מה בין "תמים" ל"שלם"? (לדף היומי)
אוריאל פרנק
ספריית חב"ד - ליובאוויטש ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך ל > לך לך > שיחה ב
שיחה ב
א. תנן במס' נדרים1: גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר2 התהלך לפני והי' תמים3 (וכתיב בתרי'4 ואתנה בריתי ביני ובינך. רש"י5). ובגמ' שם6: תניא רבי אומר גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה שנאמר התהלך לפני והי' תמים וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך.
והנה לכאורה נראה ששני המאמרים (במשנה וברייתא) היינו הך7. אבל כד דייקת — כמה שינויים ביניהם:
א) במשנה הלשון "לא נקרא שלם עד שמל", ובברייתא "לא נקרא תמים אלא על שם מילה". ולכאורה היינו הך, דהיינו שלם היינו תמים. [דדוחק לומר שכוונת הברייתא היא לתקן לשון המשנה "שלא נקרא שלם", להתאימו ללשון המקרא "והי' תמים"8].
ב) במשנה הלשון "לא נקרא שלם עד שמל", משא"כ בברייתא "לא נקרא תמים אלא על שם מילה" — שזהו שינוי עיקרי בתוכן: לפי סגנון המשנה "כל המצות שעשה אברהם אבינו" שייכות ל"שלימותו" של אברהם, אלא שאין ביכולתן לבדן לפעול בו שיהי' שלם, "עד שמל", ש(רק) בצירוף מצות מילה נעשה "שלם"; משא"כ בברייתא מפורש, ש"לא נקרא תמים אלא על שם מילה", שמצות מילה בלבד היא הפועלת שיהי' "נקרא תמים"9.
ב. והנה בכלל יש לומר, שבמשנה וברייתא מדובר אודות שני ענינים שונים שישנם במצות מילה.
דהנה מבואר בכ"מ שבמצות מילה יש ב' ענינים: א) שלא יהי' ערל, ב) שיהי' מהול10 (ויש ביניהם כמה נפק"מ לדינא גם למעשה, וכמבואר בארוכה בצפע"נ להרגצובי11).
ולפ"ז י"ל, שבמשנה מדובר בעיקר במעלת ענין הא' שבמצות מילה (שלא
יהי' ערל), ובברייתא מוסיף ע"ד מעלת ענין הב' (שיהי' מהול):
במשנה מדייק ואומר "גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל" (ולא "על שם המילה") — כי הכוונה היא לענין הסרת הערלה שבמילה, ובא בהמשך לתחילת המשנה ששם מדובר בשלילת הערלה, "קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם כו' שאין הערלה קרוי' אלא לשם עכו"ם כו' ר"א בן עזרי' אומר מאוסה היא הערלה כו'" [וכן משמע ברמב"ם, שבסוף הל' מילה12 כ' "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים. . וגדולה היא המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר כו'", הרי שכתב "גדולה היא המילה" דאברהם באותה ההלכה ובהמשך ל"מאוסה היא הערלה", ובוא"ו החיבור13];
אבל בברייתא מבאר מעלת המילה עצמה (שיהי' מהול), ולכן מדייק "ולא נקרא תמים אלא על שם מילה" (ולא "עד שמל").
אבל עדיין צ"ב איך מתבארים בזה שאר השינויים בין המשנה והברייתא.
ג. ויש לומר הביאור בזה:
ב"תמים" מצינו שני ענינים: (א) שלילת מום וחסרון, (ב) תמימות ושלימות נוספת, שלא רק שלא חסר בו שום דבר, אלא שהוא "תמים".
ע"ד דין "תמים" בקרבנות, שמצינו בו שני ענינים אלה: שלילת חסרון14 — שאין בו מום הפוסל15; אבל יש בכלל זה גם תמימות יתירה, כמ"ש הרמב"ם16 "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר17 תמים יהי' לרצון זו מצות עשה" [ועד"ז כ'18 לגבי נסכין ועצי המערכה "כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כך הנסכין יהיו תמימים ונבחרין שנאמר19 תמימים יהיו לכם ונסכיהם כו' וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרין ולא כו'"].
הרי דאף ש"מובחרין" הוא דין בפ"ע, כמו שהביא הרמב"ם20 שלמדין זה ממש"נ21 "מבחר נדריך", מ"מ נכלל גם בלשון "תמים יהי'", ובהביאו קרבן מן המובחר מקיים לא רק דין מובחר שבקרבנות, אלא גם הא דתמים יהי'22, והוא — כי ב"תמים" יש שני פרטים, "תמים" בניגוד לבעל מום, והיינו שאין בו חסרון23, ותמים שיש בו תוספת שלימות ותמימות, אף שגם בלא"ה הוא שלם24.
וי"ל, שזהו החילוק בין שתי הלשונות "תמים" ו"שלם", דאף שבכללות הם שמות נרדפים, בפרטיות יש חילוק ביניהם, ד"שלם" פירושו העדר החסרון25, ואילו "תמים" מורה על תמימות יתירה.
וי"ל שזהו ע"ד שמצינו בנוגע ל"שנה": שנה רגילה היא שנה של י"ב חודש, וכאשר חשון וכסלו מלאים קורין לה שנה "שלימה"26. אבל "שנה תמימה"27 פירשו רז"ל28 "להביא את חודש העיבור". ונמצא, שאף שגם בלי חודש העיבור נקראת שנה29 שלימה שלא חסר בה, מ"מ30, ע"י חודש העיבור נתוסף בה ענין התמימות31.
ד. וזוהי נקודת החילוק בין המשנה והברייתא במס' נדרים שם:
במשנה מדובר בגדר הא' שב"תמים" הנפעל על ידי המילה, ולכן מדייקת המשנה (ומשנה מלישנא דקרא) "גדולה מילה כו' לא נקרא שלם עד שמל", דהיינו שלם בלי מום וחסרון;
ובברייתא מוסיף על המשנה — "גדולה מילה כו' ולא נקרא תמים אלא על שם מילה", שמלבד זאת שמצות מילה פעלה שאברהם אבינו יהי' "שלם" (בלי מום), הנה עוד זאת, שפעלה בו שיהי' "תמים", שלימות נוספת (ע"ד חודש העיבור).
ומדוייק השינוי בלשון המשנה והברייתא — במשנה "לא נקרא שלם עד שמל", ואילו בברייתא "לא נקרא תמים אלא על שם מילה" — כי גדר "שלם" (בלי חסרון) לא נפעל על ידי מצות מילה לחוד, אלא בצירוף "כל המצות שעשה אברהם אבינו", שעל ידי כולם יחד נעשה שלם, וזהו מ"ש במשנה ש"עד שמל" עדיין לא נקרא שלם [כי מלבד זאת שהי' חסר אצלו קיום מצוה אחת — מצות מילה32, הרי כל זמן שהאדם ערל, ה"ה חסר (ובעל מום) בעצם]; משא"כ בברייתא שמדובר בגדר "תמים", שהוא תמימות ושלימות נוספת — ומעלה זו לא באה לו "אלא על שם מילה", שמצוה זו היא שהביאה תמימות ושלימות חדשה בכל עניני אברהם.
וכמו"כ מובן השינוי בתחילת לשון המאמר — במשנה "שכל המצות שעשה אברהם אבינו", ובברייתא "אין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו":
במשנה שמדובר בגדר ד"שלם" (לא בעל מום) הנפעל על ידי מצות מילה,
מודגש ענין השלימות שהיתה אצל אברהם אבינו גם לפני קיום מצות מילה, ש"כל המצות שעשה אברהם אבינו" (דהיינו כל התורה כולה, שקיים אברהם אבינו עד שלא ניתנה33) לא הי' בכחם לפעול אצל אברהם שיהי' "שלם", "עד שמל";
משא"כ בברייתא, שהכוונה להגדר ד"תמים", שזוהי שלימות ותמימות נוספת (יותר משלימות במובן דהעדר החסרון) — צריך להדגיש, שאף שגם לפני קיום מצות מילה הי' אצל אברהם (לא רק קיום כל המצות, אלא גם) קיום מצות באופן של הידור (תמימות ושלימות נוספת)34 — "אין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו", באופן של עסק וטירחא יתירה, עד למסירת נפש — מ"מ, "לא נקרא תמים אלא על שם מילה", כי א"א להגיע למעלה ד"תמים" אלא על ידי ה"מילה", כשהאדם הוא "מהול".
ועפ"ז יש לבאר גם הקשר לשני הענינים שבמילה — שלא יהי' ערל, ושיהי' מהול — כמודגש בשינוי ל' המשנה והברייתא, "עד שמל" או "על שם מילה":
הענין ד"לא יהי' ערל" שבמצות מילה, פועל שהאדם יהי' שלם בלי מום, כי הערלה ה"ה מום35, והסרת הערלה מבטלת חסרון זה ונעשה "שלם"36 (זה גופא מתירו לאכול בתרומה כמבואר ברמב"ם37); וזהו מ"ש במשנה "לא נקרא שלם עד שמל", שהכוונה להסרת הערלה, שעי"ז "נקרא שלם";
אבל זה שהאדם נעשה בגדר "מהול", אין זה רק ענין שלילי, שאין לו ערלה, אלא זוהי שלימות ומעלה נוספת, שמלבד זאת שאין לו ערלה (מום) — יש ענין חיובי שהוא מהול. וזהו מה שמוסיף בברייתא, שענינה ופעולתה של מילה הוא לא רק שפועלת שלימות אצל אדם החסר — אלא שמוסיפה תמימות גם באדם השלם, "לא נקרא תמים אלא על שם מילה", כי הענין ד"תמים" (לא רק "שלם") נפעל על ידי הענין החיובי שבחפצא דמילה38, זה שהאדם "מהול"39.
ה. והנה מצינו בסוגיא דנדרים שם6 עוד פירוש ב"והי' תמים" — "כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים [מתמם40] עמו כו' כל המתמים עצמו שעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והי' תמים וכתיב והיית לאב המון גוים".
ולפירוש זה, "תמים" אינו ענין השלימות, כ"א הליכה בתמימות41, והוא ע"ד הציווי42 "תמים תהי' עם ה' אלקיך"43 וכפרש"י44 "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות כו'"45. והיינו שאינו מתנהג בתחבולות ובהתחכמות, ויתירה מזו שאינו שואל ואינו חוקר אלא מאמין בפשיטות בדברי ה' ומתנהג בתמימות בהתאם לזה.
ומזה שגם פירוש זה הובא בסוגיא דנדרים ע"ד מצות מילה, משמע, שגם ענין זה אצל אברהם, שהלך בתמימות, שייך למצות מילה.
בפשטות י"ל ע"פ פירוש הראב"ע46 (ועוד מפרשים47), ד"התהלך לפני והי' תמים" היינו "שלא תשאל למה המילה", "שיקבל*47 בסתם אי זה דבר שיצוהו, עם שהי' קשה, ושיקבלהו בתמימות לא ישאל מה זה ועל מה זה". אבל יותר מסתבר, שיש גם שייכות לתוכן מצות מילה, שדוקא היא היא המצוה שפעלה אצל אברהם ענין ההליכה בתמימות.
זאת ועוד: נת' כמ"פ48 שכל הפירושים בפסוק אחד (או תיבה אחת) שייכים זל"ז. וכן בנדו"ד, שגם הפירוש הג' ב"הי' תמים", הליכה בתמימות, שייך לענין ד"שלם" ו"תמים".
ועפ"ז יש ג' אופנים במעלת ה"תמימות" שבמצות מילה: א) ביטול כל החסרונות. ב) שלימות ותמימות בהידור. ג) קבלת עול מלכות שמים שלמעלה מטעם ודעת.
ו. ויובן זה ע"פ תוספת ביאור בג' ענינים הנ"ל ב"תמים" — "שלם", "תמים", והליכה בתמימות. ובהקדם, שג' דרגות אלו בעבודת ה' י"ל שהם כנגד העבודות דאברהם יצחק ויעקב (אף שבכלל כל ג' ענינים הנ"ל היו אצל כאו"א מהאבות):
מעלת התמימות מצינו בכל ג' האבות49, באברהם — "התהלך לפני והי' תמים", יצחק נקרא "עולה תמימה"50, וביעקב נאמר51 "ויעקב איש תם יושב אהלים".
ובפשטות, הם הם שלשת הענינים הנ"ל ד"שלם" "תמים" והליכה בתמימות:
הפירוש הפשוט ד"הי' תמים" אצל אברהם אבינו היינו שיהי' שלם (בלי
חסרון ומום), וככל ג' הפירושים שבפרש"י עה"פ52 "הי' שלם בכל נסיונותי ולפי מדרשו. . ובדבר הזה תהי' תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני53 ד"א כו' עכשיו אתה חסר ה' אברים כו'";
הלשון "עולה תמימה" מורה (לא רק על העדר החסרון, אלא) על שלימות ותמימות נוספת. שהרי "עולה" גופא כבר מורה שכולה לגבוה, הקרבה שלימה (כלומר: קרבן בכלל ה"ה תמים ולא בעל מום; נוסף על זה "עולה" — שהיא עולה כליל לה', הקרבה שלימה), והתואר "(עולה) תמימה" מוסיף תמימות גם בזה, הוספת שלימות בעולה שכולה לגבוה בלא"ה;
ו"יעקב איש תם" פירושו — הליכה בתמימות, וכפרש"י51 "כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם".
ז. ביאור השייכות של ג' הענינים ד"שלם" "תמים" והליכה בתמימות — לאברהם יצחק ויעקב:
אברהם הי' בנו של תרח, "ולא הי' לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עכו"ם הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת כו' מתבונתו הנכונה. . וידע שכל העולם טועים. . ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (כמבואר ברמב"ם54), שמזה מובן, שעיקר עבודת אברהם היתה לשלול ענין החסרון (שמצד תרח אביו והעולם סביבו כו')55, ובזה עלה מחיל אל חיל בעבודת השם עד שהגיע לדרגת השלימות בעבודתו ית', וכדאיתא בזהר עה"פ56 ואברהם זקן בא בימים, שאצל אברהם היו יומין שלימין, שלא הי' חסר לבושא חדא ויומא חדא כו'.
אבל יצחק נולד מטיפה קדושה57, שתיכף בלידתו כבר הי' קדוש מבטן*57 (והי' הראשון שנולד יהודי)58, ועבודתו היתה — ענין התמימות, היינו הוספה בשלימות הקדושה והיהדות שהיתה בו.
[ולהעיר, שגם בענין המילה, הרי דוקא יצחק נימול לשמונה59, היינו קיום מצות מילה בשלימותה (כפי שהיא אחר מ"ת), משא"כ באברהם שנימול לצ"ט].
אלא שעדיין אין זו תכלית השלימות, כי יצחק לא יצא מחוץ לגבול הקדושה, כציווי ה' "אל תרד מצרימה שכון בארץ גו'"60; וזהו חידושו של יעקב, שאצלו נאמר61 "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", חרון אף של מקום62 בעולם,
וכפשוטו שהוצרך לברוח מעשו, ולהיות בבית לבן הארמי כ' שנה ואח"כ עברה עליו "צרת יוסף וכו'", ובכל מצבים אלו נשאר תמים בעבודתו, "עם לבן הרשע גרתי כו' ולא למדתי ממעשיו הרעים"63, וכמבואר בארוכה במדרשי רז"ל.
וענין זה הוא מצד הענין הג' בתמימות, ש"איש64 תם וישר. . הוא סור מרע ועשה טוב בפועל ממש בבחי' התמימות שלא ישונה לעולם, ואינו נוגע לו הזמן והמקום שמפני תוקף הדבר והתמימות שבנפשו שכך צריך לעשות ואינו שייך כלל באופן אחר ע"כ בכל זמן ובכל מקום שהוא ה"ה עושה כן בלי שום שינוי כלל, ולא יחוש משום מנגד ומסית להדיחו ח"ו מצד עוצם התוקף בנפשו כו'*64, עד שגם אינו נחשב אצלו לנסיון כלל מאחר שאופן אחר ח"ו אינו שייך כלל"65.
וזהו ענינו של יעקב "איש תם"66, מדת האמת67, בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה68, שבכל הפרטים והמצבים הוא בשווה ממש, ואינו מתפעל משום מנגד69.
ח. וזהו גם הקשר בין ענין ההליכה בתמימות ("תם") לענין ד"שלם" ו"תמים" — כי ההליכה בתמימות אינה ענין שונה, אלא הוא דרגא עליונה יותר ב"שלימות", שהוא שלם בכל זמן ובכל מקום ובכל המצבים [וכדאיתא בזהר70 שיעקב "הוה שלים מכולהו וע"ד כתיב בי' ויעקב איש תם שלים מכלא, אברהם תמים אקרי ולא הוה כ"כ שלים אבל תם שלים מכולא"].
והביאור בזה:
גדר השלימות ד"שלם" נוצר ע"י הפרטים השונים שיש בו, שבצירוף כולם
יחדיו נעשה ענין שלם; וגדר "תמים" אינו נפעל מצד הצטרפות הפרטים יחד, אלא מצד ענין חדש שמוסיף על שלימות הדבר מצ"ע, שדבר חדש זה פועל בו שיהי' "תמים". וכמו לדוגמא בזמן, ששנת הלבנה יש בה י"ב חדשי הלבנה, שנה שלמה. ושנה תמימה נעשית ע"י הוספת חודש העיבור. ואף שכל השנה נקראת שנה תמימה, שנעשה מציאות אחת (לא שנה וחודש י"ג), מ"מ, הרי מציאות אחת זו נוצרה על ידי חודש הי"ג.
וכן הוא באדם, דאף שהחילוק בין אדם השלם שאין בו חסרון לאדם סתם הוא לא רק בזה שאדם השלם יש בו יותר מעלות פרטיות (וכן אדם תמים יש בו תוספת מעלות גם לגבי אדם השלם), אלא שהאדם נעשה מציאות של "אדם השלם" (ויתירה מזו בשייכות לתמים, שהאדם נקרא תמים) — מ"מ, גדר דאדם השלם הוא שכל כחות נפשו וכל פרטי עבודתו הם כדבעי, היינו צירוף כל הפרטים שבו; ו"תמים" הוא הוספת מעלה מסויימת שהיא היא הפועלת ויוצרת שם "תמים".
משא"כ הענין הג' שב"תמימות" הרי הוא למעלה ממעלות פרטיות, כי זה שהוא תמים בעבודתו, ואינו מתפעל ואינו משתנה, הוא לא מצד מעלות ושלימות הפרטים שיש לו, או מצד הוספת מעלה יתירה, אלא, מצד הפשטות שלו שאינה שייכת לפרטים ומעלות מסויימות, ולכן ענין התמימות מתבטא בביטול והנחת עצמותו (הכולל ביטול פרטי מעלותיו), שזהו עצם נקודת הרצון שיש בכל יהודי (כמ"ש הרמב"ם71) שאינו משתנה לעולם72.
ולכן בכל המצבים ובכל הזמנים ובכל המקומות הוא בשלימות ובתמימות.
ט. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם השייכות בין מצות מילה לענין ההליכה בתמימות (וכנ"ל סעיף ה, שגם פירוש הג' ב"והי' תמים" — הליכה בתמימות — נפעל על ידי מצות מילה) — דיש לומר, שזה שייך לענין הג' שבמצות מילה, שהוא עצם פעולת המילה (והנפק"מ להלכה, שגם מי שנולד מהול צריך הטפת דם ברית73, עצם פעולת המילה74).
והיינו משום שעצם פעולת המילה
(ואולי י"ל שזהו קשור עם צערא דינוקא), דורשת שיהי' אצל האב (המל את בנו) תמימות — ביטול והנחת עצמו75.
וליתר ביאור — וע"פ ביאור הפנימי בתוכנם הרוחני של ג' ענינים הנ"ל שבמצות מילה:
התוכן הרוחני ד"לא יהי' ערל" הוא — להשתחרר משליטת היצה"ר בתאוות הגוף והיצר76, שעי"ז ה"ה בגדר "שלם";
התוכן הרוחני ד"מהול" הוא, שגם אדם שהוא סר מרע ואינו תחת שליטת היצר, מוסיף תמיד בעבודתו בעלייתו בקודש, ומגלה את הטוב שנמצא בו77, שעי"ז נעשה "תמים", שלא רק שאין בו חסרון אלא יש בו הוספת מעלה ושלימות (גם לגבי מי שהוא שלם מבלי חסרון בלא"ה).
אבל שני ענינים אלו, העבודה שלא יהי' ערל ושיהי' מהול, ענינם עבודה שיש בהם טעם ומעלה — "שלא יהי' ערל" היינו שיהי' אדם השלם מבלי חסרון, ו"שיהי' מהול" היינו שיהי' אדם בשלימות ותמימות יתירה, ולכן אין צורך (כ"כ) לענין התמימות והביטול בעבודה זו.
משא"כ עצם פעולת המילה, שהיא מעשה ועבודה כזו שלא נרגש בה מעלה ושלימות, כ"א רק עצם מעשה המצוה מצד ציווי ה', זה בא מצד התמימות והביטול שבנפשו, שמבטל ומניח את עצמו, וכן שכלו ומדותיו, לקיים רצון ה' למעלה מטעם ודעת78.
ועל ידי עבודה זו פועלים ש"כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו כו' כל המתמים עצמו שעה עומדת לו שנאמר התהלך לפני והי' תמים וכתיב והיית לאב המון גוים", עד ל"והיו79 מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך", שיהי' בתכלית השלימות בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש, בשנה תמימה זו80.
(משיחות ש"פ לך תשמ"א, ליל ב' וג' דחג הסוכות תשמ"ט)