Fw: גיליון שבת בשבתו
Uriel Frank
|
יש כאן כמה מאמרים מומלצים
ומרתקים.
להלן הערת אפ"ר על מאמרו
של הרב בראון דסברג על מ... עד...
ישנו הסבר אחר ששמעתי (אולי מובא בדעת מקרא)
אודות מחלוקת האמוראים על "מהודו ועד כוש", שסגנון זה מתאר טווח של
דברים מתוך מבט על מעגל, וכוונתו לכלול את כל הנקודות במעגל מנקודה אחת עד
לנקודה הצמודה לה, לאחר שהקפנו את כל המעגל לכיוון
הנגדי. |
|
|
|
ניתן להסביר שבכל הדוגמאות מדובר על "מלמעלה עד למטה": חוטים שימשו לקישוט השיער (עיין משנה שבת ו,א), ולכן "מחוט (שבקצה הראש) ועד שרוך נעל (שבקצה הרגל)". היערות התפרסו בעיקר בהרים, שכן העמקים היו שטחים מעובדים, ושם הלכו לחטוב עצים (עיין שופטים ט,מח), ולכן "מחוטב עציך (שבראש ההר) עד שואב מימיך (שבמעמקי האדמה)". עכשיו יוצא הדופן הוא "מכף רגל ועד ראש" שמתחיל למטה ומסיים למעלה. אולם ניתן להסביר, שישעיהו אומר ביטוי זה כאשר הוא מוכיח את ישראל על סדר הערכים ההפוך שלהם. אפשר לדמות אותם לאדם התלוי כשרגליו למעלה, ואז מלמעלה עד למטה זה "מכף רגל ועד ראש". |
גיליון 1441: נצבים כ"ח באלול תשע"ב
גיליון מעוצב להורדה נקודת מבט
> המפד"ל תישאר מפלגה דתית ולאומית / ח''כ זבולון אורלבתשע"ב ואלול נאספו, תשע"ג ותשרי מתחדשים, ומגיע הזמן היהודי לעריכת סיכומים וחשבון נפש אישי. חשבון הנפש צריך שיהיה גם כללי וציבורי. מרכיב חשוב בחשבון נפש זה נוגע לעתידנו כקהילה ציונית דתית, כתנועה דתית לאומית המבקשת להנחיל למדינת ישראל את משנת תורה ועבודה.
הכרעה הסטורית
אנו מצויים בעיצומם של ימי הכרעה היסטורית באשר לדרכנו התנועתית. בבחירות הפנימיות הקרובות לראשות התנועה, לחברי הכנסת, לחברי הוועידה הארצית ולמועצות הסניפים יוכרע עתידה של התנועה באיזה כיוון תלך המפד"ל - הבית היהודי. כיוון אפשרי אחד הוא שנמשיך ללכת בנתיב ההיסטורי ונבנה קומה נוספת בבניין הציונות הדתית אשר בנו אבות התנועה. בנין זה נחל הישגים מרשימים והצלחות ניכרות בהטבעת חותמה של התנועה על צביונה היהודי של מדינת ישראל. אופייה הדתי-לאומי המובהק של התנועה הביא את הציונות הדתית לעמדות השפעה קדמיות, וחבריה אוחזים בהן עד היום בכל תחומי החיים. הכיפה הסרוגה הפכה למותג מצליח ומשפיע. בדרך זו פעלנו מתוך מחויבות מלאה לתורה ולהלכה. כל מנהיגנו בממשלה, בכנסת וברשויות המקומיות שיקפו באורח חייהם, ובהתנהלותם הציבורית, מחויבות להלכה ולמצוות. הם היוו דוגמה אישית לאורח חיים ציוני דתי.לחילופין, המפדל - הבית היהודי עומדים לראשונה בפני אפשרות של הפניית עורף לדרכה ההיסטורית והפיכתה ממפלגה דתית-לאומית למפלגה "שורשית יהודית וציונית", תוך השמטה מודעת ומכוונת של הגדרתה כדתית. כיוון זה בא לידי ביטוי גם בהתמודדות של מועמדים חילונים (על פי הגדרתם הם) ברשימת חברי הכנסת למפדל - הבית היהודי. מגמה זו כוללת בין היתר גם התרת תחבורה ציבורית בשבת בישובים בהם רוב התושבים מעונין בכך, והנהגת נישואין אזרחיים לפסולי חיתון (כמו נישואי יהודייה ונכרי).
רק שליחים ציונים-דתיים
יובהר, כי פנינו ואחריותנו הם לכלל ישראל, לכל העם היהודי היושב בציון על כל מגוון דעותיהם של אזרחיה היהודיים. אנו מחבקים את כל אחינו ומחוברים לכל חלקי האומה. אולם בכנסת ובממשלה, שם אנו מתמודדים עם אתגרים ערכיים ונאבקים להנחיל זהות יהודית למדינה על פי משנתנו, יש צורך להמשיך בדרכנו ההיסטורית לפיה רק מנהיגים ציוניים דתיים מובהקים הם אשר יכולים להיות שליחינו בכנסת ובממשלה. כולם מבינים כי בחינוך הממלכתי-דתי יכולים לחנך אך ורק מחנכים ציונים דתיים; בבני עקיבא יכולה להיות רק קומונרית דתית לאומית; פרופסור חילוני לתלמוד לא יוכל להיות ר"מ בישיבת הסדר וכד'. כך צריך להבין שהכנסת והממשלה הם זירה אידיאולוגית וערכית שרק מנהיגים דתיים לאומיים יכולים למלא שם שליחות ציונות דתית בנאמנות.סיימנו את מיפקד הציונות הדתית בהצלחה רבה. אני רוחש הכרת תודה והערכה רבה למשפחת הציונות הדתית שהתפקדה ברבבותיה, ובכך ביטאה את חידוש האימון בתנועה. המתפקדים יצטרכו להכריע בין שתי הגישות שהוזכרו לעיל. אני ממליץ להכריע בעד המשך קיומה של התנועה כתנועה דתית.
איחוד הכוחות
האתגר האמיתי עומד לפתחנו מיד לאחר הבחירות הפנימיות, והוא הקמת סיעה מאוחדת של הציונות הדתית שתכלול את 'האיחוד הלאומי', תנועת 'עם שלם' של ח"כ הרב חיים אמסלם וארגוני הציונות הדתית הרבים שהתייצבו יחדו לפעול לאחדות. רק אחדות תתן מענה אמיתי לפילוגים הרבים שהחלישו אותנו בעשרות השנים האחרונות. ניסינו בעבר להצניח לראשות התנועה אישים טובים וחשובים, אולם חסרי ניסיון פוליטי או ציבורי. המחשבה היתה ש'כוכבים' אלה יחזירו את הבוחרים למפד"ל, אך זה לא קרה. ניסינו בעבר להקים מפלגות מעורבות דתיים-חילונים, בראשות אישים לאומיים חשובים, כמו 'התחיה' בראשות פרופ' נאמן וגאולה כהן, הרב משה לוינגר וחנן פורת זצ"ל. הניסיון נכשל. 'האיחוד הלאומי' ב-תשנט בראשות בני בגין, חנן פורת זצ"ל וגנדי הי"ד גם הוא נכשל.לעומת זאת, זבולון המר ז"ל הצליח בתשנו לאחד את הציונות הדתית והמפדל קיבלה 9 מנדטים. בשנת תשסו הייתי מהמובילים להקמת הסיעה המאוחדת של המפדל עם האיחוד הלאומי (הצבענו באות 'טב') וקיבלנו 9 מנדטים. המסקנה ברורה: לא 'כוכב נולד', ולא חזרה על הניסיונות הכושלים למפלגה מעורבת דתית-חילונית יגבשו כוח פוליטי דתי-לאומי משמעותי בכנסת. הניסיון מלמד באופן חד משמעי כי רק אחדות ציונית-דתית תחזיר את הבוחרים הדתיים-לאומיים הביתה, למפדל - הבית היהודי.
משימת האיחוד קשה, מורכבת ומסובכת. מנהיג מנוסה יכול להשיגה. המתפקדים יצטרכו לבחור מי המנהיג המסוגל להביא לאיחוד.
בפרוס עלינו השנה החדשה תשע"ג נתפלל יחדיו: "בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה ניזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". נאחל לכולנו שנת מעורבות, איכפתיות ודאגה לכלל. שנה שנוסיף להמשיך ללכת בה בדרך אשר הלכנו בה מחיל אל חיל.
קצר ולשולחן
> מ... עד... / הרב בראון דסברג
בדר"כ הביטוי "מ... עד..." מביא את שני הקצוות, כגון: "מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור", או "מכף רגל ועד ראש". אולם יש פעמים, שלכאורה שני הפרטים בביטוי נמצאים בקצה אחד: "מחוט ועד שרוך נעל"- שני פריטים זולים, או בפרשתנו "מחוטב עציך עד שואב מימיך"- שני מקצועות פשוטים.ניתן להסביר שבכל הדוגמאות מדובר על "מלמעלה עד למטה": חוטים שימשו לקישוט השיער (עיין משנה שבת ו,א), ולכן "מחוט (שבקצה הראש) ועד שרוך נעל (שבקצה הרגל)". היערות התפרסו בעיקר בהרים, שכן העמקים היו שטחים מעובדים, ושם הלכו לחטוב עצים (עיין שופטים ט,מח), ולכן "מחוטב עציך (שבראש ההר) עד שואב מימיך (שבמעמקי האדמה)".
עכשיו יוצא הדופן הוא "מכף רגל ועד ראש" שמתחיל למטה ומסיים למעלה. אולם ניתן להסביר, שישעיהו אומר ביטוי זה כאשר הוא מוכיח את ישראל על סדר הערכים ההפוך שלהם. אפשר לדמות אותם לאדם התלוי כשרגליו למעלה, ואז מלמעלה עד למטה זה "מכף רגל ועד ראש".
קבלת שבת
> תשובה וגאולה / הרב מרדכי גרינברגיש הממאנים לראות בתקופתנו "אתחלתא דגאולה", שהרי מפני חטאינו גלינו מארצנו, ולא יתכן שנגאל ללא תשובה. על מדוכה זו כבר ישבו תנאים במס' סנהדרין. ר' אליעזר אומר "אם ישראל עושים תשובה נגאלים, ואם לאו, אין נגאלים". ר' יהושע חלק עליו, ובתום הויכוח ביניהם "שתק ר' אליעזר". ראשונים ואחרונים הבינו ששתיקה כהודאה. כ"כ הרמב"ן בפ' האזינו "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה". וכ"כ האור החיים בפ' בהר "כי קץ הגלות ישנו אפי' יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו".
כשאנו מתבוננים בארועי הדורות האחרונים, אנו משתוממים איך הדברים תואמים לדברי התורה והנביאים. יחזקאל מנבא על התשובה והגאולה. הגאולה תחל בקיבוץ גלויות: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". רק בשלב הבא יחל מהלך של תשובה: "וזרקתי עליכם מים טהורים... ונתתי לכם לב חדש... ועשיתי את אשר בחוקי תלכו... והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים".
בפרשתנו יש פירוט יתר. המהלך יהיה חיזוק הישוב בא"י, מעט תשובה, שוב בנין א"י ושוב תשובה וחוזר חלילה. "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים... והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך... ומל ה' אלקיך את לבבך... ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאיך... ואתה תשוב ושמעת בקול ה'... והותירך ה' בכל מעשה ידך... כי תשמע בקול ה'... כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
אלא שבניגוד לנביא יחזקאל שפתח בקיבוץ גלויות, בפרשתנו פותחת התורה בתשובה: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... ושבת עד ה' אלקיך". הרי לכאורה תשובה קודמת לגאולה.
דיוק בדברי התורה יבהיר את הענין. בתחילה נאמר "ושבת עד ה'", ובסוף נאמר "כי תשוב אל ה'".חז"ל עמדו על ההבדל. תשובה עד ה', היינו לא עד בכלל, תשובה מיראה, שלא לשמה, ואילו תשובה אל ה', משמעותה תשובה מאהבה, לשמה. זהו שאמר שם ר' יהושע לר' אליעזר: אם אין עושין תשובה אין נגאלים? אלא הקב"ה מעמיד להם מלך קשה כהמן ועושין תשובה. ובס' 'אם הבנים שמחה' כתב שאחרי הצרות הגדולות יעלו לארץ, וימסרו נפשם עליה, וזוהי גופא התשובה, שנפשו משתוקקת לחזור למקורה, שכל הדר בא"י יש לו אלוק. הרי "ושבת עד ה", "ושב וקבצך מכל העמים", ענין אחד הוא.
וכ"כ הרב קוק באורות התשובה:
התעוררות חפצה של האומה לשוב אל ארצה, אל מהותה... באמת אור של תשובה יש בה... באמת הדבר מתבטא בבירור גמור, "ושבת עד ה' אלקיך – כי תשוב אל ה' אלקיך".
משו"ת בארץ
> חיוב כבד שמיעה בתקיעת שופר / הרב רא"ם הכהןשאלה – האם כבד שמיעה הנעזר במכשיר שמיעה חייב בתקיעת שופר, והאם יכול להוציא אחרים ידי חובתם?
תשובה –
דין חרש במצוות שופר
במשנה בראש השנה (ג,ח) שנינו: "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתם". המשנה עסקה בחרש שאינו בר דעת ופטור ממצוות, וממילא ברור מדוע אינו מוציא אחרים. אלא שבמצוות שופר השמיעה מרכזית למצווה ולכן כתב הבית יוסף (תקפט) כי גם חרש שמדבר ואינו שומע "אינו מוציא כיון דאינו שומע דלאו בר חיובא"... ובהמשך הוא מביא את נימוק התשב"ץ "וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכין על השמיעה וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק". וכן הכריע בשו"ע (לענ"ד נראה שהוא הדין גם לר"ת שסובר כי הברכה היא "על תקיעת שופר").שמיעה בעזרת מכשיר שמיעה
השאלה היא האם יכולת שמיעה על ידי מכשיר שמיעה מגדירה את האדם כשומע וכמחויב במצוות שופר. המשנה ברורה (תקפט, ס"ק ד) כתב בשם האחרונים: "חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר". כלומר, עצם ההזדקקות לסיוע אינה פוטרת משמיעה.אלא שיש לדון האם דין מכשיר שמיעה כדין הכלי הפשוט שלגביו דנו האחרונים. ביחס לתקיעת שופר שנינו במשנה בראש השנה (ג,ז): "התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא". השאלה היא האם קול הנשמע על ידי מכשיר שמיעה מוגדר כקול שופר או כקול הברה?
הדיון הזה תלוי בדיון גדולי האחרונים ביחס למכשירי הגברה שונים. שורש השאלה נעוץ בהגדרת הקול – במכשירים המודרניים הקול עובר דרך קרום ("ממברנה") ואין מעבר ישיר של גלי הקול אל תוך האוזן. הרבה מגדולי הפוסקים סוברים שמכיוון שהקול הוא אינו ישיר דינו כדין קול הברה שאין יוצאים בו. בין גדולי הפוסקים האוסרים: הגרשז"א (סיני כג,קלט) מנחת אלעזר (ב,עג) הרב פרנק (מקראי קודש חנוכה ופורים, יא), הר"מ שטרנבוך (מועדים וזמנים ו,קה) רש"ז ברוין (שערים המצוינים בהלכה ד, קצג ס"ק ו),והרב יעקב אריאל שליט"א (באהלי תורה ה,מז).
לעומתם מצינו את גליוני הש"ס להגר"י ענגל ברכות (כה,ב) הסובר ששמיעה על ידי דבר אחר היא כשמיעה לכל דבר. כמו כן מצינו שבעל האגרות משה (או"ח ב,קח) דן בקריאת המגילה ע"י מיקרופון וכתב כי יש להפריד בין קול הברה במובן הפיזיקלי (כלומר לתיווך כמו במיקרופון או מכשיר שמיעה) ובין קול ההברה שפוסלת המשנה ביחס לשופר שהוא קול שאינו נשמע בבירור: "דאין שייך זה לקול הברה שבמתני' דר"ה שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא". הגר"מ פיינשטיין ממשיך ומסביר מדוע עצם קיומו של תיווך בין מקור הקול לשומע אינו הופך את הקול להברה: "דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האוזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם". כאמור, תשובת האג"מ עוסקת בקריאת מגילה באמצעות מיקרופון ובמקרה זה הוא נמנע מלהכריע בשל נסיבות חיצוניות, אולם לגבי עצם ההגדרה של שמיעה ברורה דעתו. העולה מדברי האג"מ שכמו ששמיעה על ידי מיקרופון אינה שמיעת הברה, גם שמיעת קול שופר באמצעות מכשיר שמיעה אינה שמיעת קול הברה. גם הרב מרדכי אליהו (שו"ת הרב הראשי עמ' 581) התיר שמיעת שופר במכשיר שמיעה, וכן הסכים להלכה הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א ראש ישיבת מעלה אדומים ואף אמר לי שמוכן שבעל התוקע בישיבתו יהיה אדם השומע באמצעות מכשיר. וכן אמר לי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א שבראש השנה בזמן התקיעות ישמע את התקיעות עם מכשיר שמיעה.
השומע גם ללא מכשיר
לענ"ד, יש להוסיף שההלכה בודאי אינה חולקת שהשמיעה היא שמיעת "ממברנה". ברם, מכיוון שזו דרך השמיעה לכבד שמיעה ממילא גם שמיעת "ממברנה" הינה שמיעה כסברתו של הגר"מ פיינשטיין. מסברתו של הגר"מ פיינשטיין ומפסקו של הרב אליהו זצ"ל למדנו ששמיעה באמצעות המכשיר אינה שונה מהותית משמיעה רגילה. כיון שכך, הרי שגם מי שמסוגל לשמוע, אלא ששומע טוב יותר עם המכשיר, אינו צריך להוציא את המכשיר, וזו דרך שמיעתו.סיכום
בעלי מכשיר שמיעה חייבים בשמיעת שופר ויכולים להוציא אחרים ידי חובתם. זאת, משום שמכשיר שמיעה הינו הדרך הטבעית של כבד שמיעה לשמוע ומכיוון שיש לקבל את סברת האגרות משה בדבר הגדרת הברה. וכך הורו כמה מגדולי הפוסקים בזמננו.
הרב רא"ם הכהן: Reem.h...@gmail.comבגובה העיניים
> אלוקים ואני / הרב יוני לביא'יום נישואים', כך אומר פתגם ידוע, 'הוא משהו שגברים אף פעם לא זוכרים, ונשים לעולם לא שוכחות'. יש דרכים שונות לציין אותו, בהתאם לטעם, ליצירתיות ולמוכנות של בני הזוג להשקיע. אך מעבר לשמחה הפשוטה על כך שאנחנו ביחד ואוהבים, היום הזה מזמין אותנו להתבוננות נוספת על עצם הקשר שלנו. הוא קורא לנו להביט יחד במראה ולשאול את עצמנו – מה טיבה של מערכת היחסים שלנו?
ידיד נפש
גם ראש-השנה הוא סוג של 'יום נישואין'. ביום הזה לפני אלפי שנים נברא האדם, ובאותן שעות גם התרחשה ההתקשרות בינו לבין ריבונו של עולם שדיבר אליו וציווה אותו. עצם הקשר בין אלוקים נשגב ואינסופי לבשר ודם מוגבל וקרוץ חומר, הוא פלא בלתי נתפס. אך מרתקת לא פחות היא שאלת מהות הקשר. איך להגדיר את מה שקורה בינינו לבין ה'?הדימוי הבסיסי שעולה לנו בראש הוא של מלך ועבד. בכל ברכה אנו מכנים אותו "מלך העולם" והתנ"ך והתפילות מלאים בהצגה שלנו כעבדים לפני אדונם. אופציה שניה היא של אבא ובן. "כְּרַחֵם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו", התחנן דוד, ומאז כולנו פונים לה' כילדים המתרפקים על אביהם ומבקשים שיעזור ויגן עליהם. יש המזדהים יותר עם האופן הראשון, ואחרים מעדיפים את השני. מה שבטוח הוא שהבדל תהומי מצוי ביניהם. ומה האמת? בואו ונמתין עוד רגע עם השאלה הזו.
מידי שבוע, ברגעים הקסומים שבהם השבת פורשת עלינו את כנפיה, שרים בקהילות רבות פיוט מיוחד ומעורר השראה – "ידיד נפש". הוא חובר בצפת לפני כארבע מאות שנה על ידי המקובל רבי אלעזר אזכרי, וכונה על ידו "בקשה על הייחוד וחשק האהבה". אלא שאם עד כה אלוקים היה עבורנו מלך או אב, אנו מופתעים לגלות שהמבחר גדול בהרבה. כעשרה דימויים שונים (!) מוצעים בפנינו, ביניהם 'ידיד נפש', 'מחמד ליבי', 'אהוב' ועוד, מאחורי כל אחד מהם נמצא עולם ומלואו. ואנחנו עומדים אל מול שפע ערוצי הקשר עם אלוקים ומתחילים להתבלבל – האם אנו אמורים לבחור ביניהם? האם צריך שכולם יהיה קיימים כאחת? האם דבר כזה זה אפשרי בכלל?!
'אתה' אלוקים
מרוב שהתרגלנו להתפלל ולהתפייט אנחנו שוכחים להזדעזע מהאופן בו אנו מעזים לפנות לריבונו של עולם. תארו לעצמכם שרב ראשי לישראל היה מופיע לביקור בביתנו. כיצד היינו פונים אליו? מובן שנעניק לו כבוד והערכה מקסימאליים, כיאה למעמדו. "כבוד הרב, אנחנו שמחים מאוד שהרב כיבד אותנו בביקורו. אפשר להציע לכבודו משהו לשתות?". ברור שאף אחד לא יפנה אליו בגוף שני ויאמר "אתה רוצה לשתות משהו?". וראה זה פלא, מאה פעמים ביום אנחנו מעזים לפנות לאלוקים במילה 'אתה' מבלי להניד עפעף – "ברוך אתה ה'...בורא פרי העץ". הייתכן?!השילוב הראוי
נוסח הברכה שתיקנו לנו חז"ל נותן בידינו מפתח לעיצוב מערכת היחסים בינינו לבין ה'. כל הנאה, מצווה או אירוע משמעותי מזמינים אותנו להתרומם ולראות אותם כצוהר נוסף לקשר בינינו לבין הבורא. הברכה היא האמצעי, החוט המקשר, שנועד לסייע לנו לרקום את המארג הזה. היא פותחת במילים "ברוך אתה ה'", וקוראת לנו להפוך את סימן השאלה הגדול שהצבנו קודם לסימן קריאה. כן, בגוף שני, נוכח, הכי קרוב שרק אפשר, אנו פונים אל אלוקים שבשמים ואומרים לו 'א-ת-ה'. לצידנו, קרוב, אוהב – כמו אבא. אומנם, מי שיראה את הקשר עם הקב"ה רק בפריזמה הזו, עלול לפספס הרבה מאוד. הברכה ממשיכה ומזכירה שלצד זה שמדובר באבא, אנו עוסקים ב'אלוקינו מלך העולם', וממילא מסתיימת במעבר חד – "שהכול נהיה בדברו". לא 'בִּדְבַרְךָ' כמו שהיה מצופה על פי תחילת המשפט. אנו עומדים מול ריבון כל העולמים, אשר מלך בטרם כל יציר נברא, וגם אחרי ככלות הכול לבדו ימלוך נורא.האם אפשר לשלב את שתי התפיסות ביחד? כנראה שכן. הרי גם בקשר זוגי, אפשר למצוא גוונים שונים. גבר ואישה יכולים להיות זה לזו – שותפים בניהול בית וגידול ילדים, חברים טובים וידידי נפש כמו גם אהובים בקשר רומנטי. דווקא ריבוי הערוצים עשוי ליצור סימפוניה מוזיקאלית שלמה שהיא שירת החיים של האדם. מובן שנוסחת השילוב משתנה מאדם לאדם ומדור לדור. היו תקופות בהן הודגש הפן של עבדים לפני אדונם, והיו שבלטה בהם האהבה הבוערת או ההתרפקות הילדותית. ייתכן גם שאצל אותו אדם עצמו יהיה הבדל בין שלבים שונים בחייו, או בין תחומים שונים באותו הזמן. חודש אלול שבו "אני לדודי ודודי לי" הוא הזדמנות מבחינתנו לשאול – מה קורה ביני לבין ה'? איזה מין קשר יש לנו? ואולי גם - האם השנה ארצה שיהיה אחרת?
לתגובות והארות: yonil...@gmail.com
זווית נשית
> להמליך את ה' עלינו / אורה רבקה וינגורטמנהג נפוץ בקהילות ישראל להרבות באמירת תהילים בראש השנה. יש הנוהגים לקרוא את כל הספר, ויש המשתדלים אף לקראו פעמיים (300 פרקים, כמניין כפ"ר).
נתמקד במזמור אחד, מזמור כ"ד, במכוונות לעורר עבודה פנימית.בפיך ובלבבך לעשותו
א-ב/"לה' הארץ ומלואה וגו' כי הוא על ימים יסדה...": אי של סדר.
כל כך הרבה רגעים בחיים אנו נדמות לעצמינו כבתוך סערה, והאירועים באים בשטף, בזה אחר זה. לעיתים זה המרוץ המטורף, לעיתים הבלגן, ואולי אף הכאוס בחיינו, שמוכיח לנו כי אנחנו לא בשליטה...אחת לכמה זמן, ובמיוחד בראשית השנה, ובפתיחתו של כל שבוע, אנו מוזמנים להתבונן בכך שבתוך אי־הסדר יש אי של סדר ויציבות - הקב"ה. הוא היוסד ארץ מוצקה על ימים סוערים. בחיזוק דבקותנו בקב"ה, אנו יכולות להתמלא חוסן נפשי, ולהחזיק מעמד בכל העובר עלינו.
ג-ו/ "מי יעלה בהר ה'..." : שלמות העבודה.
מי ראוי באמת לעלות בהר ה'? איך מגיעים לקרבת אלוקים? למזמור שלנו תשובה פשוטה, הכוללת מספר מרכיבים. חשוב מדי פעם לוודא שאנו כוללים בעבודתנו את כולם:
שלמות בין אדם לחברו - 'נקי כפים', ובין אדם למקום - 'אשר לא נשא לשוא נפשי'; שלמות חיצונית – 'נקי כפים', ופנימית – 'ובר לבב'; סור מרע – 'אשר לא נשבע', ועשה טוב – 'נקי כפים ובר לבב'; שלמות במחשבה - ברות לבב בעולם תודעתי ורגשי מבורר וטהור, בדיבור – 'לא נשבע למרמה', ובמעשה – 'נקי כפיים', במעשים הקטנים של היום-יום. העלייה בהר ה' מתחילה דווקא בשלמות בקטנויות הללו, שכל כך זמינות לנו. במקום להיות מתוסכלות מהעיסוק בקטנות, כדאי לנו לראות את גודלן ומשמעותן.בימים הנוראים אנו זוכות לא אחת לחוויות רוחניות מיוחדות. נתפלל שהדרגות האלו, יהוו בסיס איתן לחיים ברמה רוחנית גבוהה לאורך השנה. ואולי שתי הנקודות האחרונות שלובות זו בזו – כדי לזכות בחיים רוחניים יותר, עלינו להבין כי הם נבנים דווקא בתשומת לב ובדקדוק יתר בפרטים הקטנים של העשייה היום יומית. "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל,יד).
אור, עוצמה ושליחות
הביטוי "אשר לא נשא לשוא נפשי" דורש הסבר. על פי פשוטו, זהו ביטוי נרדף לשבועת שוא, אמנם ניתן לפרש (ובדומה ברש"ר הירש) כי אנו נושאים בקרבנו – בנפשנו – את נפשו של הקב"ה, "חלק א-לוה ממעל ממש" (תניא, ב), לכן, עם קבלת החיים החדשים בראש השנה, עלינו להתבונן בכך שעוול הוא לשאת בקרבנו אוצר גדול כל כך לשוא.בכל אחת ואחת מאתנו אור, עוצמה ושליחות גדולה, שעלינו לממשה. בכך גם נשאר נאמנות לשבועה אותה נשבענו בטרם באנו לעולם: "משביעין אותו תהי צדיק, ואל תהי רשע" (נדה ל,ב).
ז-י/"שאו שערים ראשיכם...": לתת לו להיכנס.
שאלת מלכותו של הקב"ה תלויה בנו. האם אנחנו מוכנים להמליך אותו עלינו? על כל תחומי חיינו? על כל עתותינו? על כל גופנו ונפשנו? בשם הרבי מקוצק אומרים שהקב"ה נמצא - בכל מקום בו נותנים לו להיכנס... זה הזמן לברר לעצמנו אם יש מקום אותו אנו נועלים, כביכול, מפני הנוכחות האלוקית, האם יש אזורים בהם עדיין קשה לנו לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, או לחילופין - האם תחומים שלמים נשארים סתמיים במקום להיות מאירים וקדושים? זו ההזדמנות להתפלל על כל השערים הנעולים אצלנו, שייפתחו למלכות ה'. בין השערים הללו, גם מחשבותינו - 'שאו שערים ראשיכם', ולבותינו – 'והנשאו פתחי עולם' (נתיבות שלום ב,קלה).פתח קטן, דמעה אחת, מזמור אחד או סדק אחד קטן הנבקע בלב על ידי קול השופר - ונזכה לגילוי השכינה בתוכנו, בקרוב ממש.
[מקורות לעיון והעמקה: תהילים פרק כד עם רש"י ומצודות; ילקוט שמעוני; תהילים עם פירוש רש"ר הירש; תהילים עם פירוש "תהילות מנחם"; יש"י חסידה, "ביאורי החסידות לנ"ך"; פיבל מלצר, "פני ספר תהילים"; "דעת מקרא"].
עלי ספר
> מחזור ארם צובה / ר' אבישי אלבוים'סידור תפילות כפי מנהג מנהג ק"ק של ארם צובה' – המכונה גם 'מחזור ארם צובה' - הוא מסדורי התפילה החשובים ביותר. הסידור נדפס פעמיים בלבד בוונציה, לראשונה בשנת רפ"ז וחזר ונדפס בשנת ש"כ. הספר במהדורתו הראשונה הכיל כאלף ושבע מאות עמודים. איתרע מזלו של הספר וכמעט אבד מן העולם ולא נשאר ממנו עותק שלם אחד. קטעים ממנו פזורים בספריות ובאוספים שונים ואף קיבוץ כל הקטעים ששרדו ממנו ביחד אין בו כדי שלמות.
חשיבותו של סידור כמנהג ארם צובה כפולה: משום שהוא שימר מסורות קדומות של מנהג ארץ ישראל ומשום כמות הפיוטים שנכללו במחזור ומספרם מגיע למאות ורבים מהם אינם ידועים ממקורות אחרים.
שימור מסורות ארץ ישראליות
קהילת חלב בסוריה (היא קהילת ארם צובה, ובקיצור אר"צ) ישבה במקומה ללא הפסקה מימי השלטון הרומי ונהגה בתפילותיה כמנהג ארץ ישראל במשך תקופה ארוכה עד שקבלה עליה את מנהג בבל, ככל שאר קהילות ישראל. פרופ' עזרא פליישר ז"ל, תיאר את מנהג אר"צ שהוא 'המחסן הגדול והאותנטי ביותר של מנהגות ארץ ישראל' משום שפע מנהגים ארצי ישראליים קדומים שנשתמרו בו.יש לזכור כי ימי הדפוס הראשונים הם הימים האחרונים של מנהגי התפילה של קהילות קטנות כגון מנהג רומניא, מנהג סיסילייא ומנהגים שאף לא הגיעו לדפוס כגון מנהג קורפו, מנהג צרפת ומנהגי קאשטיליה, פורטוגאל, קאטאלוניה ואראגון שפיוטיהם אמנם נדפסו אך נוסחי תפילות הקבע שלהם לא שרדו בקהילות. עם בואם של מגורשי ספרד לארצות המזרח החל נוסח הספרדים להתפשט בארצות אלו, וככל שגבר כוחם של המגורשים בקהילות אליהן באו נתמעט כחו של המנהג המקומי. לא יצאו כמה דורות והנוסח נעלם כמעט כליל. מרביתם של יהודי חלב בדורות האחרונים לא זו בלבד שלא התפללו במחזור ארם צובה אלא אף לא הכירוהו.
על פי מנהג ארם צובה: "מראש חודש אלול עד יום הכפורים נוהגים לקום באשמורת הבקר בשני וחמישי ובשבתות לומר סליחות". מנהג זה – לומר סליחות באשמורת הבוקר רק בימים שיש בהם קריאת תורה כולל השבתות – שונה מהמקובל ברוב עדות ישראל. הסליחות מחולקות לקבוצות על פי השבתות, לדוגמא: 'לשבת ראה' (כשר"ח אלול חל בשבת), 'לשבת כי תצא', 'לשבת כי תבוא', ל'שבת אתם נצבים' וכד'.
פייטנים מפורסמים לצד מקומיים
בין הסליחות נמצא כמה סליחות של משוררים מפורסמים, בעיקר פייטני ספרד הגדולים, אבל רוב הסליחות חתומות בשמות של פייטנים פחות ידועים, כנראה פייטנים מקומיים בני סוריה ואף בני ארם צובה עצמה. פרופ' שולמית אליצור מעלה תופעה מפליאה במחזור ארם צובה ביחס בין תפילות הקבע לבין הפיוטים הכלולים בו. כאמור מנוסח הקבע של התפילה עולו זיקות ארץ ישראליות קדומות עד שקבעו החוקרים שמחזור ארם צובה קרוב למנהגי ארץ ישראל העתיקים יותר מכל מחזור אחר המצוי בידינו. לעומת זה הפיוטים שבו חפים מכל זיקה לפייטנות הארצי ישראלית הקדומה. הן במבחר היצירות והן בתבניותיהן. המחזור העומד לפנינו משקף מציאות ליטורגית הרחוקה מרחק רב מן הפיוט הארץ ישראלי בראשיתו ומן המקובל ברוב מרכזי הפיוט עד לגירוש ספרד. נראה שחלקם של המשוררים בני הקהילה החלבית ומהסביבה הקרובה היה גדול והם אלו שסיפקו חומר פייטני מתאים למנהגי הקהילה.יפה עשו בהוצאת 'יד הרב נסים' שטרחו לאחרונה (תשס"ז) להעמיד מהדורת פקסימיליה מהודרת של מחזור זה, בצירוף כרך מבואות נרחב ובו מאמריהם של פרופ' יונה פרנקל על מחזור ארם צובה ודרכי מחקרו ושל פרופ' שולמית אליצור על הפיוטים במחזור ארם צובה. לולי הם היתה משתכחת תורת מחזור זה מאתנו.
לקבלת חומר תורני מאוצרות ספריית הרמב"ם:
elbo...@mail.tel-aviv.gov.ilשיח ושיג
> תגובות קוראים / תגובות קוראיםיישר כח לרב יוני לביא, שבמאמרו 'לסלוח לאלוקים?!' פתח צוהר להבנת הקשר לקב"ה באמצעות התפילה. כעין זה מצאנו במס' ברכות שהחילונו ללמוד במסגרת הדף היומי, בדף כט,ב אומר ר' אליעזר שהמתהלך במקום חיה וליסטים מתפלל תפילה קצרה: "..עשה רצונך בשמיים... והטוב בעיניך עשה..".
לכאורה לשון זו מתמיהה. כביכול אנו הנותנים רשות לקב"ה לפעול כהבנתו? עונה על זה הרב מרגליות בספרו 'ניצוצי אור', שלעיתים קרובות אדם מבקש דבר בחושבו שזהו לו לטובה ובאמת הוא שמור לרעתו, ולכן בעולם הזה מברכים על בשורות טובות הטוב והמיטיב ועל רעות ברוך דיין האמת, אך לעוה"ב הברכות כולן יהיו הטוב והמיטיב, כי יכירו כולם את הטוב הצפון אפי' במה שנראה רע. באשר ממנו לא תצא הרעות. לכן אומרים, והטוב בעיניך עשה, למרות שבעיננו כרגע זה נראה רע. בעז"ה שנתבשר אך בשורות שאף נראות טובות...
מעשהיה - סיפור לילדים
> סליחה מהכלב / הרב יקהת רוזןיום אחד, כשעמדתי לסיים את יום העבודה במרפאה לבעלי חיים, נכנס לחדר הקבלה בחור צעיר ונחמד, שאל אותי אם אני הרופא, ואם אקבל לטיפול חיה בשעה כל כך מאוחרת. השבתי בחיוב.
כאשר הופיעה החיה בפתח המרפאה נעתקה נשימתי בגועל ובתיעוב. אל החבל היה קשור הכלב האומלל ביותר שראיתי בחיי, כולו עור ועצמות, עיניו שקועות בחוריהן, פרוותו מדובללת, מלאה בקרחות ורוחשת פרעושים, קרציות, וגם רימות של זבובים שזחלו בעשרות בפצעים פתוחים במקומות רבים בגופו.
חשתי בזעם עולה בי על ההזנחה של הכלב. הבחור מיהר לספר כי זה איננו הכלב שלו, וכי מצא אותו ברחוב לפני מספר דקות, והביאו ישר למרפאתי.
לא ידעתי במה להתחיל לטפל, היו כל כך הרבה בעיות שדורשות פתרון מיידי בעת ובעונה אחת - רעב, התייבשות, מחלות עור ועוד. כשלב ראשוני נתתי לו אינפוזיה שתכניס לגופו נוזלים ביחד עם תרופות חיוניות. אחר כך, בזמן ששטפתי את הכלב והמתנתי מספר דקות בכדי שהשמפו הרפואי יעשה את שלו, טלפנתי להודיע לאשתי שאשאר הלילה במרפאה.
ימים ארוכים טיפלתי בכלב במסירות, כשהבחור הנחמד מסייע בידי ככל יכולתו, וכל אותו זמן ניסיתי לפתור את התעלומה, מי, למען השם, יכול לגרום עוול כל כך גדול ליצור חי.
כעשרה ימים אחר כך הגיע לבקר הבחור שמצא את הכלב. הוא ביקש רשות לקחת את הכלב, שכבר התחיל להתאושש, לגינה הסמוכה בכדי לשחק עם כלבו שלו וגם לנשום קצת אויר צח.
לאחר כשעה הבחור חזר למרפאה, מלווה בשני הכלבים ונראה נסער ביותר. נלווה אליו בחור נוסף לבוש כחרדי.
התברר כי בעת שהכלבים שהו בגינה, עבר שם הבחור החרדי, וטען כי הכלב שייך לו. התפתח דין ודברים, והם החליטו לבוא למרפאה ולבדוק את העניין.
שאלתי במה דברים אמורים, ואם זה אכן הכלב שלו הכיצד הוא נתן לדברים להתדרדר עד כדי כך. הבחור הנבוך הסביר שלא מזמן החליט לחזור בתשובה, והרב שלו אמר לו כי כלבים הם דבר טמא, וכי מי שמחליט לחזור בתשובה ראוי לו כי לא יטפל ויחזיק בכלב.
לפיכך, מכיוון והיה עסוק רוב הזמן בלימוד תורה, שכח כליל לדאוג לכלב. משום מה חשב שאמו דואגת לכלב, אולם לא טרח לוודא אם זה נכון. לפני מספר ימים חזר לביתו מן הישיבה, שאל את אמו מה שלום הכלב, והיא השיבה בתמיהה כי אינה יודעת על איזה כלב מדובר...
הבחור מיהר לחצר האחורית של ביתם שם היה הכלב אמור להיות קשור וגילה רק את קרעי החבל... הוא החל לחפש את הכלב בכל השכונה ומצא אותו בגינה הציבורית, וכך הגיע אליי למרפאה.
הקשבתי להסבריו בספקנות, טענתי בפניו כי לא ייתכן שרב בישראל יאמר או ימליץ על התנהגות כזו, שתגרום למותו הוודאי של יצור תמים, שתלוי כל כולו בחסדיו של אדוניו. אדרבה, ביהדות יש מצווה של מניעת צער בעלי חיים, ואף רבים ממנהיגי העם התחילו דרכם כרועי צאן.
הבחור הקשיב בשימת לב רבה, לפתע, עיניו התמלאו דמעות, הוא מלמל משהו סתום, סב לאחוריו ונמלט מן המרפאה...
למחרת שב אליי, וסיפר כי נועץ עם רבו, והלה אכן אישר בפניו כי מעולם לא המליץ להתעלם מן הכלב.
לתימהוני, פרץ לפתע הבחור בבכי תמרורים, וביקש כי אסלח לו ואמחל לו. הוא ממש קרס על הרצפה, הליט את פניו ביד אחת וביד השנייה ליטף את הכלב בכל גופו.
לאחר שנרגע קמעא אמרתי לו כי לא ממני הוא צריך לבקש סליחה, בי אישית לא פגע. אולם - אמרתי - עליו לבקש סליחה מן הכלב, ובוודאי גם מבורא עולם על שכך התייחס, בין אם בכוונה או בטעות, לאחד מברואיו. ואכן הבחור כרע ליד הכלב וביקש את סליחתו בחום רב.
סופו של דבר, הבחור חזר בערב, שילם את עלות הטיפול, וביקש ממני לדאוג לכלב לבית חם.
הכלב אומץ ע"י ידידה של הבחור הראשון שמצא אותו, ושם חי ימים טובים ומאושרים.
(עפ"י ד"ר ליליאן אבי, אתר מאמרים. www.articles.co.il)
מחק אותי מתפוצת אימייל זה | כניסה לאתר