כמה ענייני לשון סביב לשון הברכה ולשון נוסח הגט
uriel
ילקוט שמעוני תהילים רמז תרסח = שוח"ט?
שויתי ה' לנגדי תמיד זה שאמר הכתוב וכתב לו את משנה התורה, מה משנה שכתב לו שתי תורות, אחת יוצאת ונכנסת עמו, ואחת מונחת בבית גנזיו, אותה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה כמין קמיעא ותולה בזרועו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. רבי חנינא בר ביונא, בשם ר' שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו, כאלו שכינה כנגדו, שנאמר, שויתי ה' לנגדי תמיד.
אמר רב צריך אדם לומר כשמברך, ברוך אתה ה', ושמואל אמר ברוך ה', על דעתיה דרב, שויתי ה' לנגדי. ר' יהודה ורבי זעירא, תרוייהו אמרי כל ברכה שאין בה מלכות, לא שמה ברכה, מה טעם ארוממך אלהי המלך.
מדרש תהלים (בובר) מזמור טז
[ח] 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד' (תהלים טז, ח). אמר רב צריך אדם לומר בשעה שמברך ברוך אתה ה', וכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, שנאמר 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד', ר' זעירא ור' יהודה תרווייהון אמרי כל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה, שנאמר ארוממך אלוהי המלך (תהלים קמה א) . אמר ר' ברכיה חדא דאת אמר כגון ברכת הפירות וברכת המצות, אבל בצלותיה כיון שהזכיר שם שמים יצא ידי חובתו.
² דעת שמואל מסתברת מאוד בזכות העקביות שיש בלשון נוסח הברכה: הכל בלשון נסתר, ואולי זוהי הלשון המקורית של מטבע ברכות.
² אך למנהגנו כדעת רב, שמוסיפים "אתה", נוצרת כאן דואליות, ועליה כבר הראשונים נתנו דעתם.
² י"א שע"י חוסר עקביות זה מבטאים אנו את יחסנו הדואלי לשכינה: גם נוכח וגם נסתר, וע"ד: "קדוש..." - מופרש ונסתר, אך גם "מלא כה"כ" - נוכח.
שו"ת הרמ"א סימן ז ד"ה ומה שכתב
ומה שכתב לי אדוני [=המהרש"ל] ששגגתי באיזו מלות בדקדוק כאשר העלה מר על ספר, אומר אינני מכת המדברים בעלי הלשון כי כבד פה ולשון אנכי +שמות ד, י+ כי אנכי נזהר בענין המכוון ולא במלות, שאינו מעלה ולא מוריד לענין דינא +מן שאינו עד כאן באותיות רש"י ובסוגריים בד"א.+ ואני מודה ששותא דמר לא ידענא, אך אומר שזהו דקדוק עניות ושרי לי מרי. כי ידוע לכל מבין שכזה יקרה לכל גדול בישראל כאשר מחשבתו משוטטת באיזה ענין שיפול טעות בדבריו, כ"ש שלא יוכל ליזהר בחסרות ויתירות כאשר העלה מר שכתבתי משולם מלא, כי אין זה ספר תורה ליפסל בזה. ואף כי לפעמים דברתי בדרך נכח ונסתר, בכוונה עשיתי זאת כי הוא נמצא במטבע הברכות ובמקראות, והוא דרך כבוד בנגלה ונסתר +בשבלי הלקט הלכה קסה מבאר דהוא ע"פ רב ושמואל שבארו הפסוק שויתי ד' לנגדי תמיד: רב אמר ברוך אתה ושמואל אמר ברוך הוא. עוד טעם: לפי שהקב"ה נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד עצמו. ובסדור אוצר התפלות כו, א בכוונת הברכות מביא טעם זה בשם הרשב"א. וע"ש ג"כ כד, ב פרק ל"ב מביא עוד טעמים. גם בסדור סדר רב עמרם השלם ירושלים התרע"ב, כד, א מדבר בזה בפירוש מערכי לב. בשם רבי יהודה הלוי מבארים דנוכח ונסתר שייך רק לגופים מוגבלים, שאינם נמצאים אלא במקום אחד בזמן אחד. כדי להדגיש שהקב"ה אינו מוגבל ומלא כל הארץ כבודו משתמשים בנכח ונסתר באותה ברכה.+ ומכל מקום איני מתפאר במה שאין בי כי מימי לא למדתי חכמת הדקדוק.
פירושי סידור התפילה לרוקח [א] מאה ברכות עמוד א
ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם תימא: בתחילת הברכה נראה כאילו מדבר בשכינה, ובסופה אינה מדברת, שהרי אומ' וציונו 11. ויש לפרש בתחילת תפילתו של כל אדם, הקב"ה מצוי, שנ' 12 שויתי י-י לנגדי תמיד, ועוד קרא אחרינא 13 בכל [ה]מקום אשר אזכיר את שמי וגו', לכך צריך אדם שיעמוד ביראה ובשמחה, שהרי פסוק אחד אומ' 14 עבדו את י-י ביראה, ובפסוק אחר אומר 15 עבדו את ה' בשמחה, נאה לו לאדם שנראה לו השכינה בתחילה, אבל יותר 16 היה גנאי לשכינה, שהרי אפילו משה רבינו מצינו קר' כת' מדבר אליו 17 , כלומר שאינו מדבר אליו, אע"פ שהיה עומד לפני המלך, והדין נותן כי היה גנאי למלך לדבר עבדו אליו, וכל שכן למלך מלכי המלכים הקב"ה].
הערות
11 עי' סידור חכמי אשכנז (סח"א) עמ' נז, שבה"ל סי' קסה, שו"ת הרשב"א סי' נב.
12 תהילים טז, ח.
13 שמות כ, כא.
14 תהילים ב, יא.
15 שם ק, ב.
16 כלומר, שאם היה ממשיך בלשון נוכח, היה בזה כעין פחיתות. במחזור ד"ז: ומה שהתחיל בנוכח באמרו אתה, וסיים בנסתר באמרו קדשנו וצונו, כתב האבן הירחי שאחרי שאמר לנוכח על שם שויתי ה' לנגדי תמיד ואמר שהוא מלך על כל העולם אם כן דיבורו נסתר ולכן סיים בנסתר, ויהיה מאמרו בא"י אמ"ה המצוה אותנו וכו'. וריב"א נתן טעם אחר לפי שהשם יתברך נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד עצמו, וכן הנשמה נראית ונעלמת, והברכה היא בפה ובמחשבת הלב, ואדם מורכב מגוף ונשמה, מצד נשמתו הוא דבוק בקונו ומצד גופו לא, ולכן באו צרכי האדם נוכח ונסתר.
17 במדבר ז, פט.
עיין ראב"ן הירחי, המנהיג, מהדורת ר"י רפאל, ח"א, עמ' פ"ד-פ"ה ובמקורות בהערה לשורה 18
o נראה דר"ל שבזמן שאדם מזכיר בפיו ש"ש, אז יש לכוין יותר ששכינה נגדו, ולכן בראש הברכה פונים בלשון נוכח, אע"פ שרוב הברכה בלשון נסתר.
² [וזכורני בשם ר"ח ברלין בן הנצי"ב שבכל אזכור ש"ש יש לכוין יותר מאשר בפסוק פותח את ידך.]
² לאור זאת, יש להציע שיש יותר מקום לכוין כוונת עומד בפני מלך בכל מילה שמכֻוֶנת לנוכח ה', כגון כל לשון ציווי, וכל כינוי גוף וכיו"ב:
מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דֽוֹמֶה לָּךְ.
אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלֽוּךָ, סֶּֽלָה.
אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּֽעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ
ספר כלבו סימן א ד"ה ומצינו על
ומצינו על ענין הברכות שתקנו חכמים בתחלת הברכה מדבר אדם לנכח הבורא יתברך שאומר ברוך אתה ולבסוף מברך שלא לנכח שאומר אשר קדשנו היה לו לומר אשר קדשתנו! אסמכוה רבנן אקרא שבמזמור תהלה לדוד דכתיב (שם קמה, י) יודוך יי כל מעשיך וחסידיך יברכוך והוא מלא כה לומר כה יברכוך כדמפרש אחריו כבוד מלכותך יאמרו והדר אומר להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו ובקרא אחר כתוב ולגדולתו אין חקר (שם קמה, ג).
שו"ת חתם סופר חלק ד (אה"ע ב) סימן מז
החיים והשלום יחדו יהיו תמים על ראש ידידי הרב הגאון המאה"ג החרוץ המופלא ומפורסם כש"ת מה"ו שלום נ"י אולמן אב"ד ור"מ דק"ק פ"ק יע"א.
במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא מכתבו הנעים והאיר על עבר פנינו וראינו כי היטיב חרה לו למכ"ת על הרב המסדר הגט בק"ק פלוני' שהשמיט לכתחלה אות יו"ד /י'/ מן דהוית וגם שלא היתה שורה א' מעורה בתוך אותו הגט והנה גם בעינינו יפלא מאוד מה ראה על ככה והאמת כי הי' מהראוי שלא לעיין בהאי מלתא כלל ולהחזיר הגט ליד הרבה מסדר ויתקן אשר עיוות אך גדול כבוד התורה ולא קטלי קני באגמא הוא הרב הנ"ל וירא ה' מרבים וזכות אבותיו מסייעו וגם כי כ' מכ"ת שאפשר שיש קצת עיגון בזה וחזינא לדעתי' דפר"מ נוטה להכשיר ע"כ לא נטיתי מדרכיו ועיינתי בצירוף הרבנים המופלגים דייני הק"ק יע"א הח"מ.
הנה בשורה שאינה מעורה ידוע שרוב הפוסקים מכשירים ונוהגים להכשיר עכ"פ בדיעבד כמ"ש מעלתו ג"כ אמנם באידך מ"ש דהוית חסר יו"ד וכ' בלבוש שיהי' לפ"ז משמעותו אשה אחרת דעלמא משא"כ דהוית ביו"ד שמשמעו לנוכח ומייתי ראי' מקרא כדכתי' ברות אשר היית עם נערותיו דמתרגם דהוית עם ע"ש ופר"מ הוכיח במישור דפסול בדיעבד דאלת"ה מה הועלנו בהוספת היו"ד הא איכא למטעי ולמקרי דהוית בחיר"ק ויהי' משמעו שהייתי וטוב הי' יותר לכתוב בלא יו"ד ולמקרי בצירי דהות /ו' צרויה/ כמו שאנו קוראים ודן /ד' צרויה/ בלא יו"ד אע"ג דגרע דהות בלא יו"ד הנה דבריו הם דברי שכל מאירים העינים אבל י"ל לזה תי' אחר עפ"י מ"ש בנחלת שבעה סי' י"ג סעי' א' בכתובה דארכסא דנוסחא שלה מתחלת מה דהות קדמנא העלה שם דהות בלא יו"ד הוא לשון הוה והוית ביו"ד הוא לשון עבר ומייתי ראי' מקרא ותהי אשה לבן אדוניך דמתרגם והוה אתתא יע"ש האמנם המעיין שם יראה שממנו נעלמה כוונת הלבוש בהלכות גטין כי הוא סבור לחלק בין הוה לעבר וכוונת הלבוש לחלק בין נוכח לנסתר מ"מ האמת הוא דתיבת דהות חסר הוא משמש לנוכח כמבואר מהראי' מותהי אשה לבן אדוניך וכיון שכן הוא האמת אזדא לי' ראי' של מכ"ת איכא למימר כי היכי דמכשרינן וכתי' לכתחלה ביו"ד אע"ג דאיכא למקרי בחירק הה"נ דכשר כשנכתב חסר אע"ג דאיכא למקרי בפתח והא דלא תקנו לכתחלה לכתוב כן לא משום שיהי' משמע אשה אחרת דעלמא אלא משום לשון הוה אעפ"י שלא יהי' בזה שום הפסד בכוונה אם יאמר בלשון הוה את אשתי עתה שלקחתיך מאז מעתה תהי' פטורת ממני שזה יהי' משמעות לשון הוה מ"מ יותר הי' נראה לתקן הלשון בלשון עבר דהוית ביוד אבל לעולם בלא יוד נמי כשר בדיעבד.
ועוד נראה לומר דהשתא שזכינו שהוא לשון הוה א"כ ממילא אין כאן שום משמעות יותר לנקבה נסתרת מלנקבה נמצאת שכן כ' הרלב"ח בתשובה סי' קכ"ט שכל לשון המשמש הוה אין בו הוראת נמצא או נסתר אלא ידון בו לפי הלשון הסמוך לו מלפניו או מלאחריו ומייתי ראי' מפסוק ביתרו אשר הוא עושה לעם אשר אתה עושה לעם כיון שתיבת עושה הוא לשון הוה ע"כ אין בו שום הוראה לנוכח או לנסתר כ"א עפ"י תיבות הסמוכות אתה עושה הוא עושה וא"כ ה"נ תיבת דהות חסר שהוא לזון הוה נדונו עפ"י הכתוב לפניו יתיכי ליכי אנת אנתתי דהות וכו' ועוד ראי' מלשון העומדת היום שהוא לשון נסתר רק שהוא הוה יע"ש.
ועוד נ"ל אפי' יהי' נמי לשון נקבה נסתרת אין הפסד בלשון ולטעות שמדבר עם אחרת כיון שלפניו ולאחריו מדבר לנוכח יתיכי ליכי א"כ אפי' נפרש הכוונה בלשון נסתר מ"מ הכל הולך אל זאת האשה שמדבר עמה כי כן הוא הגות [=? אפ"ר] הוא בלשון להתחיל לנוכח ולסיים בנסתר ע"ד משל אתה הוא האיש אשר הי' עמי בדרך פלוני וכן תקנו כל נוסח הברכות ברוך אתה אשר קדשנו אעפ"י שהלכו בו נמושות בנגלה ונסתר מה ראו על ככה היינו משום שהלשון הי' יותר צח לומר אשר קדשתנו במצותיך ומשו"ה נדחקו לתרץ הלשון והטעם אבל עכ"פ פשוט הוא שכן יכין ג"כ לדבר וא"כ אין הפסד במשמעות אם יאמר לנוכח אשה את האשה שהיית אשתי מקדם.
וראי' ג"כ לדין זה מתשו' רלב"ח הנ"ל דעובדא הוה שכ' הסופר בגט הניתן לשליח שיתן בכל מקום שתמצא וה"ל לכתוב שתמצאי ביו"ד בסוף לנוכח והשתא שנכתב בלא יו"ד משמע לנקבה נסתרת ופסלו הנ"ל משום דמשמע שתלה התנאי שהיא תתגרש במקום שימצא אשה אחרת יע"ש משמע להדי' שאלו לא הי' אפשר לפרש ולתלות בתנאי שתתגרש זו במקום שתמצא האחרת לא הי' פוסלו שאין הפסד אם יהי' שם תיבה א' שהוראתו לשון נסתר כיון שכל הגט בלשון נוכח וכנ"ל ובלאה"נ מסיים הרלב"ח שם להכשיר במקום דוחק ועיגון וכן כ' פר"ח והכא נמי נראה קצת להקל מטעם הנ"ל וכהסכמת פר"מ יהי' איך שיהי' מצוה שבאת לידו בלי ספק יעשה את שלו ולהוכיח הרב המסדר על פניו וכן לא יעשה ויותר אין אתנו להאריך נזרקה מפי חבורה באנו על החתום. פ"ב יום ג' ב' מרחשון תקסח"ל. משה"ק סופר מפפד"מ.