

  דאמרי אינשי (ראה ערכין יט,א): סבא בביתא פחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא. 

בקיצור משהו כמו "פגע-רע".

רואים מכאן שאין לשלול את הביטוי 'ברת' נקבה של 'בר'. 

האישה שם היא 'ברת פחא' ולא 'בת-פחא'.

אליהו

--

הודעות יוצאות ונכנסות
עשויות להגיע לשיתוף נמענים נוספים.
אם אין זה רצוי - נא להודיע!
אליהו