תרגום המקרא לעברית
uriel
מכתב פרופ' יוסף עופר
ועוד הערה על עניין אחר: בראש הגיליון הוצע "תרגום לעברית" של הפסוקים הראשונים של פרשת אחרי מות. לדעתי, כל שוחרי לשון הקודש צריכים לקום ולמחות על האפנה החדשה הזאת לתרגם את התורה לעברית. היום שבו תורגמה התורה לעברית קשה שבעתיים מן היום שבו היא תורגמה ליוונית, תרגום שגרם לזעזוע של ת' על ת' פרסה.
לאחרונה קראנו וראינו תרגומים לעברית החדשה המיועדים לתלמידי בתי הספר הכלליים, המתקשים ביותר להבין את לשון המקרא. התרגומים האלה מסוכנים, מפני שהתלמידים עלולים לקרוא את טור התרגום ולוותר על המקור, כפי שהם נוהגים לרוב בתרגומים של ספרות אנגלית.
כל עוד מביאים ביאורים למילים קשות, או מתרגמים בדרך ארעי פסוק או חלק פסוק – הרי זה חלק מתהליך הפרשנות. אבל תרגום רצוף של הטקסט הריהו כהכרזה שאין לשון המקרא שפתנו, ואנו זקוקים לתרגם אותה בדיוק כמו שזקוקים לכך דוברי האנגלית והערבית והיידיש.
חבל שגם בציבור שלנו פשטו לאחרונה ספרי תהילים עם תרגום עברי צמוד, המצמידים ללשון הקודש הנהדרת את העברית העילגת שבה הכרח להמיר כל מילה במילה 'נמוכה' ו'פשוטה' ממנה.
כמה זעמה פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל על המורים המבקשים מתלמידיהם לחזור על הפסוק בלשונם: "אתם מבקשים מהם להמיר את לשון הנביאים הנהדרת בלשון העילגת שלהם?!"
יוסף עופר
פרופ' יוסף עופר Prof. Yosef Ofer
המחלקה לתנ"ך Bible Department
אוניברסיטת בר אילן Bar Ilan University
טל' 02-9961782 052-3463202 972-52-3463202+ 972-2-9961782+ Tel
תשובת יהושוע בוך
לכב' פרופ' יוסף עופר
שלום רב,
הגיעני מכתבך ובו דברי ביקורת על התרגום שלי לעברית לפסוקים מפרשת השבוע. הריני מציע בדבריי להלן את תשובותי לדבריך.
למרות תחיית הלשון העברית בדורנו, עדיין הלשון העברית המקראית קשה לרוב המוחלט של דוברי העברית, כיוון שהלשון העברית של ימינו שונה ונבדלת מזו המקראית בתחומים רבים, ואין צורך לפרטם, כי ידועים הם, ולכן הבנת התנ"ך קשה אפילו לדוברי עברית. רבים מדוברי העברית בימינו ובכלל זה תלמידי חכמים יודעים לצטט פסוקים מהתנ"ך כצורתם, אך אינם מבינים אותם כלל. אף הפירושים העבריים החדשים לתנ"ך שיצאו בדורנו, מפירושו של הרטום ועד הפירוש של "דעת מקרא", אינם נותנים לרוב הציבור מענה מושלם להבנת התנ"ך. להלן כמה סיבות לכך. פירושים אלה מפרשים בדרך כלל בכל דיבור מילה אחת או כמה מילים מתוך פסוק, ואינם מפרשים את שאר המילים שבפסוק ואף לא את הפסוק כולו, ובכך הם מותירים ללומד להשלים בעצמו את הפירוש של שאר המילים ושל הפסוק כולו. כמו כן, הם מאריכים לפעמים בדבריהם, ואף נותנים לעיתים כמה פירושים למילה או לביטוי, ובכך הם מייגעים את הלומד וגורמים לו להתלבט בהבנת הכתוב. פירושים כאלה טובים רק לחוקרים וללמדנים, אך אינם עונים על הצורך היסודי של רוב הציבור, שהוא הבנה פשוטה של התנ"ך. הבנה כזו ניתנת להשגה רק באמצעות פירוש פשוט, קצר ורציף לכל פסוק ופסוק בתנ"ך. לדעתי התרגום שלי עונה במלואו על הצורך הזה, שכן התרגום הזה אינו מילולי אלא פרשני. התרגום הזה כתוב בעברית תקנית של לשון ימינו, והוא שווה לכל נפש. שלא כמו בספרות כל שהיא, שמי שאינו מבין את שפת המקור נזקק לתרגום כולו, והוא קורא רק את התרגום, הרי בתנ"ך, כיוון שהקורא העברי בן ימינו מבין את לשון המקרא במידה מסוימת והוא נזקק רק למקצתו של התרגום, הוא עשוי לקרוא את התנ"ך במקורו בשילוב התרגום, ולכן אין לחשוש שהוא יקרא רק את התרגום ויוותר על המקור לגמרי. אני מאמין שהתרגום הזה (לכשאזכה לעשותו על כל התנ"ך) לא זו בלבד שלא יחליף את המקור אלא אדרבה יקרב את הציבור הרחב אל התנ"ך, כיוון שהוא יקל מאוד את לימוד התנ"ך והבנתו.
הראיה לכך היא התגובות הנלהבות לתרגום שלי שאני מקבל. אכן יש התמהים על התרגום הזה כפי שתמהת אתה, ואני משיב להם כפי שאני משיב לך כאן. לעיתים אני מעמיד במבחן את התמהים על התרגום שלי ומבקש מהם לתרגם לעברית של ימינו פסוק כל שהוא, ולמרבה הצער הם נכשלים בכך, כיוון שלא זכו ללמוד תנ"ך ולהבינו בצורה פשוטה. אך רוב האנשים מודים לי על התרגום ואומרים שבעזרתו זכו להבין פסוקים רבים שלא הבינו מימיהם. יש גם השואלים אותי מדוע תרגמתי כך ולא כך ומדוע לא תרגמתי כמדרש חז"ל או כתרגום אונקלוס או כפירוש רש"י וכיוצא בזה, ואני משיב להם תוך כדי דיון והסבר.
בנוסף לכל האמור, התרגום שלי משמש גם לצורך הלכתי, וזו היתה למעשה הסיבה ליצירתו, כפי שאספר בסוף דבריי. אך תחילה ארחיב את הדיבור על קריאת התורה ותרגומה בימים הקדומים ועל התרגומים השונים והיחס אליהם במהלך הדורות.
קריאת התורה בציבור נתקנה לשם לימוד תורה לציבור, שכן רוב הציבור אינו לומד תורה בקביעות מדי יום, וקריאת התורה היתה ההזדמנות היחידה ללמד תורה לציבור (כך היה בכל הדורות מאז ניתנה התורה, וכך הוא גם בימינו). קריאת התורה בציבור לוותה מאז ומעולם בפירוש ובתרגום של דברי התורה, שהרי אין כל תועלת לימודית לציבור בקריאת התורה בלא הבנה והסברה של מה שקוראים לפניהם. מימות עזרא וכל ימי הבית השני וכל ימי חז"ל מצינו שהתורה תורגמה בשעת קריאתה לשפות אחרות שבהן דיברו היהודים. במקומות שבהם דיברו היהודים ארמית תורגמה התורה בשעת קריאתה לארמית, ובמקומות שבהם דיברו היהודים יוונית תורגמה התורה בשעת קריאתה ליוונית, ובמקומות אחרים תרגמו לשפה מדוברת אחרת. גם הנביאים והכתובים תורגמו בשעת קריאתם בציבור. הנוהג לקרוא בתורה עם תרגום לא היה רק מפני שהלשון העברית לא היתה מובנת לכל הנמצאים בבית הכנסת כגון עמי הארץ או נשים וטף, אלא גם מפני שבאמצעות התרגום ניתן אף פירוש לדברי התורה. אלמלא התרגומים היתה התורה משתכחת מישראל (לפי ממצאי מחקר היסטורי חדש, הקהילה היהודית באירופה אחרי חורבן בית המקדש השני התבוללה כמעט כליל, וזאת בגלל היעדר תרגום של התורה שבע"פ לשפות שדיברו בהן יהודי ארצות המערב – יוונית ולטינית, וחלקים מקהילה זו שלא התבוללו המשיכו לקיים את חוקי התנ"ך על פי התרגום היווני ויותר מאוחר הלטיני שהיה בידם. מעתה צא וחשוב מה היה אילו לא היו כלל תרגומים לתורה).
במסורת חז"ל מיוחס התרגום הראשון לארמית כבר לעזרא הסופר (ככתוב בנחמיה פרק ח פסוק ח: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". - "ויקראו בספר תורת האלהים" - זה מקרא, "מפורש" - זה תרגום (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א; תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד)). התרגום לארמית המפורסם ביותר הוא תרגום אונקלוס לתורה שעל פי מסורת חז"ל הוכן על ידי אונקלוס הגר במאה ה-2 לספירה. תרגומים חשובים אחרים הם תרגום יונתן לנביאים, תרגומים ירושלמיים לתורה ותרגום לכתובים.
תרגום המקרא ליוונית, המכונה "תרגום השבעים", הוא תרגום שהוכן על ידי יהודים ולשימושם, בתהליך שהחל בתרגום התורה במאה ה-3 לפנה"ס ונמשך בתרגום יתר ספרי המקרא ועיבודם בארבע מאות השנים הבאות, בעיקר באלכסנדריה שבמצרים. שמו של התרגום משקף את המסורת המובאת בספרות התלמוד ובספרים החיצוניים בדבר תרגום התורה או המקרא כולו ליוונית על ידי שבעים זקנים לבקשת תלמי המלך (תיאור האירוע נכתב באיגרת אריסטיאס ואצל פילון האלכסנדרוני. לדברי פילון נקבע חג שנתי לזכר האירוע). במרוצת המאות הראשונות לספירה נוצרו כמה עיבודים יהודיים לתרגום השבעים שערכו תיקונים ושינויים בנוסחו של תרגום השבעים. המניעים ליצירת העיבודים היווניים הללו היו מגמה לקרב את נוסח תרגום השבעים לנוסח המסורה, וכן מגמה להתרחק מהנוסח המזוהה עם הכנסייה הנוצרית. בין העיבודים המוקדמים החשובים יש למנות את תרגומו של עקילס הגר במאה ה-2 לסה"נ (עקילס היה תלמידו של רבי עקיבא).
התרגומים היווניים שימשו לתרגום בשעת קריאת התורה, והם סייעו ליהודים הרבים בארץ ובתפוצות דוברי יוונית להבין את התורה. בתרגומים היווניים השתמשו גם חכמים בדרשותיהם לכתובי המקרא. בתרגום השבעים היו השמטות והוספות ושינויים ביחס לנוסח העברי של המקרא, בעוד שתרגום עקילס התאים לנוסח העברי של המקרא שהיה רווח החל במאה ה-1 לפנה"ס עד המאה ה-2 לסה"נ. לכן אימצו היהודים בארץ ישראל את תרגומו של עקילס במקום תרגום השבעים (יש על כך עדות חיצונית מהמאה ה-3 לסה"נ), אך בתפוצות המשיכו היהודים להשתמש בתרגום השבעים.
הזעזוע של ת' על ת' פרסה (שהזכיר פרופ' עופר בדבריו) לא נאמר על תרגום השבעים ליוונית, אלא נאמר על תרגום לארמית של נביאים שיונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, וזאת מפני שגילה לבני אדם בתרגומו את סתריו של הקב"ה (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א), אך לא היה זה בשל עצם התרגום. על התרגומים ליוונית לא מצאנו במקורות חז"ל שום ביטוי לגנאי ושום התייחסות שלילית. להיפך, בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א נאמר: "רבי ירמיה בשם רבי חייא בר בא: תירגם עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע וקילסו (שיבחו) אותו ואמרו לו: 'יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם [הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם]' (תהילים פרק מה פסוק ג)" (מימרה זו בירושלמי מקבילה למימרה דומה בבבלי מגילה בשם אותם אמוראים שסופה הובא בתחילת קטע זה). הירושלמי מדבר על תרגום התורה ליוונית של עקילס, והשבח שאמרו לו "יפיפית..." יש בו רמז ברור ל'יפת-יוון', וכדרך שאמרו בירושלמי שם: "'יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם' - שיהו מדברין בלשונו של יפת באוהלו של שם" (וכן אמרו בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד ב). מטעם זה התירו רבותינו לכתוב ספרי תורה נביאים וכתובים ביוונית (בכתב יווני ובלשון יווני) (משנה מסכת מגילה פרק א הלכה ח), ובמקומות שלא היו יודעים לקרוא בתורה בעברית היו קוראים אותה ביוונית לפי תרגום השבעים (יש על כך עדות חיצונית מהמאה ה-6 לסה"נ. וראה תוספתא מגילה פרק ג הלכה יג והמקבילה בירושלמי).
שלושת הקטעים הבאים לקוחים מתוך הספר "למה צמנו? – מגילת תענית בתרא ורשימות צומות הקרובות לה" מאת פרופ' שולמית אליצור:
בסופה של מגילת תענית (מגילת תענית בתרא) ובמקורות נוספים מופיעה רשימת צומות שונים. הרשימה כוללת, מלבד ארבעת הצומות הקבועים, צומות על פטירתם של אישים מפורסמים מתקופת המקרא וצומות על אירועים קשים שאירעו בתקופת המקרא ובימי בית שני וסמוך לאחר חורבנו. קיימים שני ענפים עיקריים של רשימת התעניות. ענף אחד המשתקף במקורות ארץ ישראליים, הם קינה לתשעה באב של ר' אלעזר הקליר (ארץ ישראל, סוף המאה ה-6 וראשית המאה ה-7), פיוטי קידוש ירחים של ר' פינחס הכהן (ארץ ישראל, אמצע המאה ה-8) ורשימה מן הגניזה; וענף אחר המשתקף במגילת תענית בתרא למקורותיה הרבים. הרשימה של הענף השני מופיעה לראשונה בספר 'הלכות גדולות' לר' שמעון קיירא (בבל, המאה ה-9). בשלב מסוים צירפו את הרשימה גם למגילת תענית הקדומה, והעתיקוה כפרק אחרון של המגילה. צירוף זה ודאי משני, שכן רשימתנו שונה ממגילת תענית בכמה ממאפייניה המהותיים. אי אפשר להקדים את זמנה של רשימתנו לשלהי תקופת האמוראים.
בכל המקורות, חוץ מן הקינה הקלירית, נזכרת בחודש טבת תענית על כתיבת התורה ביוונית בימי תלמי המלך. הכוונה לתרגום השבעים למקרא. עניין זה מופיע במקורות קדומים כאירוע חיובי ואף מסופר על נס שהיה כרוך בו, אך משלב מסוים, אולי בעקבות אימוץ תרגום השבעים על ידי הנוצרים, נתפס כמעשה שגרם נזק לישראל (פסיקתא רבתי פסקה ה, מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן ו: "צפה הקב"ה שהאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יוונית ואומרים: אנו הם ישראל, אנו הם בניו של מקום"), וכלשון מסכת סופרים (א,ז): "והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה". במגילת תענית בתרא מצוין שבעקבות תרגום התורה ליוונית בא חושך לעולם שלושה ימים. עניין זה אין לו זכר במקורות קדומים.
לעניין זמן התהוותה של רשימת הצומות: העובדה שאין כל רמז לתעניות שברשימותינו בשני התלמודים ובספרות המדרשית הקדומה מלמדת כנראה שהתפשטות הרשימה לא קדמה הרבה למאה החמישית... נראה שהרשימה נתחברה, נתגבשה, הופצה ונתקבלה כמנהג מעשי בסביבות המאה החמישית ולכל המאוחר בראשית המאה השישית, כלומר בתקופה הביזנטית בארץ ישראל.
יש לי להעיר, שהיות והצום על כתיבת התורה ליוונית אינו נזכר בקינה הקלירית והוא נזכר לראשונה בפיוטי ר' פינחס הכהן, ייתכן שיש לאחר את זמן התהוותו של הצום הזה לזמן התהוותם של שאר הצומות.
הבחירה של הנוצרים הראשונים בתרגום השבעים ככתבי הקודש שלהם, השימוש הרב שהשתמשו בו הנוצרים והשינויים שהכניסו בו מעבדיו הנוצרים שנועדו להתאים את הטקסט להשקפותיהם גרמו לכך שהיהודים התרחקו מתרגום השבעים. באור זה יש לראות את דברי הגנאי לתרגום השבעים במסכת סופרים (פרק א הלכה ז) ובמסכת ספר תורה (פרק א הלכה ו), ש'אותו היום שזקנים כתבו כל התורה לתלמי המלך לשון יוונית היה קשה לישראל כיום שעשו בו את העגל, שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה'. מסכת סופרים נכתבה ככל הנראה בתקופת הגאונים במאה השמינית לסה"נ, ומסכת ספר תורה היא נוסח שונה של מסכת סופרים. נראה לי, שדברי הגנאי שבשני המקורות האלה אין מקורם בדברי חז"ל והם נוצרו לאחר ימי חז"ל (הראיה לכך היא, שמשפט זה, שמופיע בשני המקורות האלה כפתיחה לרשימת השינויים בתרגום השבעים שנעשו שלא ככתוב בתורה, אינו נמצא במקבילות בירושלמי מגילה פרק א ובבבלי מגילה דף ט עמוד א שבהם הובאה רשימת השינויים בתרגום. רשימת השינויים בשני המקורות האלה זהה לגמרי לזו שבירושלמי שם. זאת ועוד, בירושלמי שם נמצאת מימרה מנוגדת לאמור בשני המקורות האלה: "בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להתרגם כל צורכה אלא יוונית". לכן נראה לי, שהמשפט שלעיל שבא בשני המקורות האלה נוסף בתקופה מאוחרת, ומשפט זה יש בו צירוף של שני חלקי משפט שנלקחו ממקורות שונים: המילים 'אותו היום היה קשה לישראל כיום שעשו בו את העגל' נאמרו במקורן בתוספתא מסכת שבת פרק א הלכה טז ובמקבילות בירושלמי שבת פרק א הלכה ד ובבבלי שבת דף יז עמוד א בעניין שמונה עשר דבר שגזרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון בו ביום כשעלו לבקרו, והן הועברו מהעניין שם לעניין כאן (במגילת תענית בתרא וברשימות צומות הקרובות לה נזכרת בתחילת חודש אדר תענית על מחלוקת הלל ושמאי, ומהזכרת האירוע בקינה הקלירית עולה שהכוונה לגזירת שמונה עשר דבר, ולפי הנאמר בירושלמי שם, באירוע זה התגברו תלמידי בית שמאי על תלמידי בית הלל בכוח הזרוע, והמריבה הביאה לקטטה ואף לרצח. כתיבת התורה ביוונית ומחלוקת הלל ושמאי הם אירועים מימי בית שני והצומות עליהם סמוכים ברשימות התעניות, ולכן אין להתפלא על העברת הנאמר באירוע האחד לאירוע האחר. {אפ"ר: ניתן להוסיף, שיש גם קשר תוכני בין הדברים: גם ההסתייגות מהתרגום היווני, וגם גזירות י"ח דבר, רובן ככולן, מטרתן זהה: הרחקה מהגוים, ואולי גם הדימוי לחטא העגל, כי במעשה ההוא זינתה כלה תחת חופתה, ועם הסגולה עקר את סגולתו ובחר ככל הגוים באל נכר} בהשפעת לשון זה שבמסכת סופרים מופיע כך גם בכמה רשימות איטלקיות של צומות (ראה בספר הנ"ל של פרופ' שולמית אליצור)); והמילים 'שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה' נלקחו מהירושלמי תוך היפוך הדברים כדי להתאימם לכאן). הרי שכל דברי הגנאי הללו נאמרו מאות רבות של שנים לאחר שנכתב תרגום השבעים, ונאמרו רק על התרגום הזה ולא על תרגומים אחרים.
גם בתקופות הבאות נעשו תרגומים לתנ"ך בשפות שונות. מהם יש להזכיר את תרגום המקרא לערבית שעשה רב סעדיה גאון. מטרתו היתה לקרב את התנ"ך על ידי תרגומו ליהודים דוברי ערבית.
וכאן אשוב לתרגום שלי לעברית של ימינו. אני ממייסדיה של קהילה בירושלים שעורכת תפילות לפי נוסח התפילה ומנהגי התפילה הארץ ישראליים הקדומים שנהגו בהם בני ארץ ישראל. על פי המנהגים הקדומים, הקריאה בתורה וההפטרה בנביאים היתה מלווה בתרגום, ולפיכך אף בקהילתנו נוהגים כך. התרגום שלי הוכן על ידי כדי לשמש בשעת קריאת התורה וההפטרה בנביאים. כיוון שמטרת התרגום היא שהציבור יבין את המקרא, התרגום הוא בעברית של ימינו. וכיוון שהציבור יש בו אנשים בעלי הבנה שונה בלשון המקרא, מן הראוי שהתרגום יהיה רצוף. אני מאמין שאם קילסו התנאים את תרגום עקילס ליוונית, אין לי ספק שהם היו מקלסים את התרגום שלי ללשון הקודש.
בברכה,
יהושע בוך
קיבלת הודעה זו מכיוון שאתה מנוי לקבוצה 'רוחב לשון' בקבוצות Google.
כדי לפרסם הודעות בקבוצה זו, שלח דוא"ל ל-rohav-...@googlegroups.com.
כדי לבטל את המינוי שלך לקבוצה זו, שלח הודעת דוא"ל ל-rohav-lashon+unsubscribe@googlegroups.com
לאפשרויות נוספות, בקר בקבוצה זו בכתובת http://groups.google.com/group/rohav-lashon?hl=iw.