Fw: Re: חטף בלא גרונית
Uriel Frank
התחלתי לכתוב מאמר בשפה פשוטה ל"מתחילים" בענין שוא מורכב באות לא גרונית.
כשהגעתי ל"מרדכי" "שבלים" "צפרים" וכדומה הסתבכתי.
האם מישהו יכול לעזור לי בנדון.
צירפתי כאן את המאמר.
יעקב.
ואגב, ר' אליהו.
ראיתי את דברי אוריאל ואת כל המגיבים בנדון של "מרדכי",
ומאד נפלאתי שאף אחד לא מביא את ב"א בדה"ט (מובא בשלמותו בהערה י' שבמאמר) שדבר בענין מרדכי וכתב שאפשר לנקדו בין בשוא ובין בח"ק ומשמע מזה להדיא שזהו שוא נע ההגוי כקמץ.
בברכה רבה.
יעקב.
לפני שאני שוכח יש גם זכריה ד,יב:
וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה-שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗יםלא בדקתי עדיין.בכל אופן כל עצמו שנָעמי ויָעמד הם בקמץ רחב הוא בגלל הגעיא וההברה הפתוחה.נדמה לי שדיברנו בעבר אולי גם בהגיגים על אלקטה.שבולים הוא בגוון חולם.שהחולם יהפוך במקום לשווא לתנועה קטנה עם דגש כמדומה לא מצינו.אולי תפנה גם לאוריאל ויעלו"יאליהו----- Original Message -----From: י בTo: eliyahu levinSent: Wednesday, March 14, 2012 12:00 PMSubject: Re:סיבכתני כהוגן.
אני יוצא מנקודת הנחה שאין מציאות של חטף קמץ או ח"פ באות לא גרונית, כפי שהבאתי במאמרי בשם בן אשר ובן בלעם.
מכאן שהח"ק ב"צרי" או ב"ראי" אינו ח"ק, אלא או קמץ קטן (אני מעדיף לכנותו כך), או שוא נע שמשום מה נוטה לקמץ ולא לפתח.
המסתבר הוא שזה ק"ק, וזה שאין אחריו דגש, זו אינה קושיא, כי א"א שיבוא דגש אחריו, והאם לא יתכן ק"ק כשאחריו האותיות אהחר"ע ואינם בשוא?
ומהו בכלל המקור שק"ק בא רק בהברה סגורה?
לגבי מה שקראת "חטף קמץ רחב" וכוונתך לשוא נע שנוטה לקמץ רחב, הרי ב"לקחה" זה אכן כך, אך "אלקטה" מנין, הלא אין אחריו גרונית.
לגבי מרדכי, מדקדוקי הטעמים פסקה 14 מוכח להדיא שהח"ק בדלי"ת הוא שוא נע, וא"כ לכאורה לדידן יש לקרותו ככל שוא נע.
לגבי צפרים, לכאורה יתכן שהוא בק"ק, שהרי אחריו אות שאינה נדגשת, אך ב"שבלים" אם הוא ק"ק היה אמור להיות דגש אחריו, ואם הוא שוא נע שמשום מה נטה לקמץ, א"כ לכאורה יש לנו לקרותו בשוא נע רגיל.
בקיצור - מסובך.
אם יש קצת (או הרבה) תשובות, אשמח לקבלם.
יעקב.
בתאריך 14 במרץ 2012 11:36, מאת eliyahu levin <eliy...@gmail.com>:
תחילה אביא לך מגליון אסתר סזאם יש לאוריאל תוספת בקש ממנו (אולי יש גם אצלי)מכאן ואילך דברי ידידנו אפ"ר (אוריאל פרנק נר"ו)
שאלה:
האם אתה מכיר דיון כלשהו, מלבד, "מנחת שי" (אסתר ב'), באשר למבטא שמו של "מרדכי": האם הוא בשווא (מָרְדְּכַי) או בקמץ חטוף/קטן (מָרְדֳּכַי).
לכאורה, לפי הניקוד בתנ"ך מהדורת ר"מ ברויאר, ע"פ כתר אר"ץ (דֳּ), יש לבטא, לכל העדות: -מָרְדֳּכַי כדין חטף קמץ באות לא גרונית, שאיננו באמת חטף ולא שווא, אלא דרך של המדפיס לציין שקמץ זה הוא קטן. האמנם?
ד"ר יואל אליצור: כנראה שכן, אבל עם כל הכבוד לכל העדות, במקומותינו מי שקורא mordochay נחשב מן המתמיהים. היה בסביבתי אחד שדקדק על עצמו בקריאת המקרא לבטא את כל הבג"ד כפ"ת ואחרי שקרא את המגילה צחקו כולם על 'המן הרָרי' ולשנה אחרת העדיפו קורא אחר. בסופו של דבר אדם חייב לשבת בתוך עמו וכבר כתב הגאון בעל 'דיקא נמי' בהקדמתו שכל בן תורה צריך לדעת דקדוק ארמית בבלית אבל בכל זאת מותר ללמוד גמרא כדעבדי אינשי... א"ה: יש בשכונתי יהודי יקר שהיה קורא את המגילה לפי הספר שפת אמת של הרב בנציון כוהן ז"ל, כמובן עם מה שנשמע לאוזניים (לא אוזני המן!) רגילות הָאֲרָרִי, כי כך ביטאו ומבטאים התימנים עד היום. במשך תקופה מסוימת הייתי בא לביתו לשמוע את הקריאה שלו.
נכון, למי שאינו רגיל זה מעייף מעצבן וגם מצחיק. אבל מה לעשות זה הקרוב ביותר לאמת.
הקדמת הדייקא נמי (מיודענו ר' יצחק אבי מיודענו ר' אוריאל פרנק נר"ו) כמדומה אינה נוגעת לכאן.
אין הרגלי לימוד תורה שבעל פה עניין לכאן, אף שגם שם רצוי שיהיו מבני יהודה דדייקי לישנא.
אני מתאר לעצמי שיש בתי כנסת שיעדיפו קורא שאינו יודע או אינו רוצה לדעת מדקדוקי הקריאה הפשוטים שאנו מציגים בזה, מה זה מראה?[1] א.ל.
ד"ר יוחנן ברויאר: ודאי, אין ספק שיש לקרוא Mordo, וכך אני נוהג מקדמת דנא. אינני מכיר דיונים על כך.
ברם, בניגוד לדבריו, כתבו אחרים בשם אביו, הרב mordochay / mordechay ברויאר ז"ל:
פרופ' ש' קוגוט: הרב ברויאר, שהיה עד לא מכבר חבר בקהילה שאני חבר בה (ושימש בה כרב בלתי מוכתר), נהג לקרוא: - mordo . כך נוהגים מאז בקהילתנו, אף שלא הכל מסכימים עם זאת. דומה שמסורת הגייה זו משמרת את הגיית שם האלוהות הזרה murduk , שהשם "מרדכי" שאול ממנה, ולטעמי -- דווקא בשל כך ראוי להגות בשווא, לשם בידול[2].
ר' יואל קטן: בזמנו אמר לי הרב ברויאר בעל פה, שמנהג ישראל לקרוא בשווא נע נובע מכך שפעם ידעו להבדיל בין קמץ חטוף לקמץ קטן רגיל, ולהגות אותו במעין חצי חולם, משהו בין שווא נע לבין מבטא של קמץ קטן, ובדרך כלל התרגלו לבטא קמץ חטוף כקמץ קטן, והנח להם לישראל שבמקום זה התרגלו לבטא את הקמץ החטוף יותר כשווא נע ופחות כקמץ קטן. אלו היו דבריו לפני הרבה שנים אם אני זוכר נכון, ובעקבות הדברים האלו חזרתי לבטא מרדכי כבשווא נע ולא כבקמץ קטן.
ועל דבריהם השיב רד"ר יוחנן ברויאר:
במחילת שני החכמים הנכבדים ששאלת, דבריהם תמוהים. בדברי ש"ק תמוה שהוא מתייחס לכל העניין כאל מנהג: "הרב ברויאר נהג לקרוא", "כך נוהגים", "מסורת הגייה" - אין כאן עניין למנהג אלא לכתבי היד המנקדים בפירוש בחטף קמץ. השאלה היא איך ראוי להגות חטף-קמץ, ולא איך מקובל או ראוי לקרוא שם זה. כיוון שאין ספק שחטף קמץ הגוי 0, ברור איך צריך לקרוא שם זה, אם אנו דבקים בכתבי היד, כפי שברור שראוי לעשות.
אשר לדברי הקי"ק {=הקטן [ר'] יואל קטן}, קשה לי להאמין שדברים אלו יצאו מפי אבי. הגיית חטף קמץ אולי היא בין שווא נע ובין קמץ קטן, אך זאת מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית. כלומר, הכוונה לקמץ קטן קצר יותר מן הרגיל, כמו חולם קצר. וזה כפי שאצל התימנים שווא נע הגוי כמו חטף פתח, וחטף פתח הגוי כמו פתח אבל קצר יותר. ובכן, אם הכוונה שאין אנו יודעים להקפיד על האורך, ולכן יש להגות זאת כמו שווא נע, הרי לפי היגיון זה יש להגות כל חטף פתח כמו שווא ולא כמו פתח, כיוון שאין אנו מסוגלים להקפיד שיהיה קצר. יתרה מזו, אנו נוהגים להגות שווא נע כמו סגול קצר. ואם אין אנו מסוגלים להקפיד שיהיה קצר, ולכן השווא הנע נשמע לעתים כמו סגול ממש, אולי ראוי להגות גם שווא נע כמו שוא נח? נוסף על כך, הרי חטף קמץ נפוץ למדי, כמו במילים חֳרפים, עֳמרים וכיו"ב; האם גם שם יש להגות זאת כמו שווא נע ולא כמו חולם קצר? הקיצור, כיוון שאין חולק על כך שבכתבי היד יש כאן חטף קמץ, אין ספק שיש להגות זאת כמו כל חטף קמץ בכל מקום אחר.
א"ה: מדברי ר' מרדֳּכי ברויאר בסוף ספר כתובים בהוצאת מוסד הרב קוק אכן משמע כדברי ידידנו ר' יואל המקטין את עצמו.
גם משמע שם כדברי ר' שמחה, כלומר רוב העדות קוראים אותו בשוא כלומר כעין סגול, התימנים וה"ייקים" קוראים אותו כחטף קמץ. ורובם אינם מעבירים אותו לדור הבא. א.ל.
ד"ר רחמים מלמד: ברוב קהילות ישראל הקרי הוא כאילו ה-ד' שוואית.
ידוע לי שבעדת יוצאי פרס ואצל התימנים המ' [צ"ל הדל"ת] נהגית על פי הניקוד חטף קמץ.
יעקב לויפר: כדין חטף קמץ באות לא גרונית, שאיננו באמת חטף ולא שווא, מדוע זה אינו חטף? ממה נפשך, אם זו תנועה קטנה הרי שהיה צריך להיות דגש באות שלאחריה. ואם זו תנועה גדולה – הרי זה חייב להיות קמץ רחב וזה ודאי אינו. על כרחך שזהו חטף קמץ ובא במקום שוא נע 'לתפארת', כמו הֶחֳדַלְתִּי (שופטים ט ט) בָּמֳתֵי אָרֶץ (דברים לב יג). אלא דרך של המדפיס לציין שקמץ זה הוא קטן
ר"א לוין: אם נדבוק בכלל שאין קמץ קטן אלא בהברה סגורה על ידי שוא או דגש, אין מקום לשאלה. הד' בשוא וקיבל "צבע" של קמץ קטן בהשפעת ההברה שלפניו (מָר). לא מוכרות לי דוגמות נוספות.
רציתי להוסיף שאם ראית את שיטת ר"מ ברויאר, ברוב החטפים בלא גרוניות הוא רואה את עצמו פטור מלהעתיקם מהכתר, אבל כאן כנראה בגלל זהות כל כתבי היד הוא מעתיקם. בכל אופן הד' לא יצאה מכלל שוא.
רד"ר ח' גמליאל: ר' אוריאל, שלום וברכה. בעניין השם מרדכי, תיקון סופרים איש מצליח שיצא לאור בבני ברק שנת תשנ"ח מביא במגילת אסתר שבפרק ד פסוקים יב, יג "מנהגנו לקרוא בשני פסוקים אלו בלבד את הדל"ת בשוא קמץ והוא על פי לחם הביכורים (דף קכא עמוד ב), ואין הקפידה בזה וכו'." אמנם שמעתי פעם מפרופ' בר אשר שאמר שאף אחד לא נהג בעבר לקרוא בחטף קמץ למרות שמסומן. בברכה, חנוך
עד כאן הדיון של ידידנו אפ"ר בענין מרדֳּכי.
ועתה נמשיך קצת, מצאתי דוגמה של השפעת הברה קודמת
שמואל ב,ו,ה:
וְדָוִ֣ד׀ וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י ה֔' בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃נדמה לי שציינתי בעבר שזו טעות גמורה להחשיב ראי או צרי קמץ חטוף,
<P
אוריאל פרנק
קיבלת הודעה זו מכיוון שאתה מנוי לקבוצה 'רוחב לשון' בקבוצות Google.
כדי לפרסם הודעות בקבוצה זו, שלח דוא"ל ל-rohav-...@googlegroups.com.
כדי לבטל את המינוי שלך לקבוצה זו, שלח הודעת דוא"ל ל-rohav-lashon+unsubscribe@googlegroups.com
לאפשרויות נוספות, בקר בקבוצה זו בכתובת http://groups.google.com/group/rohav-lashon?hl=iw.