Fw: כלל ה של ר' אליהו בחור
Uriel Frank
הערות אפ"ר:
א. על הטענה שאין לסתום ולהכריע כאילו אין ב' צדדים בדבר ושהוא דבר שלא ייעשה – אני הקטן מסכים שאם באים לדון בנושא יש להזכיר השיטות השונות, אך לאחר שהדבר כבר התבאר, די לציין שהשווא הוא נח, כמו שכתבנו בפרשת כך וכך.
ב. המקשה כתב טענה מעניינת: "אע"פ שבמדקדקים הקדמונים כתוב להיפך, אך אחר שהבחור כתב כן, וכל המדקדקים שאחריו הסכימו לדבריו ללא עורְרין אע"פ שידעו שבמדקדקים הקדמונים כתוב להיפך, וכן ג"כ נוהגים האשכנזים והספרדים איך אפשר כך לחלוק?"
ויש מקום להאריך, אך לא הזמן.
רק נציין שמפרשי שולחן ערוך או"ח סא, כג, כמו משנה ברורה ס"ק לו - לא הזכירו כלל ה'.
ג. עוד בנושא זה:שווא בראשונה משתי אותיות זהות
בסידור קורן התקבל הכלל החמישי שקבע ר' אליהו הלוי אשכנזי, ששווא בראשונה משתי אותיות זהות הוא נע, כמנהג העולם. יצוין כי כלל זה, שיסודו בדברי ראשונים, אינו מתאים לכללי המסורה. לדעת בעלי המסורה, מניעים את שווא 'הדומות' רק כשיש לפניו געיה, ולכן אין מניעים אותו במילה הִנְנִי, למשל, שאין בה געיה.[2]
למרות זאת, בתיבה "יְבָרֶכְךָ" בברכת כוהנים, שחובה לקראה דווקא בלשון הקודש, וראוי לדקדק בה,[3] וטעמיה מורים בבירור על נחות השווא, נהגנו כדעת בעלי המסורה (וכן בכל יתר היקרויותיו של השורש ברך). כך נהג גם ר' שבתי סופר בסידורו. הוא קיבל את הכלל החמישי של הבחור, ובכל זאת הדגיש שהשווא שבתיבה "יְבָרֶכְךָ" נח הוא.[4] עוד נציין, כי במקרים שבהם יש קמץ קטן לפני שווא 'הדומות' (כגון: בְּחָגְגָּם, בְּלָקְקָם), גם בהם סטינו מן הכלל החמישי הנ"ל, וסימנו שווא נח.
הערות:
[3] ראה שולחן ערוך, אורח חיים סי' קכ"ח סעיף יד, ומשנה ברורה שם (ס"ק נ).
[4] סדור רש"ס כרך א, הקדמה כללית פרק ב, עמ' 21: "גם מאריכים בנקודת הסגו"ל שתחת הרי"ש ואח"כ קורין הכ"ף הכפופה בשב"א נע, וידוע שהסגו"ל הוא תנועה קטנה והשב"א שאחריו הוא נח... ובאמת צריך להאריך בקמ"ץ הבי"ת של יברכך כי יש שם מתג, ואח"כ יחטוף שב"א הכ"ף בסגול הרי"ש, ויאריך בקמ"ץ הכ"ף הפשוטה שבסוף התיבה, כי שם הוא נגינת הטעם". זאת למרות שבפרק ג סעיף ה, עמ' 27 הוא כותב: "כשיבוא שב"א תחת אות ראשונה מן שתי אותיות הדומות כמו הִנְנִי רִבְבוֹת ודומיהם תמיד השב"א הוא נע". [על כתיבה של התיבה "יְבָרֶכְךָ" בהשמטת הכ"ף הראשונה בקמע מימי הבית הראשון ראה אחיטוב, הכתב והמכתב עמ' 26].
מגליון שנה שעברה (סז) ו יג וְהִנְנִי יש חומשים "פשוטים" בכללם תורה תמימה ולטריס שהוסיפו געיא (מתג) בהא, כיון שהוא לפני שוא נע.
אחרי ששללנו את נעות שוא הדומות (ואולי התרנו למי שאינו יכול, וחושש לבליעת אות), הרי ברור שאין מקום לגעיא זו. ע"כ משנה שעברה.
בענין זה קיבלתי מכתב ממנחם זילבר נר"ו.
שלום ותודה.
אולי כדאי להביא את הידיעה הבאה לרשימת המכותבים:
באמת קשה לבטא אותיות דומות כאלו בשוא נח. אך שמעתי מפי הרב מרדכי ברויאר בשם חנוך ילון, שלפי המבטא הטברייני שהשוא נהגה כחצי פתח, מסתבר שההגייה האשכנזית-ספרדית כחצי סגול אינה נחשבת כ"נעות" השוא, ואם כן יתכן שהטבריינים אכן הגו מקרים אלו ב"שוא נע" שלנו, ולא ראו בכך שום קושי הטעון תיקון.
מנחם
בספר "פרקי לשון" שהוא אסופת מאמרי ילון ז"ל מצאתי בעמ' 120 כלשון הזו: ואם יבואו בן אשר ובן נפתלי בכבודם ובעצמם ויאמרו: 'כך מסרנו', אענה ואומר: מימיכם אני שותה, ועפר אני תחת כפות רגליכם, אף על פי כן מסורת זו איני יכול לקבל. אי אפשר[1] לי לקטע מילים שבפי להברות הנ-ני צל-לי ועל אחת כמה וכמה שאיני יכול לשים דיבור שכמות זה בפי תלמידיי. רצוני לדבר כבן אדם מגודל, ועל כורחי אניע את השואים הללו; אין אדם הוגה הנני וכיוצא בה בשוא נח. הגייה זו מוציאה את האות השוואית של הנ"ל על דרך רִנָּה, צִלִּי, ונמצא השוא בטל. כלומר אין ללמד דברים שהם נגד חוקי הטבע.
דברי ילון נאמרו דרך ויכוח כשבא להגן על ספר לימוד דקדוק לתלמידי תיכון, ולהצדיק את הכללת שווא הדומות בשואים הנעים. יתכן שלתלמידים ולציבור שתפקיד לימודם את הדקדוק לשימוש נכון של השפה בחיי יום יום אין זה מעשי להכביד על הלשון ולומר הנְני בשוא נח בנו"ן הראשונה [עם זאת שמעתי תימני מדבר כך ללא קושי ובטבעיות גמורה, ואפילו אומר "מסתובבים" בי"ת ראשונה בשוא נח, מנוגד לדקדוק].
טענתו הגייה זו מוציאה את האות השוואית של הנ"ל על דרך רִנָּה, צִלִּי, ונמצא השוא בטל. היא בכלל "בית-ספרי" אחר שדגש חזק הוא דגש כפלן. בפועל אפשר לשמוע הפסק קטן בין האותיות השוות, אין כאן הכפלה של האות. ושוב, בבואנו לקרוא בתורה ולקיים בזה את דין המשנה, אין הכללים הטכניים של מה ללמד לתלמידים בבתי ספר כשהדקדוק הוא "מקצוע[2]" מנחים אותנו איך לקיים הלכה זו באופן הטוב ביותר.
הלא הכל יסכימו שגם אם האקדמיה ללשון העברית תחליט על ביטול מוחלט של השווא הנע, או על השוואה מוחלטת של חי"ת עם כֿ"ף רפויה, הרי יבטלו אלו ואלף כיוצא באלו ודבר מהתורה לא יתבטל.
נעבור עתה למה שנמסר בשם ר"מ ברויאר ז"ל בשמו בהנחה שהעברת השמועה היא נכונה. כנראה יש ראיות שבזמנו ובמקומו של בן אשר ושאר מסרני כתבי היד המזרחיים הקדומים אמנם ביטאו סתם שוא נע כחטף-פתח[3], מכל מקום להניח ששוא דומות כיון שקשה לבטאו נח, בטאוהו כחטף סגול, נראה בעיניי תמוה מאוד. אותם בני ארץ ישראל שראב"ע קוראם "צחי המבטא" לא מצאו קושי לומר הנני בשוא נח גמור.
אבל יתרה מזו, גם לו יהיבנא להו כל טענתייהו, גם אם אסכים שלפני כאלף שנה ביטאו שוואים נחים מסוימים כמו והעבַטְתְָּ טי"ת כמו סגול, הרי אנו שמבטאים שוא נע כמו סגול[4] – הרי אם נבטא גם שוא נח ככה, השוינו שוא נח לנע!
----- Original Message -----From: י בSent: Sunday, June 05, 2011 3:07 PMSubject: קושיא עצומהבגליון עש"ק פר' נשא כתבתם:
ו כז יְבָרֶכְךָ֥: העמדה קלה בבי"ת ולא ברי"ש כפי שנוהגים מרבית הכוהנים בברכתם. על אף הקושי, הכ"ף הראשונה בשווא נח
ועוד כתבתם:
ז פט וּבְבֹ֨א: על אף הקושי, הבי"ת הראשונה בשווא נח
מה קרה, לא מקובל לכם הכלל החמישי של שוא נע שהזכירוהו כל המדקדקים האחרונים (הבחור, וכולם אחריו ללא עורְרין[1], רש"ס רז"ה הגר"א ועוד) שהראשון מב' אותיות הדומות הוא בשוא נע? (ואע"פ שבמדקדקים הקדמונים כתוב להיפך, אך אחר שהבחור כתב כן, וכל המדקדקים שאחריו הסכימו לדבריו ללא עורְרין[1] אע"פ שידעו שבמדקדקים הקדמונים כתוב להיפך, וכן ג"כ נוהגים האשכנזים והספרדים איך אפשר כך לחלוק?) ועכ"פ לסתום ולהכריע כאילו אין ב' צדדים בדבר לענ"ד הוא דבר שלא ייעשה.
אשמח לקבל תשובה,
יעקב ב.