הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן
אוריאל פרנק
2. ולמה בכלל נצרכת הפסקה בין הפך ללבן?
מאת: ש המאירי <shal...@gmail.com>
ויקרא יג ג
וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַ֣ךְ | (פסק) לָבָן
סימן הפסיק הָפַ֣ךְ | (פסק), רומז שהשער מטמא גם אם הוא מופסק, כלומר רק חלקו התחתון הלבין אך חלקו העליון נותר שחור[1].
ויקרא יג ג
וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַ֣ךְ | (פסק) לָבָן
במדרש[2] מוזכר המַעְיַן[3] שיש לכל שערה : "ודרך לחזיז קולות. אמר רבי אבין משל לגינת ירק שהמעין לתוכה כ"ז (=כל זמן) שהמעין לתוכה ירקה משחיר, פסק המעין הלבין ירקה. כך זכה אדם 'ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא', ואם לאו 'ושער בנגע הפך לבן' הה"ד אדם כי יהיה או דם".
ונרמז בטעמים: וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַ֣ךְ | (פסק) לָבָן, אם נפסק המעין, השער מלבין.
שלום המאירי
ויקרא יג ג
וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַ֣ךְ | (מנח לגרמיה-פסק) לָבָן
לדעת המסמנים את סימן הפסק כאן כמנח לגרמיה, כלומר כטעם מפסיק, ולא כפסק, שהוא הפסקה קלה בין טעם מחבר לטעם שאחריו, יש לבאר כפי שבאר[4] רבי איסר דב הכהן קוק, שהכוונה לנגע, ולא לשער. כלומר הנגע הפך את השער ללבן.
[1] ע"פ טעמי המקרא בהלכה ובאגדה תשעא, רבי זלמן פישר.
[2] מדרש רבה ויקרא - פרשה טו פסקה ג. ראה גם מדרש תנחומא תזריע ז'.
[3] ראה תפארת ציון על המדרש, רבי יצחק זאב יאדלר, המבאר כאן שהכונה לדם.
[4] רני ושמחי, רבי איסר דב הכהן קוק, טבריה תשסו, עמ' רכג: "חזינן טעם פסק בין תיבת הפך לתיבת לבן והוא כעין איפכא מן הפשט. אכן הא קימ"ל דבעינן שתהפך הבהרת לשער הלבן. ונמצא דלא קאי תיבת הפך על השער גופיה אלא קאי הפך על הנגע, שהוא הפך את השער ללבן. וזהו פסק כאן ושער בנגע הפך אותו הנגע ללבן. וקימ"ל בשער צהב של סימן טומאה בנתק שא"צ שיקדם לו ומתפרש שדוקא בשער לבן שבלובן הנגע בעינן שייכות לובן השער ללובן הנגע באופן שיהפכנו הנגע ללבן משא"כ בשער צהב דנתק שלא יונק את צבעו מן הנגע כמבואר".