3 פרשת תזריע: האם יש הסבר עקבי, הוא או היא?

[אוריאל פרנק‎]

מצאתי מאמר זה:

מנהג ומסורה "הוא" - זכר או נקבה על שלושה מקרים בתורה : ויקרא יג : כב ; יח : כג ; במדבר יח : יט
 עמוד: קפז - רל

בתוך:    כנישתא - מחקרים על בית הכנסת ועולמו - 3
 הוצאת אוניברסיטת בר אילן   תשס"ז

קראו בכותר - כנישתא - מחקרים על בית הכנסת ועולמו - 3 (openathens.net)
 

 
מאת: Uriel Frank  
‪Date: יום ה׳, 18 באפר׳ 2013 ב-16:03‬
‪Subject: [רוחב לשון] 2 פרשת : האם יש הסבר עקבי, הוא או היא? 

דומני ששאלתו לא רק על הכתיב אלא גם ניסיון להבין את השיטה מתי זכר ומתי לשון נקבה

From: sm

Sent: Thursday, April 18, 2013 12:27 PM

Subject: הוא והיא

שלום

בקשר לשאלת הרב א. אומן מה הכלל בהוא והיא. לכאורה הכלל הוא שבתורה כולם "הוא", ויש רק כמה יוצאים מן הכלל הכתובים "היא". ובמקרה שנים מהם בפרשת תזריע, וכמה מהם בפרשיות השבוע. (מה שצריך ביאור הוא, מה באמת קרה למילה זו?)

 

מנחת שי בראשית פרק יד

ומלך בלע היא: כתי' ביו"ד, חזקוני, ע"כ. והוא חד מן י"א דכתי' יו"ד בתורה וסי' נמסר במ"ג פ' וישב, והשני שבפרשה כתו' הוא וק' היא. והנני מציג לפניך מסורת שכת' הרמ"ה ז"ל שהיא יותר ברורה ממסרתנו, וזה תוארה, הוא הסובב, כל הוא ההוא, דלשון זכר, מל' וי"ו ואל"ף כתי', וכל לשון נקבה דכות', בר מן י"א באוריית' דכתי' יו"ד ואל"ף, וסי' היא צער קדמאה דעשו מלחמה, הלא הוא אמ' לי אחתי הוא והיא גם הוא אמצעא משלשתן והיא, והיא שלחה אל חמיה, אשר היא דכי ימות מן הבהמה, והיא הפכה שער לבן דשחין, והיא כהה דואם יראנה הכהן קדמאה, שבת שבתון היא דאחרי מות, והיא תראה דואיש אשר יקח את אחתו בת אביו דקדשים, היא מחללת קדמאה, והיא נטמאה דושכב איש אתה קדמא' דפסוק, ועבר עליו רוח קנאה תניי' דפסוק, וכל שארא הוא כתי', עם וי"ו. [היא].

 

כל טוב

שמואל

 

----- Original Message -----

From: אברהם אומן       Sent: Saturday, April 13, 2013 10:47 PM

Subject: פרשת תזריע: האם יש הסבר עקבי, הוא או היא?

נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:

וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ

וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא:

צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ

לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:

הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא

וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא:

נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה:

וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא:

צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא

צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה

וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא:

וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא:

הַבַּהֶרֶת לֹא פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא:

וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא:

נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא

בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא:

צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא

אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא

צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא:

כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף

וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא

וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:

פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ

 

 

מענה לשון לפרשת תזריע

אוריאל פרנק    

 

אחת הטעויות הרגילות בקריאת התורה היא בקריאת המילה "הוא". אין כל תקלה כשהיא נאמרת לגבי זכר ומנוקדת בשורק: "הוּא", כמו בעברית שלנו. הבעיה היא שבתורה יש גם "הוא" לנקבה, בעל כתיב זהה (הומו-פון בלעז), אך יש לקרוא את האות ה' בניקוד חירק: "הִוא", ולהתעלם מהאות ו', ולקרוא כאילו כתוב ביו"ד ("הִיא").

בלבול זה מצוי בפרשתנו, בפרשת נגעי צרעת[1]: "נֶגַע צָרַעַת הוּא" (ויקרא יג, ג)... "וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא" (שם, ח)... "טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא" (שם, טו)... "נֶגַע צָרַעַת הִוא" (שם, כ, ועוד). זכירת הקריאה הנכונה היא משימה לא קלה לקורא, אך הסברה שלמה לתופעה היא משימה עוד יותר קשה עבור הפרשנים.

על בעייה לשונית זו מעיר רש"י (ויקרא יג, ח): "צָרַעַת - לשון נקבה. נֶגַע - לשון זכר".

בהערה זו רצה רש"י ליישב את דקדוק לשון התורה[2]: מחד גיסא כתוב "נֶגַע צָרַעַת הוּא" (שם, ג) וכן "טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא" (שם, טו) וכן "וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו" (ויקרא יג, ה) בלשון זכר, ומאידך גיסא כתוב "וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא" (שם, ח) וכן "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה" (שם ט) וכן "נֶגַע צָרַעַת הִוא" (שם, כ) בלשון נקבה.

הגם שמנהג הלשון הוא שהפֹעל יתאים למין הדקדוקי של עיקר ("גרעין") הצירוף השֵׁמָנִי[3] (דהיינו "נֶגַע", שהוא ה"נסמך" בצירוף הסמיכות "נֶגַע צָרַעַת") ולכן היה מתבקש לכתוב "נֶגַע צָרַעַת כִּי יִהְיֶה" -- לפעמים ההתאמה היא למִלה ("לוואי") הנלווית והנספחת אליו (דהיינו "צָרַעַת", שהיא ה"סומך" בצירוף זה), ובפרט ש"צָרַעַת" סמוכה יותר אל הפֹעל[4].

עיקרון זה מבואר בפירוש רד"ק למלכים (א פרק יז). אליהו מבטיח לאשה מִצָרפת "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר" (פסוק יד), אך בתיאור התגשמות נבואתו לא נאמר על "צַפַּחַת הַשֶּׁמֶן" שהיא "לֹא חסרה" בלשון נקבה, אלא בלשון זכר: "צַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (פסוק טז), אע"פ שה"צַפַּחַת", שהיא גרעין הצירוף השמני, ממין נקבה! וכך כותב רד"ק:

"ואמר חָסֵר לשון זכר, כי טעמו אל הַשֶּׁמֶן; ולמעלה אמר לֹא תֶחְסָר לשון נקבה, טעמו על הצַפַּחַת; והעניין אחד.

כמו שאמר למעלה (פסוק יד) הוא מנהג הלשון ברוב: להיות טעם הפֹעל אל הדבק[5],

ובמעט[6]: יהיה הפֹעל אל הנדבק, כמו: כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה (שמואל ב, י, ט; במקום "כי היו"), קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ (איוב כט, י; במקום "נחבא"), "קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים" (שמואל א, ב, ד; במקום "חתה"[7])".

מהדוגמה "כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה" נוכל להסיק שגם כשבא הפֹעל לפני צירוף הסמיכות, ניתן להתאים את מינו למין השם השני ("הסומך") אף שהוא מרוחק יותר!

מכאן נוכל ללמוד לעניין לשון ההלכה שאמרו חז"ל בנוגע לקטורת הסמים, שאותה אנו מזכירים במהלך התפילה: "חיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה". משפט זה מופיע פעם אחת במדרש התנאים (ספרא אחרי מות, פרשה ב, פרק ג), פעמיים בתלמוד הבבלי (כריתות ו, א; יומא נג, א), ארבע פעמים בירושלמי[8], ומודפס בסידורי כל עדות ישראל[9]. לכאורה, משמעות המשפט היא שמי שחִסר סממן אחד מתוך כל אֶחד מאַחד עשר סממני הקטורת, כגון שהקטיר רק עשרה סממנים, חייב מיתה (בידי שמים). הואיל והמין הדקדוקי של "סממן" הוא זכר[10] - מתבקש שנוסח הלכה זו יהיה כלשון הרמב"ם: "חיסר אחד מסממניה - חייב מיתה" (הלכות כלי המקדש פ"ב, ה"ח[11]), אך ברוב הספרים והסידורים[12] הנוסח הוא "חיסר אחת", ולא "אחד"!

דברי רש"י ורד"ק שהבאנו, המלמדים שלפעמים העיקר הוא גרעין הצירוף השֵׁמָנִי (כמו "נֶגַע", בצירוף "נֶגַע צָרַעַת") ולפעמים ההתאמה היא ללוואי של הצירוף (כמו "צָרַעַת"), יסייעו לנו לעניין הצירוף השמני "סממניה". צירוף זה מקוצר מהצירוף "סממנים שלה" (של הקטורת), ובו "סממני" הוא העיקר (ה"גרעין"), והסיומת הנקבית "-ה" היא הטפלה והנלווית אל השֵם ("כינוי שייכות חבור"). אכן, "מנהג הלשון ברוב" (כלשון רד"ק) להתאים את מין המספר אל גרעין צירוף הסמיכות (דהיינו "סממנים") ולומר "אחד מסממניה"; אך במיעוט המקרים תהיה התאמה אל ה"נדבק", ה"לוואי" (דהיינו הקטורת הרמוזה בסיומת "-יהָ"), ולכן אין פסול בנוסח "אחת מסממניה".

ואם תאמר שהוכחה מלשון המקרא על לשון חז"ל אינה קבילה, שהרי אמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן"! ויש להשיב מיניה וביה, מתוך אִמרת חז"ל זו בעצמה יש להוכיח שבעיקרון זה נשתוו לשון תורה ולשון חכמים: הרי המִלים "לעצמה" ו"לעצמן" מתאימות למין השמות הסומכים, "תורה" ו"חכמים", ולא לנסמך "לשון". ואין זו הדוגמה היחידה, אף שאין זו דרך המלך, לא בתנ"ך ולא בלשון חכמים[13].

הסברים אחרים לחריגה הדקדוקית שבצירוף "אחת מכל סממניה":

2. ניתן להציע כי הדבר הנספר איננו "סממן אחד", אלא "מִדָה אחת" או "כַמוּת אחת" או "מָנָה אחת" של אחד הסממנים[14]. לפי זה, מי שמחסר "אחת מסממניה" - איננו המשמיט לחלוטין את אחד הסממנים, אלא המפחית את כמות אחד הסממנים, יחסית לשאר הסממנים[15] (שהרי שורש חס"ר משמש גם להֶעדר והשְמָטָה[16], וגם למיעוט והפחתה[17]).

3. ניתן להצדיק את הנוסח "אחת" בטענה שלא תמיד חייבת להיות התאמה במין הדקדוקי, במיוחד כשאין המין מוטבע במציאות אלא רק מנהג הלשון[18].

4. דרך מרווחת הרבה יותר, ולפיה אין קושיה ואין תמיהה וממילא אין צורך לפתוח שערי תירוצים: יתכן שהנוסח "אחת" לא יצא כלל מפי חז"ל, אלא הוא פרי שיבוש העתקה: הקיצור של א'[חד] פוענח בטעות המעתיקים לא'[חת]. הנוסח "אחד" מופיע בכתבי יד של הספרא[19] ושל הבבלי[20], ובספר אבודרהם (פיטום הקטורת ד"ה ואומר). כך הגיה ריעב"ץ את נוסח התלמוד[21], וכך תיקנו כמה מגדולי האחרונים את הנוסח בסידור, הלכה למעשה[22]. כאמור, זוהי גם לשון הרמב"ם, ר' יוסף קארו ורמ"א.

עכ"פ, בין אם נמשיך לדבוק בנוסח התמוה וניישבו, ובין אם נחזיר ליושנו את עטרת הנוסח העולה בקנה אחד עם כללי הדקדוק -- בזכות תשומת הלב לדקדוק זה נִתן להתבונן ולעיין ולכוון כראוי[23].

 

 

 

 

 

 

---

[1] הבעייה רווחת גם בצירופי סמיכות של שמות שמינם הדקדוקי אינו זהה (כגון "נֶגַע צָרַעַת") וגם כשיש כמה "מסַמְּנים" ממינים שונים לאותו "מסומן", כגון השם הנקבי "חַטָּאת" והשם הזכרי "קרבן" המסמנים דברים שונים ממינים שונים. ראה ויקרא ה, ט: "וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא", ושם, יא: "עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת ... כִּי חַטָּאת הִוא". וכגון: "שַׁבָּת הִוא" (ויקרא כג, ג)... "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא" (שם, לב), ועיין בפירוש ראב"ע לבמדבר כח, י: "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ".

[2] כמבואר ברא"ם ובשאר מפרשי רש"י.

[3] "צירוף שֵׁמָנִי" הוא צירוף מִלים שגרעינו הוא שֵם (כמו: "בית גדול", "נֶגַע צָרַעַת", "אחת מסממניה"), לעומת "צירוף פעלי" שגרעינו - פֹעַל ("למדו היטב"). אחד הסוגים של "צירוף שֵׁמָנִי" הוא "צירוף סמיכות", שבו גם הלוואי הוא שֵם (שם עצם, בד"כ).

[4] ר' מנחם בולה, דעת מקרא לויקרא יג, ט.

[5] "דָבֵק" הוא גרעין צירוף הסמיכות, ובמקרה זה: צַפַּחַת (במונחי הלשון המקובלים בימינו: "נִסמך"). "נִדבּק" הוא מה שנלווה לגרעין ומוסיף עליו מידע, ובמקרה זה: הַשֶּׁמֶן (במונחי ימינו: "סוֹמֵך").

[6] כן נראה לי להגיה, במקום "וכמעט".

[7] מעניין שלא כך פֵרש על אתר, בשירת חנה: "טעם חַתִּים על גִּבּוֹרִים, לא על קֶשֶׁת, כי היה לו לומר חַתָּה!" (ועי"ש בפירוש רא"מ פיורקא, דרך הקֹדש).

[8] כן הוא גם בדפוס ונציה ובכתב יד ליידן: פעמיים ביומא פ"ד ה"ה; שם פ"א ה"ה; מגילה פ"א הי"א.

[9] לא נאריך כאן במגוון מנהגי העדות. רק נעיר כי לסדר פיטום הקטורת יש גרסה קצרה וארוכה: יש נוהגים לומר תמיד את הארוכה, ויש נוהגים לאומרה רק בחלק מן התפילות. הקצרה כוללת רק את הברייתא התלמודית (כריתות ו, א) שמפרטת מהם רכִיבֵי הקטורת ("[תנו רבנן] פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת... מִפְּנֵי הַכָּבוֹד"); הגרסה הארוכה מוסיפה עוד ששה משפטים המלוקטים משני התלמודים ("תַּנְיָא... כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק... תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'") ועליה כתב מרן הבית יוסף, או"ח, סי' קל"ג: "ובנוסחת קצת סידורים יש תוספת בסוף ברייתא זו... והתוספת הזה כתבוֹ הכל-בו ופירשוֹ (סי' ל"ח), אכן ה"ר דוד אבודרהם לא כתבו, וגם רוב העולם לא נהגו לאמרו". מעניין היפוך מנהגים שחל כאן: כפי שעולה מדבריו, מנהג ספרד היה לומר את הקצרה; הגרסה הארוכה המוזכרת במקורות אשכנזיים (כגון במחזור ויטרי ובתוספות שבועות י, ב ד"ה מותר; בנוסף לכל-בו הפרובנסלי) היתה כנראה מנהג בני אשכנז. דומני כי כיום שגורה הגרסה הארוכה בפיות צאצאי יהודי ספרד יותר מאשר צאצאי יהודי אשכנז (חותני אף הראני סידור אשכנזי, כמנהג אנגליה, שהגרסה הארוכה איננה מופיעה בו כלל). הרדב"ז שנשאל כמה קושיות על נוסח הגרסה הארוכה הִבהיר: "צריכין אתם לדעת כי ברייתא זו אינה שנויה בשום מקום בלשון זה, אלא מְסַדרֵי התפלות חִברוה מפסקי ברייתות שנויות בכריתות, והתם לא קשיא כלל, תעיינו שם" (שו"ת ח"ד סי' ל"ה), "ולכן אל תתמה אם באו שלא על סדר נכון" (ח"ב סי' תרנ"ג).

ההלכה שאנו דנים בה מופיעה פעמיים: גם בגרסה הקצרה וגם בתוספת המלוקטת: הפעם הראשונה בדברי רבי נתן (הבבלי) האומר: "אף כיפת הירדן כל שהוא; ואם נתן בה דבש - פסלה; חיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה" (כך הנוסח הנדפס בכריתות). הפעם השניה (בברייתא המלוקטת מתוך דברי הירושלמי) בדברי רבי יהודה: "אִם כְּמִדָּתָהּ - כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין; וְאִם חיסר אחת מכל סמ(מ)ניה - חייב מיתה" (כך היא "הגירסא המדוייקת", לדעת החיד"א, ברכי יוסף או"ח קל"ב סק"ט).

[10] כמוכח מנדה פ"ט מ"ז "שבעה סממנין", ומדברי רב יוסף בכריתות שם: "באחד מסממני הקטרת", ובצדק פותחת ברייתא זו במספר זכר: "ואחד עשר סממנים היו בה".

[11] וכן הוא בלשון פוסקים נוספים, כגון הכל-בו סימן ל"ח, ר' יוסף קארו בבית יוסף, והרמ"א בדרכי משה, או"ח, סי' קל"ג.

[12] כן מודפס בספרא ובתלמודים (כנ"ל), במחזור ויטרי, בסידור התפילה לרוקח, ובטור או"ח קל"ג, ובמרבית סידורי כל העדות בימינו.

[13] ראה גם מטבע לשון חכמים "זו תורה וזו שכרה", במקום "וזה שכרה" (ברכות סא, ב; מנחות כט, ב; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א; וראה בספרו של מורי פרופ' משה בר אשר, מחקרים בלשון חכמים, א, עמ' 54, אודות המין הדקדוקי של הצירוף "גמר מלאכתה" במסכת כלים פ"ה מ"ב ופ"כ מ"ז).

[14] ע"פ פירוש הסידור של הריעב"ץ, עמ' ק"ן במהדורת אשכול, ופירוש עץ יוסף שבסידור אוצר התפילות. והשוה לנוסח שבסדר רב עמרם גאון סדר מעמדות: "אמר ר' יהודה: זה הכלל כל כמדתה כשרה חצאין; (ש)חסר בה מכל סימן וסימן או שחסר אחת מכל סמניה או שלא נתן בתוכה מעלה עשן - חייב מיתה" (את האות ש' הקפתי מסברא, וכך הנוסח במחזור ויטרי סימן ק"א). ופירוש "חיסר בה מכל סימן וסימן": "מאותן אחד עשר סממנים שאמרנו למעלה, שלא נתן בה מכל אחד כמשקלו המפורש למעלה" (מחזור ויטרי סימן ע"ז ד"ה פיטום, סידור רש"י סימן תל"ג, וספר כל-בו סימן ל"ח). נראה שבנוסח זה כללו את שתי האפשרויות: השמטת סממן וגם הפחתתו.

[15] יתכן שמשפט זה, המופיע פעמיים בסדר פיטום הקטורת (כנ"ל), סובל שני פירושים: בפסקה הראשונה בהֶקשר של "לא נתן בה מעלה עשן" או "אם נתן בה דבש" - מסתבר ש"חיסר אחת מכל סממניה" הוא השמטת אחד הסממנים (וא"כ מסתבר מאוד לגרוס כאן "אחד"); אך בפסקה השניה מסתבר ש"חיסר אחת מכל סממניה" הוא הניגוד של תחילת המשפט: "כמדתה - כשרה חצאין", דהיינו, מדובר במי שנתן מאחד הסממנים מִדָה פחותה שאינו "כמדתה", באופן לא פרופורציונאלי (וכאן ניתן להצדיק את הנוסח המקובל "אחת"!).

שמא ניתן לשער כי הנוסח המקורי של הלכה זו היה "אחת" (במובן של הפחתת מדה אחת של אחד הסממנים), וגם כששובצה לשון זו בהקשר אחר (במובן של השמטת אחד הסממנים) לא שינו הלשון שהיתה כבר שגורה.

[16] כמו בביטוי "מחוסר בגדים", שאינו מי שלובש בגדי כהונה חלקיים, אלא מי שלובש חלק מבגדי הכהונה: כהן הדיוט הלובש פחות מארבעת בגדיו, וכהן גדול פחות משמונה. גם הביטוי "מחוסר כִפורים" איננו מי שכִּפֵּר באופן חלקי, אלא מי שטֶּרם הביא קרבן לכפרה לאחר שנגמרה טהרתו (זבחים פ"ב מ"א).

[17] כגון: "וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר" (בראשית ח, ה); "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר, וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר" (שמות טז, יח). בשני פסוקים אלו מדובר על הפחתת כמות החומר (מים/מן). צ"ע אם מי ש"לִבּוֹ חָסֵר, וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" (קהלת י, ג) וכן ה"חֲסַר לֵב" (משלי ו, לב ועוד) - האם מדובר על מי שיש לו לב ודעת חלקיים, או על מי שלגמרי "אין לו לב".

[18] כעין דברי ריעב"ץ בסידורו, עמ' קמט: "מפני שהיא עזה... ואין לחוש אם הוא לשון נקבה, אחר שאין בו רוח חיים". יש לזכור שלפעמים מתייחסים אל שמות עצם מסוימים גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה אפילו באותו משפט (ראה שמות לה, יז וחזקוני שם).

[19] בכתב יד רומי (אסִּמאני 66) של הספרא, שנכתב ונוקד (בניקוד בבלי) בתקופת הגאונים (נחלקו החוקרים אם הוא מהמאה הששית או העשירית למניינם) הנוסח הוא: "או שחִסַר אֶחָד מכל סמְמניה".

[20] כך גורסים ארבעה כתבי יד ודפוס ונציה במסכת יומא. בכריתות בדפוס ונציה מקוצר: "אח'".

[21] בהגהותיו לכריתות; אך ביומא שתק. יש לציין כי בסידורו הדפיס את הנוסח המקובל, "אחת" (עמ' תשכ"ב במהדורת אשכול).

[22] רבה של ירושלים לפני כשלוש מאות שנה, רבי ישראל יעקב אלגאזי (בספרו שלמי ציבור, עמ' קמ"ט במהדורת תשמ"ז), כתב רשימת דקדוקי תיבות בסדר פיטום הקטורת, ובה נאמר: "וצריך לומר: '[כִּפַּת הַיַּרְדֵּן] כל שהִיא' ולא 'שהוּא', כן כתב האר"י ז"ל. 'כדי לשפות בה את הצפורן' כן צריך לומר, ואין לומר 'ליפות' כמו שכתוב בספרים. וצריך לומר: 'זה הכלל אם כמדתה כשרה לחצאין ואם חיסר אחד' כו', כן כתב האר"י סרוק ז"ל". משמע מרשימה זו (שהובאה גם בשערי תשובה או"ח סי' מ"ח, סק"ב ובשערי תפלה לר' יעקב רקח, מהדורת ירושלים תשד"ם, עמ' 35) שהדיוק "אחד" ולא "אחת" מקורו בתלמיד האר"י, ר"י סרוק, אך בליקוטי מהרי"ח (לר' ישראל חיים פרידמאן, מהדורת ירושלים תשס"ג, עמ' נ"ב) מיוחס דיוק זה לאר"י. יש לציין כי ברשימת הדיוקים באמירת פיטום הקטורת שכתב ר' חיים ויטאל בשם האר"י (שער הכוונות, עניין נוסח התפילה, ירושלים תשמ"ח, עמ' שכ"ט) נאמר לדייק בנוסח "כִּפַּת הַיַּרְדֵּן - כל שהִיא" ולא "שהוּא", אך לא מוזכר שם אם יש לומר "אחד" או "אחת".

בנוסף, כך הוא נוסח הרש"ז בעל התניא בסידורו, ואת נימוקו מסביר ר' אברהם דוד לאווֹט (נפטר בשנת ה'תר"ן, 1890) בספר שער הכולל פ"ג סט"ז, המודפס בסוף שו"ע הרש"ז: "כצ"ל אחד בד' ולא אחת בתי"ו, כי סמים הוא לשון זכר, וקטורת לשון נקבה".

בחיפושיי בסידורים בני דורנו מצאתי שנים שהלכו בדרך זו (מלבד סידור חב"ד):

·         כך הדפיס הר"י קאפח בסידור שיח ירושלים כמנהג יהודי תימן (בלדי); בהערת שוליים מוצג הנוסח הנפוץ, "אחת".

·         כך תוקן בסידורים ובמחזורים האשכנזיים בהוצאת קורן.

צ"ע האם כל אחד ממתקנים אלה חִדֵּש זאת על פי סברתו, או ע"פ מסורת חיה או כתובה.

[23] לא באנו להכריע כאן הלכה למעשה, אלא רק להציג הצדדים השונים. ניתן לומר שכל אחד יעשה כמנהג אבותיו או כמנהג מקומו, אם יֶשנוֹ. וָלא, דרושה הכרעה בין מנהג רוב העולם כתוצאה מהנוסח הנדפס ברוב הסידורים (ולתרץ את אחד התירוצים הנ"ל), לבין לשון רוב הפוסקים (רמב"ם, שו"ע, רמ"א, בעל התניא, ריעב"ץ ועוד) שהיא דרך המלך מבחינת דקדוק הלשון.

וראה דברי הריעב"ץ ש"אין מביאין ראיה מן הזרים להשתמש בהם תשמיש קבוע" (לוח ארשׁ, תשס"א, עמ' יט; קעו), ואולם "התרנו לבקש לעצמנו לפעמים דרכים רחוקים לקיים בידינו לשון רבותינו ומליצתם במקום שהם בדוקים... רק שיהא ודאי נוסח אמִתי ידוע לרז"ל, אז החוב מוטל עלינו לאשרו ולקיימו ואף בדרך הזרים" (שם עמ' קעא). וכיו"ב כתב החיד"א (שו"ת יוסף אומץ, י"א). והשוה למובא בשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח, כ"א):

"וראוי לומר ע"ז כמ"ש הב"ח או"ח (ר"ס מו) בד"ה ומ"ש כי סיים מסאני, ולכן אין לשנות מהסידורים הקדושים שהיו בידינו. ועכשיו נהגו לשנות ע"פ הסידורים הנדפסים מחדש כל אחד לפי רצונו, ולא שאלו את פי הגדולים אשר בארץ, ועתידים ליתן את הדין. ע"כ. ומה מאד יש להצטער על כמה חזנים וש"צ יודעי ספר ההולכים אחרי ההבל... ואינם יודעים שעל כגון זה אמרו שאין להשגיח בסידורים. (וכ"כ הגאון ר' אברהם הכהן משאלוניקי בס' טהרת המים בשיורי טהרה מע' י' אות כ"ג, שאין להשגיח במ"ש בסידורים) ובפרט מחזורים כאלה שהמוציאים אותם לאור אינם אפילו בסוג תלמידי חכמים. ועליהם נאמר עמי בעצו ישראל ומקלו יגיד לו".

והשוה לדיון במאמרִי על נוסח ספירת העומר: "עשרים ואחד או אחד ועשרים?", כתב העת "המעין", גיליון ניסן תשס"ט (זמין גם ב"מרשתת": http://www.shaalvim.co.il/uploads/files/09-C-3-25-42.pdf). וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

--
קיבלת הודעה זו מכיוון שאתה מנוי לקבוצה 'רוחב לשון' בקבוצות Google.
כדי לבטל את המנוי לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה הודעות דוא"ל, שלח הודעת דוא"ל אל rohav-lashon...@googlegroups.com.
כדי לפרסם הודעות בקבוצה זו, שלח דוא"ל ל-rohav-...@googlegroups.com.
בקר קבוצה זו ב-http://groups.google.com/group/rohav-lashon?hl=iw.
לאפשרויות נוספות בקר ב-https://groups.google.com/groups/opt_out.