2: מהות הקמצים: שָׁכָֽלְתִּי + יִטְרָ֔ף + דישון, דישן + וְיֶ֥תֶר עָֽז + ארה, קבה
אוריאל פרנק
תוספות [טבת תשפ"א] על הקובץ ששלחתי:
בשבת האחרונה קרא הרב ינון ויסמן בתורה פעמיים את הפסוק "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה ... וְיֶתֶר עָז" (AZ... OZ). והסביר שכיוון שיש מחלוקת פרשנית האם 'עז' הוא לשון מלכות [כד' אונקלוס ורש"י ועוד ראשונים כמו "וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ" (שמואל א, ב, י)], ולפי"ז מדובר בקמץ קטן; או כדעת הר"א אבן עזרא: לשון עַזות וכוח, במקביל ל'שאת', ולפי"ז מדובר בקמץ גדול.
הרב יהושע בן-מאיר העיר על כך שהגם שיש מחלוקת פרשנית, למעשה לא נהגו לקרוא פעמיים.
על כך השיב הרב ינון ויסמן yin...@gmail.com :ובשולי דבריו שתי הערות אפ"ר Jan 03, 2021 12:07 PM
א. בניגוד לשאר הדוגמאות, כאן יש שינוי משמעות[1]. לצערנו, בגלל שבמאות שנים האחרונות, האשכנזים לא הבדילו בין קמץ גדול לקמץ קטן, אין לנו מסורת איך לקרא המילה הזאת, ולכן לא שייך לדבר על "מנהג אבותינו". גם לא שייך מנהג אבותינו לא לחזור, כי אצלם לא היה טעם לחזור, כי הקריאה בשני המקרים היא אותה קריאה [כיוון שכאשר קראו בהברה אשכנזית, כל קמץ היה קמץ קטן, כמו אצל התימנים].
ב. כאשר יש לנו ספק, אנחנו קוראים פעמיים, גם אם לספרדים יש בזה מסורת (כמו המילים במגילת אסתר, וכמו בפרשת זכור, למרות שבמגילת אסתר אין שום שינוי משמעות, ולפי הרמ"א גם אם טעה בכך יצא יד"ח, וא"צ לחזור, ובכל זאת חוזרים. ואולי חוזרים רק בגלל שזה פורים[2]). אז לפחות כשיש שינוי משמעות כל כך גדול, אפשר לחזור.
ג. כדאי להעמיד על נקודה נוספת: הדיון בנושע ל"עז" אינו רק על השאלה האם מדובר על תואר או שם עצם, אלא גם אם מדובר על מלכות או על עזות.
ד. שתי הערות על המסורת הספרדית. האקסיומה שאם יש מתג, זה בהכרח קמץ קטן אינה נכונה לפי המנחת שי (דברים טו יט). וגם הקריאה של קדשים בקמץ גדול, אינה נכונה לפי המנחת שי (שמות כט לז).
[1] אפ"ר: לא כי. כנ"ל: "כפי שלמדנו מאבינו, ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל ... כך הדבר גם ב"יטרף", מפני שמשקל 'אפעַל' הוא פסיבי ולא אקטיבי, ובפה פתוח זה נשמע קרוב ל'יהיה נתון לטרף', מאשר למובן האקטיבי הנכון... כך הדבר גם בבראשית ל"ו, כו - "ואלה בני דישן", שהוא הוא "דשון" מפס' כא, שאיננו יכול להיות זהה לאחיו מפס' כט".
[2] אפ"ר: נראה שזהו הטעם העיקרי! שמחת פורים מתפשטת גם על שבת זכור לחרוג מכללי ההלכה המקובלים.
***********************************
בבדיחותא העיר ע"ז הרב יהושע בן-מאיר:
אולי אפשר לתת פירוש חדש במשנה במגילה 'מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם' – כי לא יודעים איך לקרוא, אז לא קוראים פעמיים. [בצחוק כמובן].
תגובת הרב אליהו לוין: Eliyahu Levin <eliy...@gmail.com>
אני לא מבין. לולא החידוש המוטעה והתמוה של משפחת בן-נון, האם היה עולה בדעתנו שזה קמץ קטן?!
מי אמר שלראב"ע הוא קמץ קטן? קיים צירוף מלים זה בראב"ע?!
בכל מלה או פסוק של כמה פירושים – האם קוראים כמה פעמים?!
שלום,כדי למנוע כפילויות, ריכזתי בקובץ המצ"ב מו"מ בעניין סוג הקמץ במילים שונות:
- דישון, דישן, יִטְרָ֔ף וְיֶ֥תֶר עָֽז
- ארה, קבה
- שכלתי שכלתי
אם יש טענות שלא הובאו כאן, אשמח לפרסמן.
שבוע טוב,
אפ"ר
אוריאל פרנק
שלוש תגובות נוספו הערב:
3 בינואר 2021, 19:11 Asher Laufer<asher....@mail.huji.ac.il> כתב:
אין כלל שאלה. למבחינים בין מה שמכונה קמץ קטן וקמץ גדול. כלל הקריאה הוא פשוט:
כל קמץ שמסורת בדוקה מטעימה אותו בטעם או במתג יש לבטאו [a].
בברכה,
אשר לאופר
3 בינואר 2021, 18:55, אליהוא שנון<fpz...@gmail.com> כתב:
הרב אליהו צודק שכל "מנהג" חדש שממציאים [לקרוא פעמיים כי בשנה שעברה לא קראנו נכון?] צריך יסוד של ממש. אין יסוד לאותם קמצין שהזכיר. מותר לשאול שאלה על מהות הקמץ הגדול באותו מקום, אך לא להמציא [בגלל חוסר הבנה] ק"ק מסופק, ויחד עמו מנהג חדש.
הביטוי "לא שייך לדבר על מנהג אבותינו" מבזה את כל מנהגי ישראל לענ"ד. שמא חושבים שעד היום המנהג התקלקל? ואמנם אני מבין את הצורך לבקר מנהגים ישנים.
ואם כבר מדברים על מנהג, שתי הערות:
יש מנהג טוב, אך יש גם מנהג שטות, מנהג טעות, מנהג שנוגד את ההלכה, מנהג שגורע מהידור, ואף יש שכתוב בו "אינו מנהג".
[ואינני מתכוון לבדיחה על המטאטא!]
אך יש גם ערעור מנהג: כאשר חוקר מגלה שמנהג 'עתיק' בעצם לא היה מאז ומתמיד, נראה כי מעורר אותנו לפקפק באותו מנהג. גם בענין הקמצין יש מקרה כזה, כפי שהתברר במחקר על יהודי מרוקו, ובעיקר על קהילות תאפילאלת, מראכּש ומכּנאס. שמוכיח ככל הנראה שרד"ק בא למרוקו והביא לשינוי המנהג הישן. האם מותר היום לדבר על מנהג יהודי מרוקו, אם נודע שהוא מנהג חדש בעצם?
אליהוא
ב"האשמח אם יוכל מר לציין את המילים במגלת אסתר (ופ' זכור) עליהן מדובר, ובאיזו הברה עסקינן.ככלל, בקריאה האשכנזית אכן איננו אמורים לקבל את מסורת הספרדים; אך בעת השימוש בהברתם־שלהם - לא ניתן (לכאו') לנהוג כ'פלגינן דבורא', אלא ההברה והמסורת יחדו כרוכים המָּה.
אוריאל פרנק
מאת: ינון ויסמן <yin...@gmail.com> , 3 בינואר 2021, 21:55:09
1. תגובת לדברי פרופ' לאופר: "כל קמץ שמסורת בדוקה מטעימה אותו בטעם או במתג יש לבטאו [a]"
- המנחת שי (דברים טו יט) כתב אחרת.
כל הבכור. בספרים מדוייקים כ"י ובדפוס ישן מלת כל במאריך ובמקף בין שתי המלות כמו שכתבתי לעיל אצל בכל מעשך ורבים כיוצא בהן בספר תילים סימן כ"ב ל"ד נ"ט ע' ע"ב פ"ז קי"ו וכן במשלי סימן ו' י"ז כ"א וד"ה ב' כ"ט ובירמיה סימן א' ב' מ"ב. ובגיליון א' מהם כתוב עליו ג' מוקפים ומתוגים ומ"מ קריאת כולם בקמץ חטוף כי לא נמצא רק כל עצמותי תאמרנה תילים ל"ה כל אחי רש משלי י"ט שהם בקמץ רחב ע"פ המסורת שאין בהם מקף וזה שלא כדברי ר' אלקנה הספרדי שכתב כי הטעם משנה אותו ומעמידו אף על פי שהוא בקמץ גדול כי לכן בא הטעם לשנות הברת הניקוד מקמץ לפתח במבטא כמו כל הבכור כל המחלה:
2. תגובת לדברי אליהוא שנון
הביטוי "לא שייך לדבר על מנהג אבותינו" מבזה את כל מנהגי ישראל לענ"ד...
- לא דברתי באופן כללי על מנהגים, אלא רק כאן ספציפית, כיון שבמאות השנים האחרונות האשכנזים לא הבדילו בין ק"ק וק"ג, כך שאין שום הוכחה מכך שלא חזרו על הפסוק.
3. תגובת לדברי אלמוני:
א. "אשמח אם יוכל מר לציין את המילים במגלת אסתר (ופ' זכור) עליהן מדובר, ובאיזו הברה עסקינן".
- לא קשור להברה אלא לאותיות. מדובר על המילים לפניהם /בפניהם (ט ב). להרג /ולהרג (ח יא).
ב. "ככלל, בקריאה האשכנזית אכן איננו אמורים לקבל את מסורת הספרדים; אך בעת השימוש בהברתם־שלהם - לא ניתן (לכאו') לנהוג כ'פלגינן דבורא', אלא ההברה והמסורת יחדו כרוכים המָּה".
- אנחנו (האשכנזים) לא מקבלים את ההברה הספרדית, אלא את ההברה האשכנזית שהיתה נהוגה בזמן הראשונים שלא הבדילו בין קמץ לפתח (גמרא נדרים יא. "סברוה מאי לחולין? לא לחולין ליהוי אלא קרבן" רא"ש "ושני רב אשי הא דאמר לחולין בשב"א הא דאמר לחולין בפת"ח דמשמע לא ליהוי חולין אלא קרבן". תוס' (שם:) "וי"ל דלא דמי דלעיל מתני' לא אמר לא חולין אלא לחולין בפתח". טור אורח חיים סימן תקפב "והר"מ מרוטנבורג היה אומר לחיים בשוא ולא לחיים בפתח כי לחיים משמע לא חיים כדאיתא בנדרים לחולין כמו לא חולין". מגן אברהם סימן תקפב סק"ד "לחיים הלמ"ד בשב"א ולא בפת"ח דלא לשתמע לא חיים". בהרבה מקומות קורא רש"י לקמץ פתח (ברכות יג: ד"ה "ובלבד", ברכות מז. ד"ה "חטופה", בראשית כט כז, שמות כב יט), וכן להפך (איוב יד ט, כא לד), וכן הבדילו בין ק"ג לק"ק. בניגוד לספרדים שהבדילו בין קמץ לפתח (עיין ר' בחיי בראשית יח ג).
4. תגובת לטענות בשם ד"ר בן-נון:
לגבי בני דישן - שם מוכח מהראשונים שהוא ק"ג, ורק בגלל שהוא שם הוא מתחלף בין חולם לק"ג.
א. פסיקתא "הוא דישון הזכור למעלה בן שעיר החורי וקראו הכתוב דישן, בשם אחיו הקטן, מלמד שמת אחיו וקראו על שמו, כי למטה כתב דישן שהוא אביו של עוץ וארן "
ב. רמב"ן "הוא דישון הבן החמישי לשעיר, כי אין קפידא שיקראנו דישן או דישון, רק כשהם בפסוק אחד להבדיל בין שניהם, וכן ויעש חירום את הכיורות, ויכל חירם (מ"א ז מ). והוצרך הכתוב בכאן לקראו דישן שלא יחשב שהוא דישון בן ענה הנזכר בסמוך ליחס לו תולדות, כי כן יהיה במשמע".
ג. ר' בחיי "הוא דישון הנזכר למעלה בראש הפרשה, והבן החמישי לשעיר, ויקראנו הכתוב פעם דישון פעם דישן, כי הכל אחד, כמו חירום וחירם, דכתיב: (מלכים - א ז, ט) "ויעש חירום את הכיורות", וכתיב: (מלכים - א ז, ט) "ויכל חירם". אבל כשהם בפסוק אחד יזכיר האחד דישון והאחד דישן כי שני אלופים היו, ועל כן יזכירם בלשון שנוי כדי להפריד בין שניהם".
5. וכן לגבי שכלתי רד"ק "לפי שכפל הענין שנה המלות כמנהג, הראשון לגזרת פָעול והשני לגזרת פָעַל".
6. תגובת לדברי ר"א לוין:
מי אמר שלראב"ע הוא קמץ קטן? קיים צירוף מלים זה בראב"ע?
- לא"ע הוא ודאי ק"ג, כיון שפרש לשון עזות ולא לשון מלוכה. אבל רש"י והתרגום פרשו לשון מלוכה, והביא את הפסוק "ויתן עז למלכו". ולא מצאנו לשון מלכות בק"ג.
מאת: יואל בן-נון <yoelb...@gmail.com> 3
בינואר 2021, 22:38
ב"ה כ' בטבת התשפ"א
אוסיף ברשותכם עוד מעט על הנאמר עד כה -
הכרעות חכמי המסורה (כהכרעות בהלכת חז"ל) הן הבסיס המחייב לדורות בכתיבת ספרי התורה ובקריאתם.
חכמי המסורה קראו את כל הקמצים בפה קמוץ, ולא היה אצלם 'גדול' או 'קטן'. לכן, סימני המתג והטעם אינם מורים על היגוי הקמץ בעולמם של חכמי המסורה, ומתג של 'צהרים' כמו מתג של 'כאשר', או 'באמר'.
לפיכך גם הטעם והמתג במילים הנידונות כאן - ויפה וטוב שדנים בשאלות כאלה בימים כאלה - אינו מורה על הגייתן בעולמם של חכמי המסורה. עם זה אי אפשר להתעלם להמבטא הבבלי העתיק, ולא מהמבטא 'הספרדי' שהגה 'א' בפה רחב ולא בפה קמוץ; תנו דעתכם לכך, שגם A (מיוונית עד אנגלית) יש בה שני מבטאים אלה, וא"מ ז"ל הסביר זאת במבטא קדום משוער שהיה בין פה רחב לפה קמוץ, והתפתח לשני הכיוונים. כאשר קיבלו חכמי ספרד את המסורה הטברנית עם הניקוד הטברני, הם היו חייבים לקבוע כללים, בין השאר להבחנה בין 'קמץ גדול' ל'קמץ קטן', ור' יהודה חיוג' ותלמידיו הובילו את קביעת הכללים כמפעל חשוב ביותר.לולי הכללים האלה היה המבטא בפה רחב נמחק כליל מפני המבטא הטברני, ולכן הם צדקו עד מאד. עם זאת, חשיבות הכללים לא תיפגע כלל אם יש כמה יוצאים מן הכלל, בפרט כאשר אין עוד שום סכנה למבטא ה'ספרדי', וכבר אמרו חז"ל: "אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ".
החידוש העצום של קבלת המבטא הירושלמי-'ספרדי' כמבטא המאחד למפעל הציוני בנס קיבוץ הגלויות הייתה גם היא הכרעה היסטורית בעלת חשיבות עליונה, שאלמלא כן לא היינו יכולים להבין איש שפת רעהו. היוצאים המעטים מן הכלל אינם פוגעים כלל באחדות הזאת,
ועם זה, אינני אומר לשום קורא הקורא כמנהג אבותיו ורבותיו בבית כנסת 'ספרדי', לשנות ממנהגם, אולם במקום שאין מנהג קבוע ממורשת 'ספרד' ומכלליה, ראוי לתת את הדעת למשמעות ולא רק לכללים, ומי שנוהג לקרוא 'צהרים' ו-'טהרה' בפה קמוץ מתוך הבנת המקור ('צֹהר' ו'טֹהר'), ראוי לו גם שיקרא 'ארה לי' וקבה לי' כמו 'אֹר' ו'קֹב', וכפי שהגו חכמי המסורה, ואין כאן שום דבר 'מוטעה ותמוה' במחילת הכבוד.
מכל מקום, רווח אחד בוודאי כבר הרווחנו מעצם הדיון, והוא תשומת הלב להבנת המשמעות בכמה פסוקים בתורה.
בברכת התורה המתחדשת בארץ נחלת אבות
יואל בן-נון
מאת: 1 1 <a7702...@gmail.com>
Date: יום א׳, 3 בינו׳ 2021 ב-23:01