בעקבות פרשת פקודי

[אוריאל פרנק‎]

---------- Forwarded message ---------
מאת: אוריאל פרנק <in...@maanelashon.org>
‪Date: יום ב׳, 25 במרץ 2024, 17:23‬
‪Subject: Fw: שני משפטים טעונים עיון מפרשת פקודי‬
‪To: אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>‬

----- הודעה שהועברה -----

מאת: Yaqov Loyfer <pesa...@gmail.com>

נשלח בתאריך: יום שבת, 16 במרץ 2024 בשעה 22:10:21 GMT‎+2‎

נושא: שני משפטים טעונים עיון מפרשת פקודי

שבוע טוב

התלבטתי בשני משפטים מפרשת פקודי שקראנו השבת, אולי למישהו מהמכותבים תהיה תוספת מידע בענין.

בברכה

יעקב לויפר

א. בפסוק "ומשחת אותם... והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם" (מ, טו) הצירוף 'והיתה להיות' נראה כפילות ויתור לשון, אפשר 'והיתה להם משחתם לכהונת עולם', או 'להיות להם משחתם לכהונת עולם'. אבל מדוע שני פעלי הויה?

לא מצאתי מישהו מן המפרשים שמתייחס לקושי, למעט אולי רס"ג המשמיט לכאורה בתרגומו את 'להיות', וכותב "ויכון מסחהם ד'אך להם", שפירושו 'ותהיה משיחתם זאת להם'.

ב. הטעמים מסוגלים לחצות צירופי סמיכות בטעמים מפסיקים, כמו "וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד" (לח, ח) שם גם מילת 'אדני' וגם מילת 'פתח' מוטעמות בטעם מפסיק מדרגת המשנים, ועדיין אין בזה משום תמיהה, כל עוד הפיסוק מתאים עם כללי התחביר, כגון דא, שהרביע במילת 'בה' מפסיק יותר מהפשטא שבמילת 'אדני', והפשטא בתורו מפסיק יותר מהיתיב שבא אחריו [שכן שלושתם מפסיקים שוי דרגה, והראשון ראשון מפסיק יותר].

אלא שהטעמים לפעמים חוצים צירוף סמיכות באופן מוקשה. דוגמת "וַיַּעֲשׂ֥וּ פַעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר" שבפרשתנו (לט, כה); מכיון ש'פעמוני זהב' הוא צירוף סמיכות, היה מתבקש שב'ויעשו' יבוא זקף, כדי שההפסק יהיה 'ויעשו / פעמוני זהב טהור'. ותבנית טעמים מוקשה זו נפוצה בפרשיות המשכן, כמו "וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן / עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים" (לעיל כה, י), "וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י / עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים" (שם, יג), "וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים" (שם, כג), "וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר" (כה, לא) ועוד. ריבוי הדוגמאות מטה אולי את הדעת לפרש שהפיסוק כאן הוא מטעמי נוחות, נוח יותר לחלק משפטים אלו לשנים שנים, אף שזה סותר את התחביר. וצ"ע.

כתבתי את כל זה כרגע לספק שהתעורר לי בפסוק "וְשַׂמְתָּ֛ אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן" שבפרשתנו (מ, ה), וכן בעשיית משה "וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן" (מ, כח). לולא הטעמים הייתי מפרש 'את מסך הפתח [אשר] למשכן' כיחידה אחת, ומשמעות המשפט היא "ותשים / וישם את מסך הפתח של המשכן [במקומו]". אבל לפי זה היה מתבקש זקף במילות 'ושמת / וישם', כדי שההפסק שם יהיה גדול יותר מהטפחא שבתיבת 'הפתח'. העובדה שהטעמים לא עשו זאת מלמדת אולי ששיעור המשפט הוא "ושמת למשכן את מסך הפתח".

ואני כותב 'אולי', שכן כיון שראינו שהטעמים אינם נרתעים אפילו מפיסוק דוגמת 'ויעשו פעמוני / זהב טהור' ה'שובר' את הסמיכות, יתכן שגם כאן אין ראיה מהפיסוק, אלא זה שייך לתופעה הכללית.