לשון חכמים - חכמים בתר תלמודיים
Uriel Frank
רמב"ן לדברים פרק לג פסוק טז
וטעם "תבואתה", הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. או טעמו, רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף, ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה, כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז) , ולשון חכמים חפצת נפשו:
בפרויקט השו"ת גירסה 10 אין בספרות חז"ל ולא במקורות קדומים יותר לרמב"ן שנמצא ביטוי זה [כגון ספר החינוך מצוה ת ד"ה ומפני כן שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו , ואפילו לאבדם]
רח"ד שעוועל מעיר כי לא ידוע לו בספרי חז"ל, ובן יהודה במילונו (ערך חפצה) מביא מהרבה ראשונים כהרי"ף שהשתמשו בביטוי זה, ואולי כיוון רמב"ן אליהם.
-
האם רגיל הביטוי "לשון חכמים" להתייחס אל חכמים בתר תלמודיים?
-
בפי רמב"ן? בפי קדמונים אחרים?
השוה לאנקדוטה שכותב רד"ר פדרבוש (הלשון העברית בישראל ובעמים, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 50):
"במחצית השניה של המאה התשיעית בא אלדד הדני למצרים, ומשם לצפון אפריקה ולספרד, דיבר עם היהודים ר עברית, וסיפר כי מוצאו מארץ עשרת השבטים המדברים 'לשון קודש מצוחצח'...
ר' יהודה בן קורייש, מגדולי המדקדקים, הסביר על יסוד מילה בשיחתו של אלדד את הכתוב (משלי ה יט): 'בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד'. אלדד אמר פעם לר' יהודה 'יש לי שגייה', במובן יש לי עסק או ענין, ומזה למד ר' יהודה, שכוונת הכתוב היא: באהבתה תתעסק, תהגה תמיד.
וראוי לציין, כי רש"י במשלי שם ביאר: "ראיתי לרבי משה הדרשן: תשגה - תעסוק תמיד, והוא לשון ערבי, והביא ראיה כמו 'לבקש שגייה' - לבקש עסק". ורש"י מעיר על כך: "ולא ידעתי איפה נשנית". ובאמת לא נתכוון רבי משה הדרשן בראייתו למאמר תלמודי אלא לדברי אלדד לר' יהודה קורייש"[1].
[1] רד"ר פדרבוש ממשיך להראות כיצד הרמב"ם השתמש במילה זו במובנו של אלדד: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד" (הלכות תשובה פ"י ה"ו), אולם הראב"ד השיג עליו מחמת חוסר ידיעתו מובן זה של שגייה (השוה להערת ר"י קאפח על אתר, עמ' תרנד, כו).
