וַיִּצְבָּט
אוריאל פרנק
גם בקובץ וורד[אם יעזור למישהו אפשר בפידיאף]דקדוקי קריאה במגילת רות ובקריאות חג השבועות כולל יום טוב שני בחו"ל
מגילת רות:
א א וַיְהִ֗י ...... וַיְהִ֥י: היו"ד בשוא נח וכן בכל מקום
א ב נָעֳמִ֝י: הנו"ן בקמץ רחב, קרא (קריאה "ישראלית"): Naomi
וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי-בָנָ֣יו׀ מַחְל֤וֹן: המילה בָנָ֣יו׀ מוטעמת במונח לגרמיה[1].
וַיִּֽהְיוּ-שָֽׁם׃ העמדה קלה ביו"ד הראשונה
א ד וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם: טעם נסוג אחור ליו"ד, עם זאת השי"ן בשוא נע
א ה וּמֵאִישָֽׁהּ: להקפיד לבטא את המפיק
א ז הָֽיְתָה-שָּׁ֔מָּה: העמדה קלה בה"א הראשונה
א ח לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה: הכ"ף והבי"ת בשווא נח למרות שהם אחרי תנועות גדולות[2]; השי"ן דגושה מטעם "אתי מרחיק"
א י וַתֹּאמַ֖רְנָה-לָּ֑הּ: שתי מילים מוקפות, הראשונה מבין השתיים מוטעמת במאיילא[3]
א יג הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה: לגרמיה ואחריו רביע; תְּשַׂבֵּ֗רְנָה שׂי"ן שמאלית
א יד וַתִּשֶּׂ֣נָה: שׂי"ן שמאלית. לַחֲמוֹתָ֔הּ: הלמ"ד בפתח. דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃ טעם נסוג אחור לדל"ת, דגש חזק בבי"ת מדין אתי מרחיק
א טז לְעָזְבֵ֖ךְ: העי"ן בקמץ קטן
א כ אַל-תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י: אין דגש חזק בלמ"ד וכן הדבר בהמשך
א כא עָ֣נָה בִ֔י: טעם נסוג אחור לעי"ן. הֵ֥רַֽע לִֽי׃ טעם נסוג אחור לה"א
א כב הַשָּׁ֖בָה: הטעם בשי"ן מלעיל[4]. וכן בהמשך ב ו, ד ג
ב א מֹידָ֣ע: קרי מוֹדָ֣ע, הדלי"ת בקמץ
ב ב אֵלְכָה-נָּ֤א: הלמ"ד בשווא נע. וַאֲלַקֳּטָ֣ה: על אף שבדפוסים הקו"ף מנוקדת לרוב בחטף קמץ, נכון לבטא שם שווא נע, כן הדבר גם בהמשך. לְכִ֥י: בניגוד להרגל שבשפה היומיומית, ההטעמה בכ"ף
ב ג וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ: בחלק מהדפוסים מוטעם תיבת מִקְרֶ֔הָ ברביע אך הנכון הוא בזקף
ב ד וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ: טעם נסוג אחור ליו"ד והמ"ם בשוא נע. יְבָרֶכְךָ֥: על אף הקושי, הכ"ף הראשונה בשווא נח
ב ח שָׁמַ֣עַתְּ: העי"ן בפתח. תַעֲבוּרִ֖י: הטעם ברי"ש מלרע
ב ט יִקְצֹרוּן֙: מלרע. נָגְעֵ֑ךְ: הנו"ן בקמץ קטן
ב י נָכְרִיָּֽה: הנו"ן בקמץ קטן
ב יא לֹא-יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל: העי"ן בפתח וכן הדבר גם בהמשך, יש להיזהר מלהבליע את התי"ו שבסוף התיבה הראשונה עם זו שבתחילת התיבה השנייה
ב יב פָּעֳלֵ֑ךְ: הפ"א בקמץ גדול והעי"ן בקמץ חטוף. וּתְהִ֨י: התי"ו בשווא נח. אֲשֶׁר-בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּחַת-כְּנָפָֽיו: טעם טפחא בתיבת אֲשֶׁר-בָּ֖את, יש להקפיד על הפרדת התיבות 'לחסות' - 'תחת'[5]
ב יג שִׁפְחָתֶ֑ךָ: החי"ת בקמץ ובהמשך הפסוק בחולם שִׁפְחֹתֶֽיךָ
ב יד לָ֨ה בֹֿ֝עַז: אין מפיק בה"א ועל כן הבי"ת אחריה רפויה. וַיִּצְבָּט-לָ֣הּ: הבי"ת בקמץ קטן. וַתֹּ֥אכַל: במלעיל
ב יח מִשָּׂבְעָֽהּ׃ השׂי"ן בקמץ קטן
ב יט לִקַּ֤טְתְּ: הטי"ת בשווא נח על אף הקושי
ב כא וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֑ה: טעם טפחא בתיבת וַתֹּ֖אמֶר. תִּדְבָּקִ֔ין: הטעם בקו"ף מלרע.
בפרק ג יש לשים לב לקרי וכתיב
ג א יִֽיטַב-לָֽךְ: העמדה קלה ביו"ד
ג ג וְרָחַ֣צְתְּ ׀ וָסַ֗כְתְּ: לגרמיה ואחריו רביע; לָאִ֔ישׁ: הלמ"ד בקמ"ץ ולא בשוא[6]
ג ד בְשָׁכְב֗וֹ: השי"ן בקמץ קטן, הכ"ף בשווא נח והבי"ת אחריה רפויה
ג ה אֲשֶׁר-תֹּאמְרִ֥י -ֵ-ַ-֖ אֵלַ֖י: קרי אֵלַ֖י אך ללא כתיב
ג ט אֲמָתֶ֔ךָ: כאן במלעיל ובהמשך הפסוק במלרע אֲמָ֣תְךָ֔. וּפָרַשְׂתָּ֤: במלרע
ג יא אַל-תִּ֣ירְאִ֔י: רי"ש בשווא נע, הקורא בשוא נח משנה משמעות ללשון ראייה
ג יב כִּ֥י אם גֹאֵ֖ל: כתיב אם אך ללא קרי; אָנֹ֑כִי: הטעם בנו"ן מלעיל בגלל ההפסק
ג יג לִ֣ינִי ׀ הַלַּ֗יְלָה: לגרמיה ואחריו רביע; לְגָאֳלֵ֛ךְ: הגימ"ל בקמץ גדול והאל"ף בחטף קמץ; אָנֹ֖כִי: הטעם בנו"ן מלעיל
ג טו וְאֶחֳזִי-בָ֖הּ: החי"ת בחטף קמץ הנקראת כחולם. וַיָּ֤מָד: המ"ם בקמץ קטן
ג יז נָ֣תַן לִ֑י: טעם נסוג אחור לנו"ן. כִּ֚י אָמַ֣ר -ֵ-ַ- אֵלַ֔י: קרי אֵלַ֔י אך ללא כתיב
ג יח כִּֽי-אִם-כִּלָּ֥ה: תיבה כִּֽי- מוקפת ולא בתביר
ד א שְׁבָה-פֹּ֖ה: הפ"א דגושה בדגש חזק בדין דחיק בניגוד לפסוק הבא שם היא רפה שְׁבוּ-פֹ֑ה. פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י: שניהם במלרע. וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב: הראשון במלעיל והשני במלרע
ד ג הַשָּׁ֖בָה: הטעם בשי"ן מלעיל[7]
ד יא הַבָּאָ֣ה: במלרע
ד יב יָלְדָ֥ה: הלמ"ד בשווא נע, אחרת משנה משמעות. לִיהוּדָ֑ה: הלמ"ד בחירק מלא, אין לבטא שווא ביו"ד
ד יד וְיִקָּרֵ֥א: הוא"ו בשווא
ד טו וְהָ֤יָה לָךְ֙: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה. אֲֽשֶׁר-אֲהֵבַ֙תֶךְ֙: הטעם בבי"ת, במלעיל. הבי"ת פתוחה והתי"ו בסגול. יְלָדַ֔תּוּ: הטעם בדלי"ת והיא בפת"ח. ט֣וֹבָה לָ֔ךְ: טעם נסוג אחור לטי"ת
ד יח פָּ֔רֶץ: הפ"א קמוצה, על אף שאינה מוטעמת באתנח או סו"פ
ד כ אֶת-שַׂלְמָֽה: שׂי"ן שמאלית
קריאה לשבועות שמות יט:
יט ב וַיִּֽחַן-שָׁ֥ם: געיה ביו"ד
יט ג וְתַגֵּ֖יד: הגימ"ל בצירי
יט ה וִהְיִ֨יתֶם: במלעיל. סְגֻלָּה֙: יש להדגיש את הלמ"ד
יט ו תִּֽהְיוּ-לִ֛י: געיה בתי"ו
יט י וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר: על פי ברויאר ורוב הספרים אשר בידינו, ההטעמה היא - מרכא טפחא אתנח.
יט יג יִיָּרֶ֔ה: יו"ד ראשונה בחירק חסר, יו"ד שניה בקמץ ובדגש חזק
יט יח עָשַׁ֣ן: מנוקד קמץ ופתח, פועל בעבר (תורה קדומה). אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו ה֖' בָּאֵ֑שׁ: להקפיד על הפרדת ה' – באש[8]
יט יט הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד: טעם טפחא בתיבה הוֹלֵ֖ךְ
יט כד פֶּן-יִפְרָץ-בָּֽם׃ הרי"ש בקמץ קטן
עשרת הדברות
בטעם תחתון: מִבֵּ֣ית במונח עֲבָדִ֑ים באתנח, הפסוק הראשון מסתיים בתחילת הדיבר השני בתיבה עַל-פָּנַָֽי
בטעם עליון: מִבֵּ֥ית במרכא עֲבָדִֽים בסילוק וזהו הנוסח הנכון לטעם עליון. אין להשגיח על אותם הוצאות אשר צירפו את הדיבר הראשון והשני אל פסוק אחד ארוך[9]. הפסוק השני מתחיל
ב- לֹ֣א יִהְיֶֽה-לְךָ֩ וטעם אתנח בתיבת לְשֹׂנְאָ֑י. כך יוצא שכל דיבר נתון בפסוק נפרד.
כמו כן, אין להשגיח כלל על הרביע שיש בקורן במילה עבדים.
כ ה תָעָבְדֵם֒: התי"ו בקמץ רחב והעי"ן בקמץ קטן. קַנָּ֔א: קו"ף פתוחה ויש להדגיש את הנו"ן להבדיל לשון קנאה מלשון קנין. וְעֹ֤שֶׂה: טעם נסוג אחור לעי"ן
פסוק
טעם עליון
טעם תחתון
ט
וְעָשִׂ֣יתָ כָֿל-מְלַאכְתֶּךָ֒: וְעָשִׂ֣יתָ בטעם משרת ולכן הכ"ף בתיבת כָל רפויה
וְעָשִׂ֖יתָ כָּל-מְלַאכְתֶּֽךָ: וְעָשִׂ֖יתָ בטעם מפסיק - הכ"ף בתיבת כָּל דגושה
יג
לֹ֖א תִּרְצָֽח: ס לֹ֖א תִּנְאָֽף:
ס לֹ֖א תִּגְנֹֽב: התי"וין דגושות
לֹ֥א תִֿרְצָ֖ח ס לֹ֣א תִֿנְאָ֑ף ס לֹ֣א תִֿגְנֹ֔ב הת"וין רפויות, הצד"י בקמץ גם בתחתון
כ יד וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ: וא"ו החיבור מנוקדת: שווא, פתח, שווא, פתח
כ טז וְאַל-יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן-נָמֽוּת: יש להחיש את קריאת התיבה אֱלֹהִ֖ים להסמיכה לתיבה הקודמת
כ כ אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙: טעם נסוג אחור ללמ"ד
כ כג לֹא-תִגָּלֶ֥ה: התי"ו בחירק חסר ודגש חזק בגימ"ל הקמוצה
מפטיר חג השבועות במדבר כח:
כו בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֝ם שני טעמים במילה, הבי"ת בתוך המילה בשוא נע. בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם: הטעם בעי"ן הוא מאיילא (ראה על כך לעיל בהערה על מגילת רות א י)
הפטרת חג השבועות יחזקאל א:
ב יוֹיָכִֽין: בשאר מקומות יהויכין, אבל כאן היו"ד בחולם
ד וָאֵ֡רֶא: הטעם באל"ף מלעיל. בָּאָ֣ה: הטעם באל"ף מלרע[10] וְנֹ֥גַֽהּ-ל֖וֹ: מילים מוקפות[11] מוטעמות במרכא טיפחא כבמילה אחת, וגעיא (מתג) בגימ"ל[12] למנוע הבלעת הה"א המופקת. בפסוק כז המילים פרודות וגם שם יש געיא.
ז וְנֹ֣צֲצִ֔ים: הצד"י הראשונה בשווא נע, בחלק מהדפוסים מופיע חטף פתח להורות על הנעת השווא בלבד ולא על קריאת החטף עצמו.
ח אַרְבַּ֣עַת: במלעיל, כן הדבר גם בהמשך
ט חֹ֥בְרֹ֛ת: הטעמה משנית בחי"ת, מרכא תביר באותה מילה.
יא מִלְֿמָ֑עְלָה: הלמ"ד אחרי המ"ם רפויה. שְׁ֚תַּיִם: ביתיב ולא בפשטא כפי שמופיע בקורן ואחרים. גְּוִיֹּתֵיהֶֽנָה: הוא"ו בחיריק חסר והיו"ד אחריה בחולם ודגש חזק
כא וּֽבְהִנָּשְׂאָ֞ם: הבי"ת בשוא נח אע"פ שיש געיא לפניה. השי"ן בשוא נע
כה בְּעָמְדָ֖ם: העי"ן בקמץ קטן
כז כְּמַרְאֵה-אֵ֤שׁ: יש להקפיד לבטא פעמיים צירה שלא ייבלע השני בתוך הראשון
קריאת יום ב לאחינו שטרם זכו לעלות לארץ ישראל, דברים טו:
טו כא תִזְבָּחֶ֔נּוּ: הבי"ת בקמץ
טו כג תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ: הפ"א בשוא
טז ב וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח: טעם נסוג אחור לבי"ת
טז א וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח: הפ"א בדגש חזק מדין אתי מרחיק.
בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר: תיבת אֲשֶׁר מוקפת ולא במונח
טז ז וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔: מלרע בגלל ו"ו ההיפוך. וּפָנִ֣יתָ: נותר מלעיל. וְהָלַכְתָּ֖: מלרע
טז ט שָׁבֻעֹ֖ת: השי"ן בקמץ[13]. תִּסְפָּר-לָ֑ךְ: הפ"א בקמץ חטוף
טז י וְעָשִׂ֝יתָ: מלעיל, וכן בהמשך. יְבָרֶכְךָ֖: הכ"ף הראשונה בשוא נח, וכן בהמשך[14]
טז יג בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖: האל"ף והגימ"ל בקמץ חטוף
טז טז אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר: קמץ בזקף קטן, החי"ת בקמץ
הפטרת יום טוב שני של גלויות לאחינו שטרם זכו לעלות לארץ ישראל, חבקוק ג א-יט:
א לַחֲבַקּ֣וּק: הלמ"ד בפתח
ב יָרֵאתִי֒: במלעיל[15]. פָּֽעָלְךָ֙: הפ"א בקמץ רחב, העי"ן בקמץ קטן
ג אֱל֙וֹהַּ֙: הטעם בלמ"ד[16]
ד וְנֹ֙גַהּ֙: במלעיל ומפיק בה"א למרות הקושי[17]
ה יֵ֣לֶךְ דָּ֑בֶר: טעם נסוג אחור ליו"ד. וְיֵצֵ֥א רֶ֖שֶׁף: כאן הטעם לא נסוג אחור
ו וַיְמֹ֣דֶד אֶ֗רֶץ: טעם נסוג אחור למ"ם. שַׁח֖וּ: שׁי"ן ימנית ובמלרע
ח הֲבִנְהָרִים֙: ה"א השאלה מנוקדת בחטף פתח ולכן גם הבי"ת אחריה רפויה
ט אֹ֣מֶר סֶ֑לָה: טעם נסוג אחור לאל"ף
יא עָ֣מַד זְבֻ֑לָה: טעם נסוג אחור לעי"ן וגם התיבה השנייה במלעיל
יג מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙: הרי"ש דגושה באופן נדיר מדין אתי מרחיק[18]
יז לֹא-עָ֣שָׂה אֹ֑כֶל: טעם נסוג אחור לעי"ן
יח אֶעְל֑וֹזָה: העי"ן בשווא נח
יט יֱֹיִ֤ אֲדנָי֙: יש לקרוא שם ההויה הראשון: אֱלֹהִים. לַמְנַצֵּ֖חַ: הלמ"ד ללא געיא, המ"ם בשוא נח וכן בכל ספר תהלים
[1] מונח שהוא טעם מפסיק, מופיע לרוב לפני רביע ראה על כך בספרו של הרב ברויאר "טעמי המקרא" עמ' 66.
[2] אין זה יוצא מן הכלל: כאשר ההטעמה בהברה המונעת בתנועה גדולה, השווא שלאחריה הוא נח
[3] במ"ם יש מאיילא, על אף הדמיון בינו לבין הטיפחא, המאיילא הינו טעם מחבר (הוא מופיע גם בקריאת המפטיר של שבועות).
[4] יש כאן שינוי משמעות אם יקרא מלרע.
[5] לאלו שאינם מבחינים בין תי"ו רפויה לדגושה, וגם אינם מכירים בהבחנה של קריאת תי"ו רפויה כסמ"ך.
[6] הקורא בשווא משנה משמעות.
[7] הקורא מלרע משנה משמעות.
[8] יש להחיש את קריאת שם ה' כך שיישמע קרוב יותר לתיבה הקודמת
[9] מקור השיבוש כנראה בכך שחלק מהדפוסים וכתבי היד הטעימו הטעמה כפולה על גבי אותו טקסט וכך נוצר קושי לזהות את ההטעמה המיועדת לכל חלוקה
[10] הקורא מלעיל משנה משמעות
[11] במהדורת ברויאר אין כאן הקפה וכן בפסוק כז אין הקפה. בתוכנת כתר בר-אילן מוקף. בכתר עצמו קשה לקבוע.
תשובה שקיבלתי על ענין זה מרפאל זר (ראש מדור מסורה במפעל המקרא, האוניברסיטה העברית): ר' אליהו שלום.
אנא הבט במהדורת מפעל המקרא על אתר. ישבנו שבעה נקיים על תיבה זו, ולבסוף הטרחנו את עצמנו להיכל הספר כדי לעיין בכתר במקור. ההעתקה של מהד' בר אילן נכונה, למרות הזרות. ויש לציין עוד, כי המרכא שבאות נו"ן היא תיקון (בכתר) מגעיה, והגעיה שבאות גימ"ל היא תוספת. סיוע לגרסת הכתר אפשר למצוא בכתב יד קהיר, וכן בכתב יד נ (=ניו יורק, 346 ENA).
בברכה, רפאל זר (ראש מדור מסורה במפעל המקרא, האוניברסיטה העברית)
רפאל זר
רכז המערכת
מפעל המקרא
אני מודה בזה לרפאל זר על התשובה המהירה והבהירה. ומכאן שנוסח המקרא צריך בדיקה ודקדוק. גם בדיקה מצילומים אינה מספיקה לפעמים.
[12] עיין הערת רפאל זר שהגעיא כאן נוספת, אבל בפסוק כז היא מקורית.
[13] הקוראו בשוא משנה משמעות. וכן בהמשך הפרשה ובכל מקום במשמע שָׁבוּעַ – שבעה ימים.
[14] אפשר לאמן את הדיבור לבטא כך.
[15] מקום הנחת טעם זרקא הוא בסוף המילה ללא קשר למקום ההטעמה.
[16] הקורא אלוהַה [Eloha] הן מלעיל והן מלרע מבטא שם קדוש בשיבוש. הקריאה הנכונה, אשכנז: אֱלוֹאַהּ הקורא אלוהַה [Eloha] הן מלעיל והן מלרע מבטא שם קדוש בשיבוש. הקריאה הנכונה, אשכנז: אֱלוֹאַהּ [Eloah]; עדות המזרח והמערב (צפון אפריקה) אֱלוַֹהּ [Elowah].
[17] אחד מחמשת השורשים שהה"א שורשית ובמפיק, ראשי תיבות: ג"ן כת"ם
[18] רי"ש אינה מקבלת דגש בדרך כלל, אבל יש יוצאים מהכלל