רצה בלשון המקרא
Uriel Frank
על דברי יעקב לעשו בפרשת וישלח (בראשית לג, י) "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי", מפרש רש"י: "ותרצני - נתפייסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס"[1]. וממשיך רש"י להדגים כלל זה מפרשת אמור ומסֵפר משלי: "[כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ] כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כב, כ) - הקרבנות באים לרַצות ולפייס[2], וכן: שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י, לב) - יודעים לפייס ולרַצות"[3].
על כלל זה חוזר רש"י גם בביאורו לברכת משה רבינו לשבט יוסף (דברים לג, טז): "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו": "תהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחִלה בסְנֶה. רצון - נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא".
העובדה שרש"י חוזר על כלל זה, יכולה ללמד על חשיבותו הרבה של קביעה מילונית זו, בעיני רש"י. לא כל שכן, כשבנוסף להִשָּׁנוֹת כלל זה פַּעֲמָיִם בפירושו לתורה, שב רש"י ומזכיר פירוש זה בחמישה עשר פסוקים נוספים בתנ"ך!
לרש"י היה חשוב להבהיר כי ה"רצון" במקרא[4] הוא מה שנקרא בלשון חז"ל "ריצוי", "נחת רוח" ו"פיוס", כלומר: יחס חיובי והרגשה טובה של שלוָה, רוגע ושמחה (הֶפך הכעס). נראה כי רש"י רצה למנוע מאיתנו מלייחס ל"רצון" המקראי את המשמעות המאוחרת של מילה זו הרווחת כבר בלשון חז"ל[5] - משאלת לב, התעוררות נפשית - מה שנקרא במקרא "חֵפֶץ"[6] ו"צְבִי"[7]. בגלל קרבתם של שני מושגים אלה[8], חשוב כל כך להבחין ביניהם.
כיצד עלינו להבין את קביעת רש"י כי כל רצון שבמקרא הוא נחת רוח ופיוס? אם נבין כלל זה באופן מילולי וגורף, יִקשה מכמה פסוקים במגילת אסתר ובספרי עזרא, דניאל ודברי הימים שבהם מצויים "רצונות" שקשה להולמם לפי דברי רש"י, כגון: "וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (אסתר ט, ה)[9].
ואף אם תאמר שאין להקיש מלשון ספרי הכתובים המאוחרים על לשון תורת משה הקדומה[10], קשה אף מלשון התורה: את לשון הרצון שבברכת יעקב לשמעון ולוי, "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מט, ו) פירש רש"י: "וברצונם עקרו שור - רָצוּ לעקור את יוסף שנקרא שור"[11].
הרוצה להיאחז בהבנה המילולית והמוחלטת הנ"ל ייאלץ לפרש (לפעמים בדוחק רב) גם את ה"רצונות" הללו במובן של נחת רוח. מסתבר יותר לומר שקביעת חז"ל (בבלי קידושין לד, א) כי "אין למדין מן הכללות" תקפה גם לגבי כללים אשר כלל פרשן-דתא, רש"י[12].
[1] ברוב המהדורות נוסף כאן הלעז הצרפתי "apeiement" שביאורו: פיוס (לעז 3036 באוצר לעזי רש"י בתנ"ך לר"מ קטן).
[2] כ"ה הנוסח במהדורת הכתר. כיו"ב במהדורת רח"ד שעוועל: הקרבנות באות לפייס ולרצות. הנוסח הנפוץ (שאינו עולה בקנה אחד עם סיום המשפט) הוא: "הקרבנות באות לפייס ולרצון".
[3] את הכתוב במשלי ביאר רש"י על אתר ביתר הרחבה: "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן - יודעים לרצות ולפייס את בוראם, ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם".
[4] ולעיתים רחוקות בפי חז"ל, כגון: "...התחילו לירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. ירדו כתיקנן" (תענית פ"ג מ"ח). השוה ביטוי זה ל"אֹהֲבֵם נְדָבָה" (הושע יד, ה), ל"גֶּשֶׁם נְדָבוֹת" (תהלים סח, י) ול"נִדְבוֹת פִּי" (תהלים קיט, קח; רש"י: "דבר רצוי שפּי מתנדב לך; כל נדבה לשון רצון הוא").
[5] כגון משנתו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא (אבות פ"ב מ"ד): "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך".
[6] שם העצם מופיע רק בנו"כ, אך הפועל "חָפֵץ" נמצא כבר בתורה (בראשית לד, יט; במדבר יד, ח). בלשון חז"ל נמצאת משמעות זו של חפ"ץ רק בהקשר לפסוק הנדרש, כגון בדרשת הכתוב בתחילת תהלים: "כי אם בתורת ה' חפצו - אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה יט, א; רש"י שם: "ממקום שלבו חפץ... מסכת שהוא מבקש הימנו... לפי שלבו על תאותו").
[7] ראה למשל רש"י לישעיה ד, ב "צבי - הוא נוי דבר, צביון, שיש חפץ בו". והשוה לתרגום אונקלוס לדברים ז, ז "חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם" - "צבי ה' בכון ואתרעי בכון".
[8] למשל, במלאכי (א, י) משמשים השורשים רצ"ה וחפ"ץ זה לצד זה: "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ! הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?! ...הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים?! אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם... וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם!" (רד"ק: אין לי חפץ בכם כי מעשיכם רעים ומנחתכם אינה רצויה... ואין לי חפץ ורצון לא במנחתכם ולא בכם").
[9] כן הקשה הרא"מ גלאנצר, מעייני אגם, עמ' קנו (פורסם לראשונה בכ"ע המעין, ניסן תשנ"ו).
[10] השוה למה שכותבים התוספות (קידושין לז, ב ד"ה ממחרת) בשם ר"י הזקן: "ולשון התורה לחוד, ולשון נביאים לחוד, ולשון חכמים לחוד", ולדברי ר' יעקב עמדין (מגדל עוז, בית מדות, לח, עליית הלשון, פ"ב, עמ' 314): "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובלשון מקרא עצמו הבדל גדול בין לשון תורה ולשון נביאים, או כתובים, ובין נביא לנביא ובין כתובים לכתובים חִלוּק רשום". הרא"מ גלאנצר (שם, עמ' קנה, בהערה) דוחה את הטענה ש"מקרא" בכגון זה משמעו רק "תורה" ולא נו"כ.
[11] נראה שדוקא פירוש הרמב"ן לפסוק זה נאמן הוא לקביעת רש"י ש"רצון" עניינו "פיוס", וזו לשונו: "והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו... וברצונם - אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים, עקרו כל שור". יתכן שאילו ראה רש"י את פירוש הרמב"ן, היה מאמצו, וכעדות הרשב"ם בתחילת פירושו לפרשת וישב.
[12] אפשרות זו מוזכרת ע"י הרא"מ גלאנצר (שם, עמ' קמ; קנז). וע"ע: יואל פלורסהיים, כללי לשון המקרא בפירש"י לתלמוד ("כל..."), לשוננו, לח, תשל"ד, 243- 256.