Re: ענייני מזג אוויר
Uriel Frank
הלשון מוזג כוס לרבו - כולל את שניהם ?
מתוך שיעור הושענא רבא תשסט
...ברם, גם הסוכה עצמה מהווה ריצוי שלנו על הגשמים: ישיבה בסוכה משולה למזיגת הכוס לאדוננו. ושמעתי (אולי מהר"ש סבתו) שיש לדייק במשל, שאינו מזיגה שבעברית החדשה, אלא מזיגה שלחז"ל, היינו עירוב מים ביין החי. והנמשל הוא בקשת רחמים בדין על המים: הוספת מים ("רחמים") ליין ("דין"). והרב השופך את המים, ר"ל שכוס הדין תישאר ללא מיתון וללא מיתוק, ללא רחמים. ולכן גשמים בחג, הגורמים לנו להימנע מישיבה בסוכה - הוי סימן קללה.----- Original Message -----From: אליהו EliyahuSent: Tuesday, March 27, 2012 4:21 PMSubject: Re: ענייני מזג אוויראפ"ר: מנין שאינו מהילה?אני רגיל לפרש כן וגם מעיר לאנשים על השמוש במילה מזיגה במקום מילוי הכוס.אבל כנראה הלשון מוזג כוס לרבו או מוזגין לו כולל את שניהם.ישנו המעשה הידוע נדרים נה א ובמקוצר בעירובין נד א איקפד רב יוסף שמע רבא ואתא לקמיה במעלי יומא דכפורי אשכחיה לשמעיה דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא אמר ליה הב לי דאמזיג ליה אנא יהב ליה וקא מזיג איהו כסא דחמרא כי קא שתי אמר הדין מיזגא דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמאשם ההדגשה הייתה דווקא על המזיגה אבל מסתבר שרבא גם הגיש לו את הכוס.אליהו----- Original Message -----From: Uriel FrankSent: Tuesday, March 27, 2012 3:29 PMSubject: Re: ענייני מזג אווירגם בלשון חכמים, לעתים מדובר על מזיגה שאין פירושה תיקון היין לשתייה, אלא יציקת המשקה לכוס. כך למשל נראה בתיאור המשנה לגבי ליל הסדר: "מזגו לו כוס שלישי וכו'"[1].
----- Original Message -----From: אליהו EliyahuSent: Monday, March 26, 2012 9:59 PMSubject: Re: ענייני מזג אווירכך זה נראה עתהתיקון שלי: גָּדֵר לא גדֶרשינויי מזג האוויר
בחודשי החורף הברוך שאנו עומדים עתה בסיומם, כמעט בכל יום דיברו הבריות על "מזג האוויר" – הנאה הוא אם אביך, גשום אם יבש.
נבקש להביט מעט בשני המרכיבים של הביטוי, המזג והאוויר, שהתמזגו להם יחדיו בלשוננו.
המילה מזג נזכרת בתנ"ך פעם יחידה, במגילת שיר השירים. בין דברי הקילוס לשולמית נאמר לה: "שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל-יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג". אגן הסהר הוא כלי עגול, כצורת הירח המלא – ואף המילה "סהר" מופיעה בתנ"ך רק בפסוק זה - והמזג הוא אפוא המשקה הנמזג לתוכו.
מלבד המזג הנזכר, לא מופיע השורש מז"ג בעברית המקרא. במקום שורש זה, משתמש המקרא בשורש מס"ך – שמשמעותו זהה. כך למשל, בתהילים מכונה היין בצורה המקבילה מֶסֶךְ (מזמור ע"ה ט: "כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ"). ואכן, מבחינה פונטית מדובר בשורשים קרובים למדי. כל המפריד בין צמד העיצורים ז"ג ל-ס"ך הוא העובדה שהראשונים הם קוליים, היינו כאלו שבעת הפקתם אנו מניעים את מיתרי הקול שבגרון, והאחרונים אטומים (מי שלא מאמין מוזמן להניח אצבעו על גרונו ולהגות בסך "זג סך זג סך", ולחוש את רטט המיתרים).
העברית מכירה חילופים בין ז' ל-ס' (עלז – עלס), וכן בין כ' ל-ג' (סכר – סגר), וכאן נתמזגו להם שני החילופים יחדיו (מרחיב בכך הרמב"ן בפירושו לבראשית מא, מז).
במקרא מוסכים, במשנה מוזגים
דיון לשוני מעניין בהקשר המזיגה והמסיכה מזדמן במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי. ר' אסי, תלמידו של ר' יוחנן בטבריה, שאל את רבו בלשון הזו: "יין שֶׁמְּסָכוֹ גוי מהו?" (בגמרות הנדפסות נכתב "עובד כוכבים", אך כבר אין אימת הצנזור עלינו[1]). ר' אסי אינו מתכוון לשאול מה דינו של יין שֶׁיְּצָקוֹ גוי מכלי לכלי, שהרי איסורו של יין זה ידוע ומפורסם, אלא מה דינו של יין ששפך לתוכו הגוי מים כדי להתקינו לשתייה.
קודם שעונה לו ר' יוחנן, הוא תמה על הניסוח שנקט ר' אסי ואומר לו: "ואימא: מזגו!". כלומר, מדוע אמרת "שֶׁמְּסָכוֹ" ולא "שֶׁמְּזָגוֹ", כמקובל?
עונה ר' אסי: "אנא כדכתיב קאמינא: 'טבחה טבחה מסכה יינה'". ר' אסי מביא סיוע לבחירתו מלשון הכתוב במשלי ט ב, שבו מתוארת הכנת הסעודה והתקנת היין לשתייה על ידי מהילתו במים ואולי גם בתבלינים שונים.
מפורסמים דברי תשובתו של ר' יוחנן לאסמכתא זו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". שני רבדים לשוניים הם, ואין לטשטשם. במקרא השורש הרגיל הוא מס"ך, ואילו בלשון חז"ל מוזגים ולא מוסכים.
מכל מקום, למדנו שפירושה הראשוני של המילה מזיגה אינו יציקת המשקה, כפי שרגיל בינינו היום, אלא מהילתו ועירובו במים. כך, "יין מזוג" אינו יין שנשפך לכוס מן הכד, אלא יין שהוקהתה חריפותו על ידי המים. כך למשל נאמר בתוספתא לפסחים: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין שיש בהן כדי רביעית, בין חי בין מזוג, בין חדש בין ישן".
למזוג לך עוף?
בעלי התוספות במסכת עבודה זרה שם מקשים על דברי ר' יוחנן שאף בלשון המקרא מופיע השורש מז"ג, בפסוק הנזכר משיר השירים – ומציעים בתשובתם שיש הבדל משמע בין מָסַך למָזַג: "ואף על גב דכתיב נמי 'אל יחסר המזג', ההיא מזיגה ביין עצמו - אבל מסיכה הוא תיקון מים ביין". לדבריהם המזיגה במקרא פירושה יציקת המשקה, בעוד המסיכה היא המזיגה החז"לית, ועניינה מהילת היין.
ברם, נראה שהדברים אינם חתוכים – והן המסיכה והן המזיגה שימשו בשתי המשמעויות, ערבוב ויציקה. גם בלשון חכמים, לעתים מדובר על מזיגה שאין פירושה תיקון היין לשתייה, אלא יציקת המשקה לכוס. כך למשל נראה בתיאור המשנה לגבי ליל הסדר: "מזגו לו כוס שלישי וכו'".
אגב, בעברית הישראלית מוכרת התפתחות נוספת – יש המוזגים לא רק יין או משקאות אחרים, אלא גם מיני מאכל כאורז וכדומה ("למזוג לך עוף?"). מקור השימוש הזה, הנוהג בין חלק מיוצאי עדות המזרח, כנראה במילה ערבית מקבילה ("סַכַּבּ") המשמשת הן למזיגת משקים והן להגשת מאכלים אחרים (כך מובא באחת התשובות באתר האקדמיה ללשון העברית).
ארבעת המזגים
עד כאן ענייני מזג הקשורים לשתייה, אך מה ליין ולמזג האוויר? כאן נכנסת לתמונה חכמת הטבע העתיקה, שסברה כי תכונות האדם נקבעות על ידי היחסים והאיזונים שבין הנוזלים שבגופו. כך למשל, אם "המרה השחורה" גוברת על חברותיה – האדם שרוי בעצבות ובדכדוך, ונופל למלנכוליה ("מרה שחורה" ביוונית). לפיכך, "מזגו" של אדם עניינו יחסי הכוחות והמינונים שבין הנוזלים המזוגים ומעורבים בגופו – ובהרחבה: מכלול תכונותיו ואישיותו.
וכשם שניתן לדבר על מזגו של אדם – כך גם ניתן להתייחס למזג האוויר, היינו היחס שבין החום והקור, הלחות והיובש וכדומה. אגב, גם המילה הלועזית טמפרטורה עניינה היסודי הוא עירוב ומיזוג. הפועל Temparere בלטינית פירושו לערבב, לווסת, ותיאוריית ארבעת המזגים (או ארבע הליחות) נקראת באנגלית The Four Temperaments.
ייתכן שמשמעויות אלו של המזג חלחלו לעברית דרך הערבית, שהשתמשה במילה המקבילה מִזַאג' בהקשרי מזג האוויר ומזג האדם. דוגמה לכך ניתן לראות בלשון הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת יומא, המזכירה את תפילתו של הכהן הגדול עם יציאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים.
כך לשון הרמב"ם בפירושו למשנה, בתרגומו של הרב יוסף קאפח: "היה מתפלל שימצע ה' אוויר שנה זו, וזו טובה גדולה כללית לאדם ולבהמה, כי כשמזג האויר ממוצע מבריאים גופות החולים, ומתמדת בריאות הבריאים, וראשית לכל הברכות 'והסיר ה' ממך כל חולי'".
בלשון הערבית שבה כתב הרמב"ם מופיע חלף הביטוי "אוויר שנה זו" הצירוף "מִזַאגַ' הַוַא אלעאם", היינו "מזג אוויר השנה" – ובהחלט ייתכן אפוא שהמילה מזג במשמעיה העדכניים הגיעה עדינו במיצוע הערבית – כמילים אחרות בתחומי הפילוסופיה והמדעים העתיקים.
מה משותף ליוסי, לדיר ולאוויר?
לסיום נעבור למעט עסקי "אוויר". הצורה הרגילה שבה אנו משתמשים כיום היא "אוִיר", בחירק תחת ה-ו', אך הצורה המקורית שבה השתמשו אבותינו הייתה "אוֵיר", בצירי תחת ה-ו'. בכתב יד קאופמן של המשנה, לדוגמה, מופיעה המילה אוויר למעלה מ-50 פעם בצורה הצרויה. ואכן, יסודה של האוויר ב-aer היוונית – ואף בשפות אירופה של היום נשמרת התנועה e במילות האוויר (air באנגלית, ועוד).
אף בארץ ישראל המתחדשת, לפני כשבעים ושמונים שנה, ניתן היה לשמוע את הצורה "אוֵיר". ואף במאגר המונחים של האקדמיה ללשון ניתן למצוא לכך עדויות. כך למשל, במילון למונחי ההתעמלות שנכתב בשנת תרצ"ז נקבע כי הפעולה הנקראת באנגלית
oll without touching floorr
תזכה למונח העברי "גלגול אוֵירי" או "גלגול באוֵיר".
נראה כי בהשפעת ה-י' הנכתבת במילה אוויר החלו להגות – כבר לפני שנים - את ה-ו' בחירק, וכך כיום רק האוִיר נושב ברחובותינו.
תופעה זו, הגיית י' שנכתבה כאם קריאה לסימון צירי כחיריק, אינה ייחודית לאוויר. איך תקראו למשל את המשפט "יוסי הלך לדיר"? מן הסתם כך: "יוסִי הלך לדִיר". ברם, השם יוסי אינו אלא יוֹסֵף בהשמטת העיצור הסופי, הווה אומר יוסֵי (ואכן, בירושלמי הכתיב הוא דרך כלל יוסה); ואילו לדיר יש לקרוא דֵּיר (כך למשל חרז הפייטן שלמה הבבלי באחת מסליחותיו: "בעד שלום העדֶר / בלי מכלא ודיר / בפרץ אין כסדֶר / איש גודר גָּדֵר").
הווה אומר – לפני שנים היו אבותינו אומרים "יוסֵי הלך לדֵּיר", ובדברם על החום והקור עסקו הם במזגו של האוֵיר.
[1] א"ה: וכאן צעקה עד לשמיים! למה יהודים במקומות שאין עליהם אימת הצנזור ממשיכים להדפיס ולהלעיט אותנו במעללי הכמרים. שאלתי מישהו למה הוא מתעקש לנשק את אחורי האפיפיור! למרבה הביזיון מצביעים על רבנים שעושים כן. קשה יותר להוציא את הגלות מהיהודי מאשר את היהודי מהגלות! א.ל.
----- Original Message -----From: יעקב עציוןTo: uriel ; Avi Shmidman ; Chanan Ariel ; gilad.har...@gmail.com ; ילו"י" <pesa...@gmail.com>, "EliyahuאליהוSent: Saturday, March 24, 2012 11:44 PMSubject: ענייני מזג אווירחודש טוב ותקופת-ניסן ברוכה.הערות ותיקונים יישמעו בברכה.כל טוב, יעקבשינויי מזג האוויר
בחודשי החורף הברוך שאנו עומדים עתה בסיומם, כמעט בכל יום דיברו הבריות על "מזג האוויר" – הנאה הוא אם אביך, גשום אם יבש.
נבקש להביט מעט בשני המרכיבים של הביטוי, המזג והאוויר, שהתמזגו להם יחדיו בלשוננו.
המילה מזג נזכרת בתנ"ך פעם יחידה, במגילת שיר השירים. בין דברי הקילוס לשולמית נאמר לה: "שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל-יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג". אגן הסהר הוא כלי עגול, כצורת הירח המלא – ואף המילה "סהר" מופיעה בתנ"ך רק בפסוק זה - והמזג הוא אפוא המשקה הנמזג לתוכו.
מלבד המזג הנזכר, לא מופיע השורש מז"ג בעברית המקרא. במקום שורש זה, משתמש המקרא בשורש מס"ך – שמשמעותו זהה. כך למשל, בתהילים מכונה היין בצורה המקבילה מֶסֶךְ (מזמור ע"ה ט: "כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ"). ואכן, מבחינה פונטית מדובר בשורשים קרובים למדי. כל המפריד בין צמד העיצורים ז"ג ל-ס"ך הוא העובדה שהראשונים הם קוליים, היינו כאלו שבעת הפקתם אנו מניעים את מיתרי הקול שבגרון, והאחרונים אטומים (מי שלא מאמין מוזמן להניח אצבעו על גרונו ולהגות בסך "זג סך זג סך", ולחוש את רטט המיתרים).
העברית מכירה חילופים בין ז' ל-ס' (עלז – עלס), וכן בין כ' ל-ג' (סכר – סגר), וכאן נתמזגו להם שני החילופים יחדיו (מרחיב בכך הרמב"ן בפירושו לבראשית מא, מז).
במקרא מוסכים, במשנה מוזגים
דיון לשוני מעניין בהקשר המזיגה והמסיכה מזדמן במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי. ר' אסי, תלמידו של ר' יוחנן בטבריה, שאל את רבו בלשון הזו: "יין שֶׁמְּסָכוֹ גוי מהו?" (בגמרות הנדפסות נכתב "עובד כוכבים", אך כבר אין אימת הצנזור עלינו[1]). ר' אסי אינו מתכוון לשאול מה דינו של יין שֶׁיְּצָקוֹ גוי מכלי לכלי, שהרי איסורו של יין זה ידוע ומפורסם, אלא מה דינו של יין ששפך לתוכו הגוי מים כדי להתקינו לשתייה.
קודם שעונה לו ר' יוחנן, הוא תמה על הניסוח שנקט ר' אסי ואומר לו: "ואימא: מזגו!". כלומר, מדוע אמרת "שֶׁמְּסָכוֹ" ולא "שֶׁמְּזָגוֹ", כמקובל?
עונה ר' אסי: "אנא כדכתיב קאמינא: 'טבחה טבחה מסכה יינה'". ר' אסי מביא סיוע לבחירתו מלשון הכתוב במשלי ט ב, שבו מתוארת הכנת הסעודה והתקנת היין לשתייה על ידי מהילתו במים ואולי גם בתבלינים שונים.
מפורסמים דברי תשובתו של ר' יוחנן לאסמכתא זו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". שני רבדים לשוניים הם, ואין לטשטשם. במקרא השורש הרגיל הוא מס"ך, ואילו בלשון חז"ל מוזגים ולא מוסכים.
מכל מקום, למדנו שפירושה הראשוני של המילה מזיגה אינו יציקת המשקה, כפי שרגיל בינינו היום, אלא מהילתו ועירובו במים. כך, "יין מזוג" אינו יין שנשפך לכוס מן הכד, אלא יין שהוקהתה חריפותו על ידי המים. כך למשל נאמר בתוספתא לפסחים: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין שיש בהן כדי רביעית, בין חי בין מזוג, בין חדש בין ישן".
למזוג לך עוף?
בעלי התוספות במסכת עבודה זרה שם מקשים על דברי ר' יוחנן שאף בלשון המקרא מופיע =D
אוריאל פרנק
לחיים על מזיגת היין בארץ ישראל ובאשכנז זהר עמר
שינויי הפסיקה בין חכמי המזרח לחכמי אשכנז בדבר מזיגת היין במים נובעים משינויי האקלים בין האזורים השונים. הכול מסכימים שהיין צריך להיות ערב, אך בריכוז שניתן יהיה לצאת בו ידי חובה
כבכל פסח, נשב כולנו בליל הסדר סביב השולחן ונקיים את מצוות שתיית ארבע כוסות. בימינו, רבים מתקשים לשתות ארבע כוסות של יין, ובמקום זה שותים ארבע כוסות של מיץ ענבים. יש שמערבבים יין בתירוש, כל אחד לפי טעמו, הרגשתו וכושרו הבריאותי.
מנהג מזיגת היין במים נזכר רבות בספרות חז"ל, ובקרב לומדי התורה מקובלת ההנחה שהדבר נובע מכך שהיין של אבותינו היה חזק יותר מהיין שלנו. מה מקור הנחה זו, והאם הדבר נכון מבחינה מציאותית? מהו התקן ההלכתי ליין, ומה שיעור המזיגה במים שאיתו ניתן לצאת ידי חובה?
מזיגת גלויות
מחקרים רבים מוכיחים שבכל הקשור לגידול הגפן ותהליך ייצור היין, לא השתנו ה'טבעים' באופן משמעותי. תנאי האקלים שרווחו בתקופות ההיסטוריות, תכונותיהם של הענבים והרכבם והתהליך הביוכימי של תסיסת התירוש והפיכתו ליין דומים לאלו שהיו בעבר.
באקלים הים התיכוני החם השורר בארץ ישראל, ניתן להפיק יין בייצור טבעי בדומה לטכניקות שהיו מקובלות בעבר, עם שיעור כוהל גבוה וסוכר שאריתי. דבר זה מאפשר לקבל יין מתוק וחזק שמשתמר זמן ממושך באופן יחסי. ייתכן שבעבר טיפחו בארץ ישראל זני ענבים מיוחדים ליין ואלה התנוונו במהלך מאות שנות השלטון המוסלמי, אולם גם מזנים של ענבי המאכל המסורתיים ניתן לקבל אחוז סוכר גבוה יחסית באמצעות שיטות שונות כמו בציר מאוחר, חשיפת הענבים לקרינת השמש או שימוש בצימוקים. מענבים אלה אפשר לקבל יין בשיעור מקסימלי של 14%-15.5% כוהל. שיעור קרוב לזה ניתן לקבל גם ביינות המיוצרים כיום בארץ מענבי יין מזנים אירופיים ובשיטות ייצור מודרניות.
בשל חוזקו של היין, מקובל היה בחברה הים תיכונית בתקופת המשנה והתלמוד למזוג את היין במים. המזיגה אפשרה לאדם הממוצע לשתות יין ולהתבסם ממנו בנעימות, בלא חשש שמא ישתכר. פעמים ששתיית היין המזוג במהלך הארוחה שימשה להרוות את הצימאון ולעורר את התיאבון, ושיפרה את טעם המים הרגילים.
במקומות אחדים שתיית יין חי נחשבה לנוהג מגונה, המאפיין אנשים גסים וחסרי תרבות. שתייה מופרזת של יין שאינו מזוג (או חזק, ביחס של 1:1) באופן קבוע עשויה להביא להתנהגות אלימה. לא בכדי שתיית יין שאינו מזוג דיו הובאה בתלמוד הבבלי כאחד מהמאפיינים את התנהגותו של בן סורר ומורה (למשל בסנהדרין ע ע"א, ובתנחומא כי תצא [מהדורת ורשה]). יתרה מזאת, שתיית יין חי נחשבה כמסוכנת לבריאות (ירושלמי, שבת ח, א).
שיעורי מהילה שונים היו קיימים, החל מיין דליל ביותר (לפי הומירוס היווני ביחס
של 1:20!) ועד לכמות מים שעשויה להיות סמלית (בלשון הירושלמי: "כל שהוא". ברכות ז, ה), שכן כאמור חוסר מזיגה נחשב לנוהג שאינו תרבותי.
לפי כמה מקורות, שתיית יין חי או מזוג-מעט כנראה רווחה בקרב חלק מאנשי ארץ ישראל. יש לכך הדים במשנה ובתלמוד, והדבר מופיע בספרות ההלכה הגאונית. שקיעים לנוהג זה אנו מוצאים עוד בסוף תקופת הראשונים. ר' עובדיה מברטנורא יליד איטליה, שביקר באזור מצרים וארץ ישראל בשנת 1488, כתב: "והיין בגלילות אלו חזק מאוד, ובפרט בירושלם, ושותים אותו חי".
מכל מקום, גם בארץ ישראל יש שנהגו למזוג יין. על היין השרוני נאמר שהוא נמזג בשיעור 1:2 לטובת המים (משנה נדה ב, ז), אולם מהתלמוד עולה שהתקן הרגיל למזיגת היין היה ביחס של חלק אחד יין חי על שלושה חלקים של מים (ירושלמי, שבת ח, א; שם, פסחים י, א; בבלי, שבת עז ע"א; בבא בתרא צו ע"ב), וכוס כזו היא המכונה 'כוס יפה'. לדעת רבא, שצידד בשיעור מזיגה זה, אדם אמנם יכול לצאת ידי חובתו בפסח ביין חי, אבל "ידי חירות לא יצא" (פסחים קח ע"ב), שהרי בן חורין צריך לקרוא את ההגדה בשמחה ובהתרוממות הנפש, ולא כאשר הוא שיכור.
מסתבר שגם בעולם היווני והרומי נהגו למזוג את היין במים ביחסים שונים, כפי שמביא למשל אתניוס היווני, אך גם כאן נראה שהמזיגה הממוצעת הייתה ביחס 1:3.
בעוד שמהתלמוד הבבלי נראה שמזיגת יין היא נוהג מקובל שיש לעשותו לכתחילה, הרי שבספרות ההלכתית של תקופת הראשונים אנו מוצאים פוסקים שלא קיבלו את חובת המזיגה כהנחיה מחייבת כוללת, אלא רק במקומות שבהם היה יין חזק ביותר. במקורות רבים אנו מוצאים את ההבחנה בין "יינות שלנו", כלומר, אלה שיוצרו באירופה, לבין "יינות שלהם" – אלה שיוצרו בימי חז"ל בארץ ישראל ובבבל.
לנושא זה כמובן קיימות השלכות הלכתיות שונות בכל הקשור להגדרת המונח "יין". ישנם למעלה מעשרים אזכורים להבחנה זו, והמוקד הראשוני שלהם הוא מצפון צרפת ומגרמניה, כפי שכתב למשל הרב אליעזר בן יואל הלוי (הראבי"ה): "ובימיהם היו מקפידין למזוג היין במים… ואנו שיין שלנו חלש אין צריך כלל מזיגת מים".
גישה זו הלכה והתפשטה לכיוון דרום בעקבות השפעתה של הפסיקה האשכנזית. אנו שומעים על הבחנה זו גם בצפון ספרד אצל רבנו יונה מגירונה והרשב"א מברצלונה, בהשפעת רבותיהם מדרום צרפת. בהמשך רווחה גם בקרב תלמידיהם שפעלו בעיר טולדו שבמרכז ספרד, שהיוותה צומת שבו נפגשו מסורות בני צרפת וספרד.
יין שלנו
להלן נציע שההבחנה בין היין 'שלנו' ל'שלהם' קשורה לשוני באזורי גידול הגפן בפזורה היהודית, ולהבדל בחוזק היין בארצות השונות.
תחום הגידול העיקרי של הגפן בחצי הכדור הצפוני הוא בין קווי הרוחב 20 ל-50. הקור באזורים צפוניים יותר מהווה גורם מגביל. התכונות המאפיינות את מיני היין מושפעות מגורמים שונים: זני הענבים, תנאי הקרקע, האקלים ועוד. חוזק היין, כלומר שיעור האלכוהול שבו, קשור באופן ישיר לאחוז הסוכר בענבים, גורם שמשתנה באופן משמעותי בהתאם לאזור הגידול. כמות ימי השמש בשנה ועוצמתה משפיעות באופן ישיר על כמות הסוכר שייווצר בענבים ועל ריכוז הכוהל בהם. ציפת הפרי עשויה להכיל 15%-25% סוכר, נתון שמשתנה בהתאם לזני הענבים ולגורמים נוספים.
באזורים צפוניים, גבוהים וקרים, שבהם שוררת טמפרטורה נמוכה מדי ואין חשיפה לקרינת השמש, לא מתאפשרת הבשלה מספקת של הענב – גורם המשפיע על היכולת לייצר כמות גבוהה של סוכרים.
במרכז צרפת ובצפונה, בשוויץ, באוסטריה, בצפון איטליה ובדרום גרמניה – הממוקמים בין קווי הרוחב 45-50 – היין שהתקבל באופן טבעי היה לרוב חלש ביותר, בטווח שבין 6%-10% כוהל (ובאזורים צפוניים וקרירים כ-6%-8%). אזורים צפוניים יותר אינם מתאימים לגידול גפן ולייצור יין. באזורים אלה היה קשה לעתים להשיג יין ומחירו היה יקר, ומכאן אולי המקור למנהג אשכנז לקדש בשבת על הפת.
באזורים שבהם קיים אקלים חם, כמו עיראק, ארץ ישראל וסוריה, יוון, דרום איטליה, דרום ספרד ופורטוגל, הממוקמים בין קווי הרוחב 30-40, בוצרים את ענבי היין כשהם ברמת סוכר ממוצעת של 23%-25%. בתנאים מסוימים, ניתן להגיע אף לכ-30% סוכר ויותר.
באזורים שבהם האקלים החם מתון יותר, כמו צפון ספרד ודרום צרפת, בין קווי הרוחב 40-45 לערך, ריכוז האלכוהול ביין הוא בין 11%-12%.
זהו, אפוא, המקור להבדל בין יין "שלהם" ליין "שלנו". היין שיוצר בארץ ישראל ובבבל בתקופת חז"ל (ואף מאוחר יותר) היה בעל תכולת אלכוהול גבוהה, ולכן היה צורך למזוג אותו במים. באשכנז ובצרפת, לעומת זאת, פסקו שאין צורך למזוג את היין במים, ומוטב לשתותו חי.
המקורות היווניים והרומיים שעסקו בהרחבה במזיגת היין משקפים גם הם את המציאות בארצות חמות כמו אסיה הקטנה והפרובינציות הגובלות באגן הים התיכון, שם יוצרו, לרוב, יינות חזקים. כאשר קהילות יהודיות התפשטו בימי הביניים לארצות אשכנז, הן נחשפו לסביבה שונה באופן מהותי מבחינת רקעה התרבותי, הגיאוגרפי והאקלימי מזו שבאזור המזרח, דהיינו בבל וארץ ישראל. במקרים אחדים השוני האקלימי גרם להיווצרותם של מנהגים, או לפרשנות הלכתית המתאימה למציאות המקומית.
לשוני האקלימי בין הפזורה באירופה הקרה ובין ארץ ישראל ובבל החמות היו לעתים השלכות הלכתיות כבדות משקל, כמו בזיהוי המרור שבו אדם יוצא חובתו בפסח – מהחסה המרה לחריין האשכנזי החריף – או בקושי להשיג את ארבעת המינים בחג הסוכות.
קיים אפוא צדק רב בדברי הפוסקים במקומות שבהם ייצרו יין בריכוז אלכוהול נמוך, שם אכן פגו החששות המחייבים מזיגת יין. יתרה מזאת: ייתכן שמהילת יתר של מים עשויה להוציא מבחינה הלכתית את המשקה מגדר של 'יין' ולהפוך אותו ל'מים'. בארצות אשכנז שבהן היין חלש, מזיגה בשיעור המוזכר בדברי חז"ל מוציאה אותו מגדר יין – ולא ניתן לברך עליו בורא פרי הגפן.
לפסיקה בעניין זה ישנן השלכות בסוגיות הלכתיות נוספות, כמו איסור יין נסך, איסור שתיית יין על ידי נזיר וכהן בעבודתו, הגדרת שתוי לעניין תפילה, אפשרות להשתמש בנוזל לשם נטילת ידיים ועוד.
השפעה ניכרת
למעשה, לא התקיימה מחלוקת עקרונית בין המחייבים מזיגת יין לבין האוסרים אותה. כולם שאפו לשתות באופן שמצד אחד יהיה נעים וערב, ומצד שני עדיין ניתן יהיה לצאת בו ידי חובה. מהו אפוא שיעור החוזק המגדיר את המשקה כיין?
שיטת הרמב"ם היא שמדובר בעניין סובייקטיבי. הוא פוסק באופן מפורש שיש למזוג את היין, אך שיעור המזיגה אינו קבוע – כל עוד ישנה כמות סף של יין חי: "ארבע כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה ערבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג – יצא ידי חובת ארבע כוסות ולא יצא ידי חרות" (הלכות חמץ ומצה ז, ט).
כך עולה גם מדברי השו"ע, אולם הרמ"א – גדול פוסקי אשכנז – הולך כדרך רבותיו ואומר: "ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה" (שו"ע, או"ח, סימן רעב, ה וראו גם סימן צט, ג). כך פסקו גם אחרוני פוסקי אשכנז, כמו בעל 'חיי אדם', 'ערוך השולחן' ועוד. במקום אחד הביא הרמ"א בשם כמה מהראשונים שהסף המינימלי להגדרת יין הוא ביחס 1:6: "ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל" (או"ח רד, ה).
בימינו, חוזקו של היין ניתן למדידה בערכים מוחלטים באמצעות מדי כוהל. ההנחה היא שריכוז האלכוהול ביין באזור ארץ ישראל ובבל היה חזק למדי, בשיעור ממוצע של כ-13%- 15%. מאחר ששיעור המזיגה המקובל היה ביחס של חלק אחד יין ושלושה חלקים מים (25% יין) הרי שמדובר ביין בריכוז של כ-3.5% אלכוהול. נתונים אלה מאפשרים להציע תקן להגדרתו של היין מבחינה הלכתית.
ההנחה היא שיש להבחין בין יין שעבר את כל תהליכי התסיסה לבין תירוש (יין מגתו) ומיץ צימוקים. כולם, כמובן, נחשבים ליין מבחינה הלכתית וברכתם בורא פרי הגפן, אולם סוגיית המזיגה המופיעה במקורות התייחסה רק ליין, ולא לתירוש – שאותו אין למזוג, על מנת שטעמו והשפעתו יהיו ניכרים.
מאחר שבעל השו"ע לא הגדיר במדויק מהו שיעור המזיגה המותר ביין, הורו הפוסקים הספרדים בדורנו על תקן מחמיר ביחס למה שהיה מקובל בימי חז"ל, המחייב שכמות פרי הגפן תהיה לפחות מחצית מכמות היין, דהיינו לא פחות מ-51%. לפסיקה זו הייתה השלכה מעשית על אופן ייצור היין בארץ-ישראל. כבר לפני כיובל שנים חכמי הספרדים לא הסכימו להעניק הכשר ליינות על פי שיטת הרמ"א, לאחר שהסתבר שאלה מכילים רק 17% יין (והשאר הוא תערובת של מים, סוכר, חומר משמר ועוד), ואף הודיעו ברבים שברכת יין כזה היא 'שהכל'.
תו תקן חדש
כיום, הסטנדרטים של ייצור היין בישראל גבוהים מאוד. בכל היקבים שבהם מוכרים יין איכותי אין מוסיפים כלל מים ליין. למעשה, כל היינות שמקבלים הכשר מטעם הרבנות הראשית אמורים להכיל רוב פרי גפן, אלא אם כן מצוין במפורש אחרת.
הצעתנו לקביעת תקן של לפחות 3.5%-4% כוהל המתקבלים ביין באופן טבעי (ללא תוספת אלכוהול המקובלת ביינות מחוזקים) מאפשרת לקבוע רמה מינימלית של אלכוהול ביינות המשווקים כיום והמכונים "קלים" לעניין ברכת בורא פרי הגפן (מבלי להסתמך על בדיקת הטעם, שהיא עניין סובייקטיבי).
איננו מבקשים לערער על תקן הייצור ההלכתי הספרדי – המחייב היום בארץ ישראל – שבסופו של דבר השפיע לטובה על איכות היין המשווק לצרכנים, בקבלת תירוש ויין באיכות משובחת וטהורה יותר. אמנם, קבלת תקן זה על ידי מי שאינו מחויב לפסיקה הספרדית המאוחרת עשויה להקל על אנשים שאינם מורגלים ביין חזק וחפצים להדר ולצאת ידי חובת ארבע כוסות בפסח דווקא ביין אדום, ולא במיץ ענבים.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב,
אוריאל פרנק
אגב, לגבי ניקוד "דיר" בצירי [כפי שהוכיח יעקב מהחריזה בפיוט שלמה הבבלי], ראה גם מאמר זה:
Deir in Hebrew, Aramaic, and Arabic and Toponyms of the "Deir-X" Type / 'דיר' ונווה ושמות מקומות מטיפוס דיר- X בארץ-ישראל (pp. 13-38)